בבא קמא | דף פו | שֶׁבֶת ונזק

"הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור – אביי אמר: נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה, ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום".

הראשונים ביארו שלדעת אביי יש לשום את הפער בין מחירו כעבד הנמכר בשוק ללא המום העובר ובין מחירו בשוק במום העובר, והפער הזה משתלם כתשלומי נזק; ועוד משלמים לו שבת כאדם נטול יד, דהיינו כשומר קישואין. רבא, לעומתו, סבור שאין חיוב נזק על מום עובר – שאינו פגיעה קבועה בגוף – ועל כן תשלומי השבת גבוהים מאלו שחִייב אביי, שהרי משערים אותם באדם שיש לו יד.

התוספות (פה ע"ב ד"ה שבת) מבארים שהתשלום שמחייב אביי גבוה מן התשלום שמחייב רבא, משום שקונים פוטנציאליים של עבד במצב כזה אינם "בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור... וסבורין שלא יתרפא עוד", ועל כן הפער במחירי השוק גבוה יותר משומת התקופה שבה תהיה היד מושבתת ממלאכה; "אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום".

להלכה נפסק כרבא, שהנחבל אינו מקבל אלא דמי שבתו שבכל יום ויום (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ב, ב). וכאן עורר רבנו פרץ, בתוספותיו על סוגייתנו, דיון מעניין. כמו תשלומי צער, ריפוי ובושת, גם תשלומי שבת הם תשלומים ייחודיים לחובל בחברו, ואינם שייכים באדם המזיק את בהמת חברו. על כן אם הכרענו שאין תשלומי נזק על נזק העתיד לחזור, אפשר להסיק מכאן שהמטיל בסוסו של חברו מום שעתיד לחזור לא יתחייב בשום תשלום, שהרי נזק אין כאן, ואף תשלומי שבת אין כאן. זוהי אכן נטייתו של רבנו פרץ בתחילת דבריו; ובסוף דבריו הוא מביא את שיטת רבנו חיים כוהן צדק, שאכן מעיקר הדין פטור, אך למעשה יש לחייב, "שמא יקניט האחד את חבירו וילך הלה ויזיק בהמותיו בנזק שסופו לחזור לאחר ימים ויפטר".

ואולם רבנו פרץ הביא גם את עמדת הריצב"א, שחלק על עיקר הדין. לדבריו, על השבתה ממלאכה באמצעות כליאה אכן חייבים תשלומי שבת רק אם הנכלא היה חברו (כדלעיל פה ע"ב, "דהדקיה באינדרונא"), אך לא אם הנכלא היה בהמת חברו; ואף שגם הכולא בהמתו של חברו מזיקו בכך – גרמא בניזקין פטור (יש לציין שהבחנה זו בין כליאת אדם לכליאת בהמה אינה פשוטה ומוסכמת, ואכמ"ל). הדברים שונים במקרה שבו אדם השבית את הבהמה ממלאכתה בכך שחבל בה, והשבתה כזו נכללת בתשלומי הנזק:

"דודאי בנזקי אדם צריך ליתן לו בתורת שבת אבל לא בתורת נזק, אבל בנזקי בהמה לעולם אימא לך שיתן לו בתורת נזק. וטעמא הוי משום שאדם, שדמיו מרובים ואין פחת דמיו ניכר בתוך השומא, אז צריך ליתן לו בתורת שבת, אי נמי משום שאין אדם עומד לימכר, אבל בהמה, שדמיה מועטין ופחת הדמים ניכר בתוכם אם שמין אותם, לעולם אימא לך גם לרבא שיתן לו בתורת נזק... שהרי הנזק מזומן, שאם ירצה למכרו מיד נמצא שפחתו לו מן הדמים מפני זמן ביטולו".

עוד יש ליתן טעם, שבאדם אנו מתייחסים לשני מושגים שונים – האדם עצמו וכושר עבודתו, ולפיכך חידשה התורה בחובל בו שני תשלומים נפרדים (אם כי חלק מהראשונים תפסו את ניסוחו של אביי, "שבת גדולה ושבת קטנה", כפשוטו, והבינו שאכן אלו שני מדדים שונים לעיקרון דומה). לעומת זאת, הבהמה נתפסת כמכשיר עבודה שיש לו כך וכך שנות תפקוד, ועל כן פגיעה בה באופן הגורע מסך שנות עבודתה נחשבת פגיעה בגופה ונכללת בתשלומי הנזק.