בבא קמא | דף פח | תקנת אושא לרבי יוחנן
"הכי אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה – הבעל מוציא מיד הלקוחות".
מהמשך הסוגיה עולה שמעיקר הדין לא היה הבעל צריך להוציא מיד הלקוחות, שכן קיימא לן כריש לקיש, שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, אך באושא תיקנו שיש לבעל זכות להוציא. והקשו התוספות (ד"ה באושא): כיצד יסביר רבי יוחנן את הצורך בתקנת אושא? הלוא לדעתו יכול הבעל להוציא מיד הלקוחות מעיקר הדין!
הראשונים הציעו תירוצים רבים לקושיה זו. חלקם מעמידים את תקנת אושא במצב שבו אין לבעל פירות, וכך לדוגמה כתבו התוספות בסוגייתנו שהתקנה נצרכה למקרה שהבעל ויתר על זכותו בפירות עוד לפני הנישואין, והתוספות בכתובות (נ ע"א ד"ה הבעל) הסבירו שמדובר בנכסים שהבעל נתן לאישה במתנה, ועל כן אין לו זכות בפירותיהם.
כיוון שונה הציעו התוספות ביבמות (לו ע"ב ד"ה קנין). לדבריהם, קניין הפירות של הבעל אינו דומה לקניין פירות רגיל, ובקניין פירות זה מודה אף רבי יוחנן שאינו כקניין הגוף. התוספות ביססו זאת על שני נימוקים: א. אין לַבעל פירות אלא מכוח אשתו; ב. הבעל אוכל מתקנה דרבנן. מן התוספות לא ברור אם כל אחד משני החילוקים עומד בפני עצמו או שזהו חילוק אחד הנובע משתי העובדות הללו.
ברם נראה שאכן שני הנימוקים מכוונים לעניין אחד וליסוד אחד. מדוע רואה רבי יוחנן קניין פירות רגיל כקניין הגוף? מסתבר שעמדה זו נובעת מן התפיסה שעיקר החפץ הוא בתשמישיו, ולא בעצם קיומו, ולכן הקניין העיקרי הוא קניין הפירות, ולמעשה הוא קניין של הגוף. קניין הפירות של הבעל שונה: הבעלות האמיתית על הפירות אינה שלו, כי אם של אשתו, ואין לו בהם אלא זכות אכילה בלבד, המוקנית לו לא מכוח בעלותו כי אם מכוח תקנה דרבנן.
ראיה להבנה זו, שאין לבעל קניין גמור בפירות אלא רק זכויות מסוימות שנתנו לו חכמים, מן הסוגיה בכתובות (דף פ'). הגמרא שם דנה בשאלה אם הבעל יכול למכור את הפירות, ומציעה שייתכן שהבעל אינו יכול למכור את הפירות, ד"כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל – משום רווח ביתא [רש"י: שיכניס הפירות לביתו ויהיה מזון הבית מצוי וייטיב לה], אבל לזבוני לא".
מעתה תובן עמדת התוספות בכתובות, שאף לדעת רבי יוחנן הבעל אינו יכול להוציא מיד הלקוחות בלא תקנת אושא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)