בבא קמא | דף עד | הזמה והכחשה

הגמרא בסוגייתנו דנה ביחס שבין הכחשה להזמה. בסוף הדיון מוכיחה הגמרא שרבי אלעזר סובר כי הכחשה אינה תחילת הזמה, שהרי הוא פוסק כי עדים שהעידו על פלוני שהרג את הנפש, ולאחר מכן הוכחשו באופן מוחלט ("בא הרוג ברגליו") – לוקים. לוּ סבר רבי אלעזר שהכחשה תחילת הזמה לא היו העדים לוקים, שהרי אף לאחר ההכחשה יכולים היו להיהרג על עדותם, לוּ הוזמו, ואם כן, הרי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים עליו.

התוספות הקשו על כך: מדוע דווקא העובדה שהכחשה תחילת הזמה היא שעושה את הלאו שעליו עוברים העדים – "לא תענה ברעך עד שקר" – לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין? לטענת התוספות, כל לאו שאפשר להיהרג עליו – אין לוקין עליו, גם אם בסיטואציה הנוכחית אי אפשר להיהרג עליו (כגון שלא הייתה התראה). אם כן, איסור "לא תענה ברעך עד שקר" הוא לאו שאפשר להיהרג עליו בין למאן דאמר הכחשה תחילת הזמה בין למאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה, וממילא הריהו לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים עליו!

את קושיית התוספות אפשר ליישב באמצעות ביאור הסברה שהכחשה תחילת הזמה.

מסתבר שלמאן דאמר הכחשה תחילת הזמה יש קשר בין הליך ההזמה להליך ההכחשה. בשני המקרים העדות נסתרת, אלא שבעוד בהזמה מצליחה הסתירה למוטט את העדות, בהכחשה אין הכרעה לטובת אחת הכיתות. ההכרעה המושגת בהזמה היא מסברה: מאחר שהכת השנייה אינה עוסקת בגופה של עדות כי אם בגופם של עדים, הריהי מעידה בנושא שלגביו אין העדים הראשונים יכולים להתגונן (שהרי אין אדם יכול להעיד על עצמו), וממילא מצליחה לפסול אותם; ומאחר שנודע לנו כי הכת השנייה לא הייתה במקום בשעת האירוע, ממילא מתברר שהיא שיקרה, והיא נענשת "כאשר זמם" (נקטנו הסבר זה כביאור הרמב"ם אליבא דאביי, וראו עיונו של הרב שמואל שמעוני לדף ע"ב].

אף בהכחשה, כאמור, היה מקום לעונש זהה, אלא שבמקרה כזה אין דרך להוכיח איזו מן הכיתות היא השקרנית, ועל כן חידשה התורה את דין "כאשר זמם" דווקא בהזמה. וכן מדויק ברמב"ם הלכות עדות ריש פרק י"ח:

"מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר, זהו שנקרא עד זומם, ומצות עשה לעשות לו כמה שרצה לעשות בעדותו לחבירו... במה דברים אמורים – בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות – אין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית".

ממילא מובן כי כאשר בא הרוג ברגליו, והעדים הוכחשו באופן מוחלט, הריהם למעשה כעדים זוממים ממש; ומה שאינם נהרגים, הרי זה מצד שלא חידשה תורה דין "כאשר זמם" אלא בהזמה, אך מכלל עדות שקר – שעל פי הסבר זה היא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין – לא יצאו.

מאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה, לעומת זאת, רואה בהזמה ובהכחשה שני הליכים נפרדים לחלוטין. לשיטתו, הפנייה לגופם של עדים לא נועדה רק לאפשר את מיטוט העדות, אלא היא מעין פתיחת תיק חדש לחלוטין – לא עוד דיון במקרה המקורי כי אם בעדים עצמם. בעקבות ההזמה חל על הכת הראשונה שֵׁם עדים זוממים, ועל שם זה – ולא על עדות השקר – מבוסס דין "כאשר זמם". לפי תפיסה זו, מצב שבו המציאות היא שהוכיחה כי העדים שיקרו שונה מהזמה באופן מהותי: אין כאן פתיחת תיק חדש כנגד העדים אלא רק פסילת עדותם, וממילא גם אין דינם כדין עדים זוממים אלא דין שונה לחלוטין, שלא ניתן מעולם לחיוב מיתה.

נמצא שהכת המוכחשת והכת המוזמת עברו שתיהן על אותו לאו, ובכל זאת אין דינן שווה. העובדה שיש חיוב מיתה דווקא בהזמה, ולא בהכחשה, אף על פי שבשני המקרים נעשה אותו לאו, מוכיחה שחיוב המיתה אינו נובע מן הלאו אלא מן המציאות המסוימת של עדים זוממים. נמצאנו למדים ש"לא תענה ברעך עד שקר" אכן אינו לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אליבא דמאן דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה.