בבא קמא | דף צט | בעל מלאכה שהזיק

בעיונים קודמים (ראו בדף היום־יומי לדף כ"ח ולדף צ"א) הזכרנו כמה פעמים את מחלוקת הרמב"ן והתוספות אם אדם המזיק חייב על כל נזק שיגרום, ואפילו באונס (כדעת הרמב"ן), או שמא פעמים שאדם פטור מלשלם על נזק שחולל (כדעת התוספות). עוד ראינו שגם הרמב"ן מודה כי במצבים מסוימים אין אדם חייב על נזק שנגרם מכוחו.

אחד מן המצבים הללו מתואר בסוגייתנו, הדנה בשוחט מיומן ששחיטתו התנבלה. הגמרא מבחינה בין שוחט שנטל שכר על השחיטה ובין שוחט שלא נטל שכר, ומפשטות הסוגיה עולה שלפחות במצב השני השוחט פטור. התוספות (כז ע"ב ד"ה ושמואל) הביאו מכאן ראיה לשיטתם: השוחט הזיק לכאורה לבעל הבהמה, ובכל זאת הוא פטור מלשלם, משום שההיזק היה באונס.

הרמב"ן, על פי דרכו, טען שעילת הפטור בהקשר הזה איננה אונס אלא יסוד אחר: "שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". לדעתו, מי שהפקיד בהמה או חפץ בידיו של בעל מלאכה, התיר לו לבצע בממון זה פעולות מסוימות, על דעת שלא יוכל לטעון כלפיו דבר אם תארע תקלה בעקבות פעולות אלו. כמובן, הרמב"ן מודה שאם הייתה פשיעה של ממש מצד בעל המלאכה הוא חייב, אך כל עוד הוא פעל באופן רגיל, הריהו פטור מתשלום, אף אם הנזק נבע ממעשיו.

ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שעל פי דברי הרמב"ן הללו אפשר ליישב קושיה שהקשה המשנה למלך על הראב"ד. הרמב"ם פסק בהלכות אישות (כא, ט) שאישה ששברה כלים של בעלה בעת שעסקה במלאכות הבית פטורה מלשלם, אך לא מעיקר הדין אלא משום שלום בית. הראב"ד השיג וטען שהפטור הוא מדין שמירה בבעלים: אומנם האישה נחשבת שומרת על כלי בעלה, אך מאחר שגם הוא עומד לרשותה בכל דבר שתזדקק לו, הריהי פטורה מנזקים שתגרום. על דברי הראב"ד הללו הקשה המשנה למלך מפסיקתו של הראב"ד עצמו בהלכות שכירות (ב, ג) כי פטור "בעליו עמו" שייך רק בנזקים שבאו בעטיים של גורמים חיצוניים, אך אם השואל עצמו הזיק את החפץ – הריהו חייב לשלם, אף אם הייתה זו שאילה בבעלים. והקשה המשנה למלך: אם כן, מדוע פטורה האישה משום שאילה בבעלים? הרי היא הזיקה את הכלים בידיים!

הרב ליכטנשטיין הסביר שאפשר שהראב"ד נוקט כדעת הרמב"ן. אישה היא בעלת מלאכה בנכסי בעלה – כל כלי הבית נתונים לה לעשות בהם את המלאכות שהיא מומחית להן. על פי קביעתו הנחרצת של הרמב"ן, שבעל מלאכה איננו מוגדר מזיק, חידושו של הראב"ד בהלכות שכירות אינו נוגע למקרה הנידון בהלכות אישות.