בבא קמא | דף קיב | גזלה בשוגג

הפרק האחרון של המסכת עוסק בגזלן שהוריש את הגזלה לבניו או האכילם אותה. בהקשר זה מביאה הגמרא בסוגייתנו את דברי רבא בעניין הורשת פיקדון:

"הניח להם אביהם פרה שאולה... כסבורים של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה – משלמין דמי בשר בזול".

כלומר אם היתומים שחטו את הפרה משום שחשבו שהיא של אביהם, אין הם משלמים את מלוא שווייה אלא ערך נמוך יותר (על אופן החישוב המדויק ראה רש"י על אתר). הפסק נראה צודק גם בהסתכלות פשוטה: היתומים שחטו את הבהמה בתום לב, ולכן אין סיבה לחייבם במלוא הנזק שנגרם לבעליה. אך מה הבסיס המשפטי להלכה זו?

התוספות (כז ע"ב ד"ה ושמואל) הביאו מכאן ראיה לשיטתם הידועה שהמזיק באונס פטור, אך ראשונים אחרים פירשו את הסוגיה בדרך שונה, ואפשר שיש בה גם ראיה לאחד הצדדים במחלוקת נרחבת באחרונים.

המחנה אפרים (הלכות גזלה סימן א'), קצות החושן ונתיבות המשפט (ריש סימן כ"ה) חקרו מה דינו של הגוזל בשגגה. אם החפץ בעין, מסתבר שהגזלן חייב להשיבו מכל מקום (וראה עיוננו לדף ק"ה); אך מה הדין אם החפץ אבד מן העולם – האם אפשר לחייבו בתשלומי גזֵלה?

המחנה אפרים טען שיש מחלוקת ראשונים בשאלה זו, וגייס למחנה הפוטרים את הריטב"א, שחידש חידוש מעניין בביאור סוגייתנו (שהוא דן בה בהרחבה בחידושיו לכתובות לד ע"ב). לדעת הריטב"א, מעשה היתומים אינו מעשה של היזק אלא מעשה הדומה לגזלה, ו"כיון שהיו סבורים שהיא של אביהם – אין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם, וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול". מוכח מדבריו בעליל שאין גזלה בשוגג!

כאמור, המחנה אפרים עמד על המסקנה העולה מדברי הריטב"א, אך הוסיף וכתב שלדעתו "...אפילו לא ידע גזלן הוי. ואף שאיני כדאי להשיב, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך".

לדעת המחנה אפרים, חיוב גזלה הוא חיוב אובייקטיבי, הנובע מעצם שליחת היד בממון הזולת. מסתבר שהריטב"א חשב שחיוב גזֵלה איננו נובע מהמציאות האובייקטיבית אלא מכוונתו של הגזלן: גזֵלה היא 'חתירה למגע' עם ממונו של הזולת, ויש לראותה כפגיעה בין-אישית, ולפיכך אם הדבר נעשה בשוגג, ואין כאן 'מִתקפה' של ממש על ממון הזולת, אין הוא מוגדר כפעולה של גזל. (ואכן שתי ההבנות שראינו בעיוננו לדף ק"ה ביחס למצוות השבת הגזלה עשויות להיות תלויות במחלוקת זו.)