ברכת כהנים - חלק ג'

  • הרב דוד ברופסקי
המשנה (מגילה פ"ד מ"ז) אומרת:
 
כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס [צבע כחול] ופואה [צבע אדום] לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו.
 
התלמוד הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח) אומר:
 
והא תני אם היה דש בעירו מותר... זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעת שהן מברכין את ישראל...
 
הרמב"ם (הלכות תפילה פ' יד ה"ז) מסביר כי בדיוק כפי שעל הכהנים נאסר להביט בפניהם של הציבור – עליהם להפנות את מבטם מטה כדי שלא תוסח דעתם – כך גם על הציבור לא להביט בעיניהם של הכהנים.
 
בניגוד לתפיסה הרווחת, לא נשקפת סכנה למי שמביט בפניהם של הכהנים המברכים. הגמרא (חגיגה טז ע"א) מלמדת בבירור:
 
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות... המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש.
 
רש"י מסביר שהבטה בפניהם של הכהנים המברכים בבית המקדש הייתה כהבטה בפני השכינה, שכן השכינה נחה על אצבעותיהם של הכהנים בזמן הברכה. עם זאת, כפי שנכתב בגמרא בפירוש, תופעה זו התרחשה בבית המקדש בלבד, שם היו הכהנים מבטאים את שם השם המפורש.
 
בבית יוסף (סימן קכח), מביא רבי יוסף קארו מנהג ממצרים בו הכהנים פרשו את טליתותיהם מעל ראשיהם וידיהם, כדי למנוע מהציבור ומהכהנים לראות זה את זה. הרמ"א (סימן קכח סעיף כג) מזכיר מנהג זה אף הוא. בנוסף, בפירושו לטור, "דרכי משה", כותב הרמ"א כי גם המתפללים נהגו לכסות את ראשיהם בטלית כדי להימנע מהסחות דעת.
 
הציבור נדרש לעמוד ולהקשיב בכוונה לכל מילה ומילה בברכת כהנים, אך מכיוון שכיום נהוג שהכהנים מכסים את ידיהם ופניהם בטלית, נראה כי אין איסור להביט בכהנים כל עוד המתפללים מכוונים לנוסח הברכה. עם זאת, המשנה ברורה (ס"ק פט) כותב כי נהגו לא להביט בפניהם של הכהנים כזכר למקדש.
 
הרב מנחם מנדל שניאורסון (1902–1994), הרבי מליובאוויטש, ערך לוח שנה לשנת תש"ג שבו נשזרו רעיונות קצרים הקשורים לתקופת השנה או לפרשת השבוע, וזאת לבקשתו של הרבֵּה הקודם, חמיו הרב יוסף יצחק שניאורסון, ומתוך שיחותיו ומכתביו. ביום ט"ו תשרי נכב כך:
 
ההנהגה בעת ברכת כהנים (כנ״ל יום ב׳ דחה׳׳ש) אנו יודעים עי״ו שרבינו הזקן היה לוקח את הצ"צ, קודם חתונתו, תחת טליתו לנ״כ.
 
מעניין לציין בהקשר זה שחלק מן האחרונים סוברים שאם לכהן אין טלית אסור לו לעלות לברך, שכן ברכת כהנים ללא טלית תסיח את דעתו של הציבור מהברכה. יתרה מזאת, אם ברשות הכהן טלית פסולה בלבד, עליו להתעטף בה לצורך הברכה כשהוא זוכר כל העת שהוא מתעטף בה רק מתוך כבוד הציבור ולא כטלית ממש, כך תפקע החובה לחבר לה ציציות ויתאפשר לו להתעטף בטלית פסולה (ראה פסקי תשובות סימן קכח אות נג).

ציבור המתפללים בזמן ברכת כהנים

הגמרא (סוטה לח ע"א) אומרת שהציבור צריך לעמוד כשפניו אל הכהנים בזמן ברכת כהנים.
 
תניא אידך: 'כה תברכו' [במדבר ו', כג] – פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? ת"ל: 'אמור להם', כאדם האומר לחבירו.
 
בהמשך דנה הגמרא בשאלה מי נכלל בברכת כהנים.
 
אמר אדא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן. למי מברכין? אמר ר' זירא: לאחיהם [העובדים] שבשדות. איני? והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה! לא קשיא: הא דאניסי, הא דלא אניסי [לעמוד מאחורי הכהנים]. והתני רב שימי מבירתא דשיחורי: בית הכנסת שכולה כהנים, מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן! לא קשיא: הא דאישתייר בי עשרה [שיענו אמן], הא דלא אישתייר בי עשרה.
 
הגמרא מעלה שתי נקודות חשובות. ראשית, ברכת כהנים חלה רק על העומדים לפני הכהנים, כפי שהזכרנו כבר לעיל. שנית, אלה שאינם יכול להגיע לתפילה ולשמוע ברכת כהנים, למשל אלה "שבשדות" מוגדרים כאנוסים ואף הם נכללים בברכה.
 
באשר למתפללים היושבים לפני הכהנים, אך מוסתרים על ידי עמוד או חפץ כלשהו, הגמרא מוסיפה:
 
גופא, תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה. פשיטא, אריכי באפי גוצי לא מפסקי, תיבה לא מפסקה, מחיצה מאי? ת"ש, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים.
 
בנוגע למי שעומד לצד הכהנים מובא בגמרא:
 
איבעיא להו: צדדין, מהו? אמר אבא מר בר רב אשי: ת"ש, דתנן [משנה, פרה פר' יב מ"ב]: נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו, [התכוון להזות] לאחריו והזה לפניו – הזאתו פסולה, לפניו והזה על צדדין שבפניו – הזאתו כשרה.
במילים אחרות, כשם שהזיית המים של פרה אדומה המטהרים מטומאת מת, "לפניו" כולל גם את המרחב כולו לצדדים, כך גם ברכת כהנים חלה גם על מתפללים העומדים לצד הכהנים.
 
המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק צה) מוסיף כי בבית הכנסת שבו ארון הקודש בולט לתוך אולם התפילה, מתפללים העומדים לצד הארון לא נכללים בברכת כהנים, על כן בזמן ברכת כהנים עליהם לעבור למקום שבו יעמדו לפני הכהנים. כמו כן, המשנה ברורה מביא את דברי הב"ח לפיהם בימינו, כאשר חלק מהמתפללים משלמים על מקום ישיבה מסוים בבית הכנסת, אלה היושבים מאחורי הכהנים ואין להם למעשה אפשרות לעבור למקום אחר, נחשבים כאנוסים (כמו העובדים בשדה שאינם יכולים לעמוד בפני הכהנים) ולפיכך נכללים בברכה. המשנה ברורה אינו מקבל דעה זו שכן בדרך כלל יש בבית הכנסת מקום פנוי שבו ניתן לעמוד בזמן ברכת כהנים, על הבימה למשל או בחלקו האחורי של החדר.

כהן שעבר עבירה

הגמרא דנה בתכונות ומאפיינים של כהן ובשאלה אם הם פוסלים כהן מלברך ברכת כהנים או לא. לדוגמה, בתלמוד הירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט) נדון המקרה של כהן שעבר מספר עבירות.
 
ורב הונא אמר... שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכנו. אמר הקב"ה ומי מברכך לא אני מברכך שנאמר [במדבר ו', כז] 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'.
 
כך גם כותב הרמב"ם (הלכות תפילה פ' טו הל' ו–ז):
 
כהן... אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו... ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא... הכהנים עושים מצוותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.
 
מרבית הפוסקים מסבירים כי הסוגיה בירושלמי שהבאנו מתייחסת לכהן שלא חזר בתשובה. לדוגמה, הרמב"ם שאת דבריו הבאנו לעיל והמכנה כהן זה "רשע", סבור ללא ספק שאפילו כהן שלא חזר בתשובה עדיין רשאי לברך ברכת כהנים. מדברי הרמב"ם עולה שההלכה דורשת שלא לפסול כהן שחוטא מלברך ברכת כהנים, שמא יבואו לחשוב שהכהן הוא המברך את הציבור ולא הקדוש ברוך הוא.
 
המגן אברהם (ס"ק נו) לעומת זאת, מביא את דברי רבי אליהו בן חיים (1530–1610) בשו"ת ראנ"ח, לפיהם רק לאחר שיחזור בתשובה יהיה רשאי כהן שחטא לברך את הציבור. ככל הנראה, הראנ"ח מפרש את הסוגיה בירושלמי בצורה שונה לחלוטין: היינו חושבים שהתנהגות זו של הכהן פוסלת אותו מברכת כהנים, אך מכיוון שלא הכהן הוא המברך את עם ישראל, אלא הקב"ה, הכהן יהיה רשאי לעלות שוב לברך ברכת כהנים אם יחזור בתשובה.
 
להלכה התקבלה הדעה הראשונה.
 
על אף עמדתו המקלה באשר ליחס בין רמה מוסרית גבוהה לבין ברכת כהנים, הרמב"ם (הלכות תפילה פ' טו, ה"ג) מביא שלושה מקרים של חטאים הפוסלים כהן מלברך ברכת כהנים – שפיכות דמים, ניאוף ועבודה זרה.
בנוגע לכהן שרצח, הגמרא (ברכות לב ע"ב) מלמדת שידיו של כהן ששפכו את דמו של אדם אחר אינן יכולות יותר להיות כלי לברכה אלוקית.
 
אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר [ישעיהו א', טו] '[ובפָרִשְׂכֶם כפיכם אעלים עיני מכם...] ידיכם דמים מלאו'.
 
הרמב"ם (הלכות תפילה פ' טו ה"ג) כותב כי במקרה של רצח, גם חזרה בתושבה אינה מועילה וכהן שרצח אינו רשאי לברך ברכת כהנים. במילים אחרות, שפיכת דמו של אדם מכתימה את ידיו של הרוצח ללא תקנה, ומונעת ממנו לשמש צינור לקדושה.
 
ההגהות מיימוניות (פ' טו, ה"א) מביא את דברי הראבי"ה ואת דברי רבינו שמחה, המסבירים כי רק רוצח ה"מפורסם להרוג ומפורסם שמועד" פסול מנשיאת כפיים.
 
השולחן ערוך (סימן קכח סעיף לה) פוסק כי כל כהן שנטל את חייו של אדם אחר, גם בשוגג, אינו רשאי לברך ברכת כהנים אפילו אם יעשה תשובה. הרמ"א מוסיף עם זאת, כי נהגו להקל עם בעלי תשובה כדי "שלא לנעול דלת בפניהם". המשנה ברורה (ביאור הלכה ד"ה אפילו עשה) מביא את דברי הפרי חדש והאליה רבה הקובעים שנייהם שאין להקל במקרה של כהן שרצח בכוונת תחילה גם אם יעשה תשובה.
 
המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק קכח–קכט) מוסיף כי כהן שכפו עליו לרצוח, ואף כהן שגרם בשוגג לאישה להפיל את עובר, רשאי לעלות ולברך ברכת כהנים.
 
בימינו מספר פוסקים דנים בכמה מקרים מיוחדים ומעשיים לצערנו הרב. לדוגמה, האם כהן שגרם לתאונת דרכים שבה היו הרוגים רשאי לברך ברכת כהנים? שאלה זו רלוונטית אף יותר בעדות המזרח הדבקים בפסיקתו של רבי יוסף קארו ולפיכך לא מתירים לכהן האחראי למותו של אדם אחר לשאת כפיים, אפילו אם יעשה תשובה.
 
הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן טז) לדוגמה, פוסק שכהן ספרדי לא יברך ברכת כהנים אם חלילה גרם לתאונת דרכים קטלנית. עם זאת, הרב מוסיף, אם הכהן נהג לפי כל כללי הזהירות והולך רגל הגיח לפתע לפניו ונהרג, הוא רשאי לברך ברכת כהנים לאחר שיעשה תשובה. כמו כן, ניתן להקל במקרה של תאונה שבה נפגע אדם ונפטר מספר ימים מאוחר יותר, ובתנאי כמובן שהכהן יחזור בתשובה. הרב עובדיה כותב שהפוסקים לפי מנהג האשכנזים מקלים בכל המקרים, כל עוד הכהן חזור בתשובה.
 
המהרש"ם (חלק ה סימן ל) בשנת 1878, התייחס למקרה דומה שבו כהן הטיח בחברו מנורה במהלך קטטה והחבר נפטר לאחר מכן. הרופאים קבעו שמותו נגרם מהמכה שספג ולכן נידון הכהן לשנת מאסר. המהרש"ם נשאל אם כהן זה רשאי להמשיך לברך ברכת כהנים, ופסק כי במקרה זה, לאחר שיעשה תשובה כראוי, הכהן רשאי לשוב ולעלות לדוכן.
 
כך גם השולחן ערוך (סימן קכח סעיף לו) מביא את המרדכי (מגילה רמז תתיח) שפסק כי כהן ששימש כמוהל לתינוק שנפטר לאחר מכן, רשאי להמשיך ולשאת כפיים, בין היתר משום "דאיכוון לשם מצווה". האחרונים מצביעים על כך שרופא שאחד ממטופליו נפטר בעודו תחת השגחתו וטיפולו, רשאי להמשיך לברך ברכת כהנים שכן אף הוא התכוון לקיים מצווה.
 
באשר לחיילים, האחרונים דנים במקרה של חיילים שגויסו בכח לצבא במדינות זרות ונאלצו להרוג חיילים יהודים בשעת הקרב. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד חלק ב סימן קנח) לדוגמה, פוסק שכהן שהוכרח להתגייס לצבא נחשב כמי שנאנס להרוג, ולכן רשאי להמשיך ולברך ברכת כהנים. על כל פנים, אין ספק שחייל בצבא הגנה לישראל, הנלחם באויביה של מדינת ישראל, ממשיך לעלות לדוכן, שכן הוא נלחם למען המשך קיומו של העם היהודי ויש לעודדו ולשבחו על כך.
 
באשר לכהן שהמיר את דתו, הרמב"ם כותב בבירור שאפילו אם יחזור בתשובה הוא אינו ראשי לברך את הציבור. ההגהות מיימוניות (פר' טו ה"ג) מביא את דברי הראבי"ה והשאילתות (פרשת קורח), הפוסקים כך אף הם.
תוספות (מנחות קט ע"א, ד"ה לא) לעומת זאת, מביאים את דברי רש"י שכתב כי כהן שעשה תשובה וחזר לחיק היהדות רשאי לברך ברכת כהנים. כמו כן מביא ההגהות מיימוניות את דברי רבינו גרשום, הסמ"ק, רבינו שמשון ורבינו שמחה, הפוסקים כולם כדעת רש"י.
 
השולחן ערוך (סימן קכח סעיף לז) מביא את שתי הדעות שהזכרנו והרמ"א מוסיף שם שיש להקל.
 
המשנה ברורה (ס"ק קלד) מסביר שאפילו מי שהתאסלם (דת מונותאיסטית שאינה נחשבת לעבודה זרה) לא רשאי להמשיך ולברך ברכת כהנים.
 
חלק מן האחרונים (ראה פרי חדש סימן קכח) סוברים שמכיוון שעל פי ההלכה כהן שעובד עבודה זרה פסול מברכת כהנים, גם כהן המחלל שבת פרהסיה לא רשאי לברך, וזאת על סמך הגמרא (חולין ה ע"א) המשווה את המחלל שבת ברבים עם עכו"ם.
 
השולחן ערוך הרב (סימן קכח סעיף נב), הפרי מגדים (ס"ק נב) והמשנה ברורה (ס"ק קלד) פוסקים אף הם שכהן המחלל שבת בפרהסיה לא רשאי לברך ברכת כהנים.
 
השאלה כיצד עלינו להתייחס למחלל שבת ברבים נדונה בקרב פוסקים מהדורות האחרונים, במיוחד לאור השינויים שעברו על הקהילות היהודיות מאז ההשכלה. פוסקים אלה שואלים אם ההלכות הנוגעות לחילול שבת בפרהסיה נוגעות באותה מידה גם למי שחילול השבת שלו נשען על נורמות התנהגות מקובלות בחברה כללית שאליה הוא משתייך, ולאו דווקא נובע ממרדנות.
 
הרב משה פיינשטיין התייחס לשאלה זו (אגרות משה או"ח חלק א סימן לג) ופסק כי מצד הדין אין למנוע מכהן שאינו שומר שבת לעלות ולברך ברכת כהנים. כמו כן, יש לציין כאן את תשובתו הידועה של הרב יעקב אטלינגר (1798–1871) בספרו "בניין ציון" (החדשות, סימן כג), הדנה בשאלה אם בימינו מגע ידו של מי שאינו שומר שבת פוסל יין.
 
מעבר לשאלות הנוגעות להתנהגותו של הכהן, כהן שלו מעמד של "חלל" אינו רשאי לברך ברכת כהנים (שו"ע סימן קכח סעיף מ; משנה ברורה ס"ק קמד). הלכה זו נוגעת לכהן שנישא נישואים אסורים, לגרושה למשל, כמו גם לילד הנולד מנישואים כאלה. ילדה שנולדה לנישואים אסורים נקראת "חללה", ונאסר עליה להינשא לכהן. אם בכל זאת נישאה חללה לכהן, ילדיהם נחשבים אף הם לחללים. נוסף על כך, כהן הנישא לגיורת או גויה אף הוא אינו רשאי לברך ברכת כהנים.

מקומות בהם לא נאמרת ברכת כהנים

חוץ לארץ

רבי יעקב בן משה מולין (1365–1472), הידוע בכינוי המהרי"ל, הוא אחד הפוסקים הראשונים המזכירים את המנהג לא לברך ברכת כהנים מדי יום בחו"ל. כפי שנזכר באגור (סימן קעו) ומאוחר יותר בבית יוסף (סימן קכח), המהרי"ל מסביר את המנהג באופן הבא:

מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם [לברכת כהנים]... ובכל יום קשה להם לטבול בחורף... וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר [על מצוות עשה].
 
הבית יוסף חולק על מנהג זה ומסביר שזו טעות לבטל מצוות ברכת כהנים רק בשל ההקפדה לטבול לפני הברכה. כמו כן, הבית יוסף משבח ומברך ב"יישר כוח" את קהילות ארץ ישראל ומצרים, בהן מברכים ברכת כהנים מדי יום ביומו.
 
הרמ"א (סימן קכח סעיף מד) כותב כי המנהג הרווח בקהילות אשכנז הוא לא לברך ברכת כהנים למעט במוסף של יום טוב. הרמ"א מסביר שבחגים:
 
נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפיים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם.
 
פוסקים אחרים, כמו האורחות חיים (הלכות נשיאת כפיים), מביאים את המנהג לברך ברכת כהנים גם בשבת.
 
המנהג לברך ברכת כהנים רק במוסף של יום טוב זכה לביקורת רבה לאורך השנים. לדוגמה, רבי מנחם עזריה מפאנו (איטליה, 1548–1620), הידוע בכינוי הרמ"ע מפאנו, כותב (שו"ת מנחם עזריה סימן צה):
 
ומה שברוב העולם אין כהנים עולים לדוכן כל ימות השנה, מנהג גרוע הוא... ומי שנתחכם לחזק ידיים רפות שתעמודנה ברפיונן, בקש סמך לאותו מנהג, והפריז הרבה על המידה כי דרש סימוכים 'וישא אהרון את ידיו וירד מעשות החטאת' [ויקרא ט', כב] לפיכך נהגו שלא לשאת את כפיהם אלא בימים טובים ובמוסף דווקא שיש בו חטאת, והא קפחינהו לכהנים בטעותא דבתא [שכן הפסוק הנ"ל מתייחס לקרבן ציבור המוקרב בשבועות בלבד] אלא שאין כהן עובר בעשה עד שיאמרו לו 'עלה'.
 
הרב ישראל משקלוב (1770–1839), הנחשב לאחד מתלמידיו הקרובים ביותר של הגאון מווילנה (על אף שלמד ממנו רק בשנת 1797 בעשרים הימים האחרונים לחייו של הגר"א), כתב את הספר "פאת השולחן" לאחר שעלה ארצה בשנת 1810. בנוגע לברכת כהנים, כותב הרב ישראל משקלוב (הלכות ארץ ישראל סימן ב סעיף טז) שמנהג ירושלים הוא לברך ברכת כהנים מדי יום ביומו, מנהג המיוחס לדעתו לרבו הגאון מווילנה, שרבים מתלמידיו עלו לארץ ישראל בסוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה.
 
למעשה, הנצי"ב (משיב דבר חלק ב סימן קד) כותב:
 
וזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם א' הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נשיאת כפיים בכל יום בבית מדרשו. ועכבוהו מן השמיים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בווילנא ל"ע. ואח"כ חו"ז הגאון אביר הרועים מוהר"ח ז"ל [סבה של אישתו] הסכים ביום א' שביום המחרת יצווה לישא כפיים. ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובית הכנסת שבעיר וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד על ידי ברכת כהנים בחו"ל.
 
ערוך השולחן (סימן קכח סעיף סח) מתייחס למקרים אלה וכותב כי היה זה כאילו יצאה בת קול והכריזה שברכת כהנים אינה צריכה להיאמר בגולה.
 
מעניין לציין כאן שבספר "חוט המשולש", הביוגרפיה של החתם סופר, כמו גם בדברי בנו הרב אברהם שמואל בנימין (בעל הכתב סופר) ובדברי רבי עקיבא איגר (חתנו של החתם סופר), מובא שמורו של החתם סופר, רבי נתן הכהן אדלר, נהג לברך ברכת כהנים מדי יום ביומו בבית מדרשו שבפרנקפורט.
 
על אף נסיונותיו של הגר"א ושל תלמידיו לכונן מחדש את ברכת כהנים בגולה, עד ימינו אנו רווח בקהילות אשכנז שבתפוצות המנהג לברך ברכת כהנים במוסף של ימים טובים בלבד.
 
רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, בספרו "עיר הקודש והמקדש" (חלק ג פרק כה סעיף ו), תומך במנהג זה וכותב כי קהילות האשכנזים בגליל לא נהגו לברך ברכת כהנים מדי ביום ביומו, אלא רק בשבתות ובמוסף של יום טוב.

בית האבל

הראשונים כותבים, בהקשרים שונים, כי מי השרוי בלא שמחה לא יברך ברכת כהנים.
 
לדוגמה, השיבולי הלקט (סימן כג) מביא את דברי רבי יצחק בר יהודה לפיהם כהן שאינו נשוי לא מברך ברכת כהנים, שכן "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה" (יבמות סב ע"ב). הרשב"א (שו"ת חלק א סימן פה) חולק על דעה זו, כמו רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (סימן קכח סעיף מד) ופוסקים אחרים.
 
באשר לכהן אבל, הראשונים דנים בשאלה אם עליו לשאת כפיים. השיבולי הלקט (הלכות שמחות סימ' כב–כג) לדוגמה, מותח ביקורת על אלה המתירים לכהן אבל לברך ברכת כהנים שכן "המברך יש לו להיות בשמחה". כך גם המרדכי (מגילה רמז תתיז) כותב שכהן בשנת האבל לאחר מותו של אחד מהוריו, חייב לעזוב את בית הכנסת לפני ברכת "רצה" כדי להימנע מלברך ברכת כהנים. הבית יוסף (סימן קכח) כותב כי דעה זו לא נתקבלה להלכה.
 
השולחן ערוך (סימן קכח סעיף מג) כותב שלאחר השבעה, כהן רשאי לברך ברכת כהנים. בזמן השבעה לעומת זאת, עליו לעזוב לפני שהחזן מגיע ל"רצה". הרמ"א כותב כי נהגו שכהן לא יברך ברכת כהנים במשך כל שנת האבל על אביו או אמו.
 
בפועל, ישנם מנהגים שונים (ראה פסקי תשובות סימן קכח אות פז). בארץ ישראל, שבה ברכת כהנים נישאת בכל ימות השבוע, לא נאמרת ברכת כהנים בבית האבל בזמן השבעה. בירושלים לעומת זאת, נהגו בדרך כלל כן לברך ברכת כהנים בבית האבל, ולעתים אף האבלים עצמם עולים לברך. לאחר השבעה, נהוג שכהנים מברכים בשלושים ימי האבל (לאחר מותם של אח, אחות, אישה או ילדים) או שנת האבל (אחרי מותם אב או אם). בחוץ לארץ, מרבית האשכנזים נוהגים כפסיקתו של הרמ"א ואינם מברכים ברכת כהנים במהלך השלושים או שנת האבל.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *