ברכה שאינה צריכה
ברכה שאינה צריכה
הגמרא בברכות לג ע"ב מביאה ברייתא מפי רבי יוחנן וריש לקיש, לפיה "כל המברך ברכה שאינה צריכה - עובר על 'לא תשא'". הרמב"ם פוסק כך להלכה בהל' שבועות ובהל' ברכות, ומשמע ממנו כי זהו איסור מדאורייתא. לעומתו, התוס' (ר"ה לג ע"א) סבורים כי זהו איסור מדרבנן בלבד. להלכה, השו"ע (סי' רט"ו) מעתיק את לשון הרמב"ם.
הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' י"ט) טוען שגם לדעת הרמב"ם, ברכה שאינה צריכה היא איסור דרבנן בלבד, שאם לא כן - נתמה על הגמרא: במה נשתנתה ברכה מתפילה? הלא לתפילה אין קצבה, ואין איסור להרבות בשמותיו של הקב"ה, וכדבריו הידועים של רבי יוחנן - "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו". מדוע, אם כן, יש איסור להרבות באמירת שבחיו של הקב"ה בברכות? אלא ודאי שזהו איסור דרבנן בלבד, ובלשון הגרש"ז: "אם יהיה היתר לברך ברכה לבטלה ע"י זה שיתכוין לאומרה דרך שבח, יבואו לומר שכל עיקר הברכה - לאו חיוב הוא, ותעקר בכך תקנת חכמים של חיוב ברכה".
הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"א סי' ל"ט) אינו שש לעשות פלפולים בשיטת הרמב"ם. הוא מסתמך על תשובת הרמב"ם עצמו (שו"ת פאר הדור סי' ק"ה), שם מובהר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי איסור זה הוא מדאורייתא, וניתן להקל בו רק כאשר יש צורך גדול.
שתי דוגמאות ל"צורך גדול" שכזה, המתיר לברך ברכה שאינה צריכה, מובאות בדברי הרב עובדיה יוסף. אדם הרואה שספר התורה של הציבור הוא פסול, ואין להם ספר תורה אחר לקרוא בו - לא יודיע זאת לציבור, מפאת כבוד הציבור. כמו כן, כאשר אין זמן לאכול שלוש סעודות בשבת (לדוגמא, כאשר ר"ה חל בשבת ותפילת המוסף מסתיימת מאוחר), דעת הרא"ש (שנפסקה בשו"ע) היא להתיר לפצל סעודה אחת לשתיים, ולברך ברכות שאינן צריכות לצורך מצוַת הסעודה השלישית. למרות שברכה שאינה צריכה היא איסור מדאורייתא, כיוון שחייבים לאכול סעודה שלישית - הרי שהברכה היא נצרכת, וניתן לברך על כל סעודה בנפרד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)