בבא קמא | דף פ | גנֵבה וגזֵלה

היום נתעכב על עניין נוסף מהדף הקודם, הנוגע לנושא יסודי בפרק מרובה, שאנו עומדים על סף סיומו: מעמד גנב לעומת גזלן. הגמרא מנמקת את חומרתו של הגנב לעניין קנסות (חיוב כפל וחיוב ארבעה וחמישה) כך:

"שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".

כלומר מעשהו של הגנב נתפס כחמור יותר ממעשהו של הגזלן, ודווקא מטעמים שבין אדם למקום.

מדברי הרמב"ם עולה הבדל נוסף בין גנב לגזלן, מלבד חיובי הקנסות. את הלכות גזלה פותח הרמב"ם כך:

"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תגזול'. ואין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר, שנאמר 'והשיב את הגזלה אשר גזל' – זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו".

לאמור: כאשר חפץ גזול קיים בעין, זהו לאו הניתק לעשה, ורק כאשר החפץ אינו בעין יש להשתמש במושג אחר – לאו הניתן לתשלומין.

בגנבה, לעומת זאת, מבואר שמלכתחילה אין מצוות עשה:

"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא תגנבו' (ויקרא י"ט, יא), ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב חייבה אותו תורה לשלם".  (רמב"ם גנבה א, א)

הרמב"ם הבין, כנראה, שהפסוק "והשיב את הגזלה" עוסק דווקא בגזלה ולא בגנבה.

מדוע באמת מוגדר חיובו של הגנב מלכתחילה כחיוב תשלומין ולא כמצוות השבה? ייתכן שהדבר נובע מהיסוד שלמדנו מסוגייתנו: הבעיה בגזלה היא ההחזקה בחפץ של הזולת, ועל כך אפשר לכפר בהשבת החפץ, אך מעשה הגנֵבה בעייתי מצד עצמו, וזאת אי אפשר לתקן ולכפר בהשבה.

לכאורה העדר חובת ההשבה היא קולא לגנב, שלא חויב במצווה. ואולם מדברי התוספתא (י, ד) והירושלמי (ט, א) – שלפי תוספות הרי"ד (סה ע"א) התקבלו להלכה – עולה שיש לכך השלכה דווקא לרעתו. כאשר החפץ קיים בעין, אלא שערכו ירד לאחר שעת הגזֵלה, יכול הגזלן להשיבו ולומר לבעלים 'הרי שלך לפניך', שכן בכך הוא מקיים את חובת ההשבה (שכל עוד היא קיימת, בטלה חובת התשלום כלפיה). לפי התוספתא, כל זה נכון ביחס לגזלן, אך גנב, שאינו מְצֻוֶּה בהשבה, צריך להוסיף כסף ולהשלים לבעל החפץ את שוויו בשעת הגנֵבה: מכיוון שביחס לגנב מדובר מלכתחילה בחובת תשלום, אי אפשר להקל בה בהשבת החפץ בעין. כמובן, הגנב אינו יכול להחליט לשלם את מלוא ערכו של החפץ ולהשאירו אצלו, שכן החפץ אינו שייך לו; החזרת החפץ גורעת, אם כן, מסכום התשלומין, אך זאת כחלק מחובת התשלום, ולא בתורת השבה.