בבא קמא | דף צה | קניין שינוי שלא על ידי גזלן

הגמרא בסוגייתנו מוכיחה שלדעת רבי מאיר שינוי קונה, שהרי לדעתו אומן ששינה וצבע צמר שלא כרצון בעל הבית מחזיר את דמי הצמר בלבד, בלא דמי השבח, ומכאן שהאומן קנה את הצמר בשינוי, והשבח היה כבר ברשותו.

רש"י (ד"ה והכא) מפרש שהאומן "לאו גזלן הוא ולאו חוטא הוא... דהא שוגג הוא", ולכן לא קנס אותו רבי מאיר לשלם אף את דמי השבח כשם שקנס בגזלן. יסוד דבריו בסוגיה במסכת בבא מציעא (עח ע"ב), הקובעת כי מדין אומן ששינה אי אפשר להוכיח שכל המשנה מדעת בעל הבית נקרא גזלן, שכן האומן אינו קונה בתורת גזלן אלא בשינוי מעשה.

הרמב"ן (בחידושיו שם ד"ה דילמא) הקשה: אם האומן אינו נחשב גזלן, כיצד הוא קונה בשינוי? מכוח קושיה זו ביאר הרמב"ן כי האומן נחשב גזלן (ועיין שם כיצד ביאר את הסוגיה בבבא מציעא), אלא שמכיוון שגזל בשוגג, לא קנס רבי מאיר. אומנם מדברי רש"י שלפנינו נראה ברור שלדעתו אומן לא חשיב גזלן כלל, ושינוי קונה אף למי שאינו גזלן.

מסתבר שהראשונים נחלקו בשאלת יסוד – כיצד שינוי קונה. לדעת הרמב"ן, שינוי אינו קונה מצד עצמו, אלא שכיוון שהחפץ נשתנה מכמות שהיה – שוב אי אפשר לקיים בו מצוות השבה, וממילא הוא נקנה לגזלן בגלל היותו בידו. על כן במקום שאין גזלה וקנייניה אי אפשר לקנות בשינוי. רש"י, לעומת זאת, מבין ששינוי קונה מצד עצמו – אם אדם שינה את החפץ עד כדי כך שפנים חדשות באו לכאן, הריהו קונה את החפץ החדש משום שהוא מעשה ידיו, ולפיכך יכול גם אומן לקנות בשינוי.