בבא קמא | דף קיא | אכלוה יתומים לאחר ייאוש

המשנה בתחילת הפרק האחרון של המסכת מלמדת כי מי שגזל ומת – בניו פטורים מלשלם. האמוראים נחלקו בשאלה אם היתומים פטורים מלשלם דווקא אם אכלו או גם כשהגזֵלה קיימת.

הראשונים (הרשב"א כאן והראב"ד בדף קיב ע"א) הקשו על הדעה שהבנים פטורים רק אם אכלו: ממה נפשך, אם הבנים קנו את הגזֵלה – לכאורה לא היה עליהם להשיבה, גם אם היא בעין, ואם לא קנאוה – למה לא ישלמו על אכילתם לכל הפחות כמו שנהנו (כדלהלן קיב ע"א: "הניח להם אביהם פרה שאולה... כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול")?

הרשב"א תירץ שלאחר הייאוש הפרה "קנויה ושאינה קנויה": קנויה – שחוזרת לבעליה, ואינה קנויה – שאם אכלוה, אינם משלמים דמי הנאתם. מה סברתו? הקהילות יעקב (סימן ל"ח) מבאר זאת באמצעות הסבר יסודי בדין ייאוש בעלים. לדבריו, הייאוש אינו פוגע בבעלות על החפץ אלא בערכו הממוני לגבי בעליו: החפץ עדיין שייך לבעליו, אך מאחר שהלה נתייאש ממנו, שוב אין הוא שווה לגביו כלום. על פי זה מובן מדוע אין היתומים חייבים לשלם על ההנאה: מאחר שהיתומים לא חיסרו את הבעלים ממון, אלא רק השתמשו בחפץ השייך לו, הרי זה כעין 'זה נהנה וזה לא חסר', דקיימא לן דפטור.

לסברת הקהילות יעקב יש ראיה מקביעת התוספות בבבא מציעא (כו ע"ב ד"ה אינו) שהגוזל חפץ שבעליו התייאשו ממנו אינו עובר משום "לא תגזֹל" (ויקרא יט, יג) אלא רק משום "השב תשיבם" (דברים כב, א). על פי הקהילות יעקב החילוק פשוט: דין "השב תשיבם" הוא בחפצא הגזול, ועל כן הוא קיים גם לאחר ייאוש, שהרי הגוף עודנו קנוי לבעלים, אבל אין איסור גזלה בחפץ שאין בו לפחות שווה פרוטה עבור הבעלים.