בבא קמא | דף פז | החובל בעבד כנעני שלו

"החובל בעבד כנעני של אחרים – חייב בכולן... והחובל בעבד כנעני שלו – פטור מכולן".

קצות החושן (תכד, א) העיר כי משמע מכאן שהחובל בעבד כנעני של עצמו פטור גם ממלקות. לפי פסק הרמב"ם (חובל ומזיק ה, א–ג), החובל בחברו עובר על איסור תורה המחייב מלקות, אלא שבדרך כלל אין הוא לוקה, שכן זהו לאו הניתן לתשלומין, ועל כן יש חיוב מלקות רק בחבלה שאין בה שווה פרוטה. מדוע אם כן פטור החובל בעבדו שלו ממלקות, אף שאינו חייב בתשלומין?

על כך משיב הקצות:

"ואף על גב דהיכא דליכא תשלומין בחובל מיחייב מלקות, כיון דפטורא דרבו אינו אלא משום דמה שקנה עבד קנה רבו, והווה ליה בר תשלומין, אלא שרבו זוכה ממנו אחר כך".

כלומר בעיקרון ניתן הלאו לתשלומין גם כאן, והעבד אכן זוכה בחיוב הכספי שמגיע לו, אלא שזכייה זו חוזרת אוטומטית לאדון, ועל כן אין חיוב תשלום בפועל.

והנה פסק הרמב"ם (שם):

"המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין, ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות".

והקשה הבית יוסף (סימן ת"כ):

"ותמיהני... למה הצריך שיהא העבד של אחרים? דאפילו אם הוא שלו, למה לא יתחייב מלקות על הכאה שאין בה שוה פרוטה? שאף על פי שהוא עבדו, כיון שהוא חייב במצות לא ניתן לו רשות להכותו!".

טענת הבית יוסף הולמת את גישת הקצות, שהרב החובל בעבדו מתחייב כלפיו בתשלום במישור התאורטי. אם כן, מה סובר הרמב"ם?

ייתכן שהרמב"ם הסיק הבנה אחרת מעיון בסוגיה. המשנה אומרת שהחובל בעבד של אחרים חייב בכל חמשת התשלומין, ובפשטות הוא חייב לשלם לרב, אלא שהגמרא במסכת גיטין (יב ע"ב) קבעה שתשלומי הריפוי מיועדים לריפוי העבד. הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים כתובות סימן רי"ח) ביאר שחיוב ריפוי ביסודו אינו חוב ממוני – זוהי חובה על החובל לדאוג לריפויו של הנחבל, והכסף הוא רק אחת הדרכים להגשימה, ורק בשלב שני היא מתגבשת לחיוב כספי מוגדר שאפשר לתובעו בבית דין. לפיכך אין הרב יכול ליטול את הכסף לעצמו, אלא צריך לרפא בו את העבד.

ואולם הבנה זו מובילה לשאלה שבה דנו התוספות בסוגייתנו (ד"ה בעבד): מדוע הרב שחבל בעבדו פטור מתשלומי ריפוי? קשה לומר שהוא מתחייב ברמה התאורטית אך זוכה מדין "מה שקנה עבד קנה רבו", שהרי חיוב הריפוי, כאמור, איננו זכות ממונית אלא חובה לדאוג לריפוי העבד! התוספות הביאו שתי גישות בעניין זה. לפי הגישה הראשונה, הפטור של רב שחבל בעבדו אינו מוחלט, והוא חייב לרפאו. אבל הגישה השנייה – התואמת את פשטות ההלכה כפי שנקבעה במשנה וברמב"ם – גורסת שהרב שחבל בעבדו אכן פטור גם מריפויו. וכל כך למה? נראה שלפי עמדה זו פגיעת הרב בעבדו מוגדרת חבלה רק אם חבל באחד מראשי איבריו של העבד (שאז יוצא העבד בשן ועין, והדבר כרוך באיסור חבלה, ראה רש"י גיטין כא ע"ב ד"ה לא). כל פגיעה אחרת אינה נתפסת כחבלה אלא כהתנהגות קבילה – הגם שלא רצויה – של רב הרודה בעבדו. לפיכך הרב פטור אף מן הריפוי, ואף ממלקות על הלאו דחבלה – ומטעם הפוך לטעמו של קצות החושן!

הנפקא מינה של הסבר זה תהיה כשהרב חבל בעבדו בראשי איברים, אלא שהדבר קרה ללא עדים, ועל כן העבד אינו יוצא לחירות (ראה לעיל עד ע"ב). לפי דברינו, יש לפעולה זו שם חבלה, ועל כן הרב יתחייב בריפוי העבד (ומכל מקום מלקות לא יתחייב, שכן הלאו מצד עצמו ניתן לתשלומין).