בבא קמא | דף קו | זכיית הנשבע בממון שנשבע עליו

הגמרא בסוגייתנו מביאה את חידושו של רב:

"אמר רב הונא אמר רב: 'מנה לי בידך', והלה אומר 'אין לך בידי', ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור".

לדעת רב, לאחר שבועה על ממון הופך ממון זה לממונו של הנשבע, ושוב אי אפשר להוציאו ממנו, ואפילו באו עדים והוכיחו שנשבע לשקר.

להלכה דחו הראשונים (הרי"ף, הרמב"ם ועוד) את דברי רב וקבעו שאם התברר על פי עדים שאדם נשבע שבועת שקר, עליו להשיב את הממון. הרי"ף מוכיח את פסיקתו ממרוצת סוגייתנו. אך מלבד ההוכחה הטקסטואלית, דבריו של רב קשים מאוד מסברה: מדוע תעביר השבועה את הממון לבעלותו של הנשבע?! אפשר לבאר את דברי רב בכמה אופנים:

א. החתם סופר (בתשובותיו ה, קלב) מסביר שזכותו הממונית של הנשבע אינה מבוססת על שבועתו אלא על הבעלות הקמאית שהוענקה לו בשעה שניתן לו הממון. אותה בעלות ממונית הוגבלה מכוח התחייבותו להשיב את החפץ, ותפקיד השבועה הוא לבטל את ההגבלה הזאת.

סברתו של החתם סופר תבאר היטב את החילוק שהציע רבא בסוגייתנו בין מִלווה לפיקדון: "אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במִלוה, דלהוצאה ניתנה, אבל פקדון – ברשותיה דמריה קאי". רבא עומד על כך שמִלווה היא ממונו של הלווה, ואילו פיקדון – ממונו של המפקיד. אך מדוע הבדל זה משמעותי לענייננו? על פי דרכו של החתם סופר הדבר ברור: בשעת ההלוואה ניתן הכסף ללווה, ועל כן השבועה אינה צריכה ליצור קניין אלא רק לסלק את חובת הפירעון, ואילו פיקדון מעולם לא ניתן לנפקד, ואין כל עילה ממונית לזכייתו בו.

ב. אפשר לבסס את דבריו של רב על ההסכמה הטכנית בין התובע והנתבע. התובע קבע שאם הנתבע ימלא את המוטל עליו ויישבע בבית דין, הריהו מוחל לו על החוב. לכן גם אם יתברר לבסוף שהנתבע שיקר בשבועתו – סוף סוף הוא נשבע, וחלה מחילתו של התובע.

ג. החזון איש (בבא קמא כ, יא) טען שדברי רב משקפים תפיסה עקרונית של חז"ל ביחס למעמד בית הדין. לדעת החזון איש, אם בית הדין הגיע לפסיקה כלשהי מכוח השבועה, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לשמר פסיקה זו ולא לחרוג ממנה. כמובן, לעיתים אין מנוס מביטול פסק דין, אבל ביטול כזה כרוך בערעור משמעותי של מעמד בית הדין, ויש לעשות כל מה שאפשר כדי להימנע ממנו.

ד. סוגייתנו מציעה שגם לדעת רב רק שבועה בפני בית דין מקנה את הממון לנשבע. בביאור הצעה זו כתב רש"י: "חוץ לבית דין לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא". מדברי רש"י עולה שלדעתו יש לפרש את דברי רב כפשוטם: השבועה היא כוח קנייני של ממש, ובעקבות השבועה זכה הנשבע בחפץ, אף אם התובע לא מחל ואף שהחפץ מעולם לא היה שייך לנשבע! לפי רש"י, לשבועה יש כוח כשל תשלום ממון: כשם שאפשר לשלם במעות, כך אפשר 'לשלם' בשבועה (וכלשון דבריו של רב: "כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון").

חידוש זה משמעותי מאוד בביאור הלכה אחרת הנזכרת בש"ס בכמה הקשרים: דין "מתוך שאינו יכול להישבע – משלם" (עיין למשל בבא מציעא דף צ"ח), שלפיו אדם שהתחייב שבועה, ומסיבה כלשהי אינו יכול להישבע, חייב לשלם. אחד ההסברים הרווחים להלכה זו הוא שחיוב השבועה הוא בעצם חיוב ממון, אלא שאפשר 'לפדותו' באמצעות שבועה, ואם משום מה הנתבע אינו ממיר את חיובו בחיוב שבועה, הריהו מתחייב לשלם טבין ותקילין. כאמור, אפשר לראות בדין זה יסוד דומה ליסוד העולה מדברי רש"י – השבועה מקבילה במידה זו או אחרת לתשלום ממון, ויש לכך שני יישומים: מי שחייב ממון רשאי לעתים לפדות את חיובו בשבועה, ואפשר לראות שבועה כתהליך מקביל לתשלום, המעניק לנשבע בעלות.