גיטין דף ג - קיום שטרות

  • הרב אברהם סתיו

לדעת רבא, הצורך באמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" נועד להוות תחליף לקיום השטר על ידי עדיו, היינו להליך שבו העדים מאשרים שהם אלו שחתמו על שטר. הגמרא (ג ע"א) שואלת על כך מדוע די בעדות של שליח אחד ואין צורך בשני עדים, ומיישבת:

בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדר"ל, דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר - נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן.

כלומר, מן התורה די בחתימת העדים על השטר כדי שנתייחס אליו כאילו חקרנו את העדים ואנו יודעים שהם אלו שחתמו עליו ומאשרים את שנאמר בו. טיעון זה, הביא את הר"ח המובא בספר אור זרוע (חלק א - שאלות ותשובות סימן תשמה) למסקנה הבאה:

שמעינן מהכא דכל היכא דחתימי סהדי בשטרא אי אתי האי ומערער ואמר לא היו דברים מעולם לא משגחינן ביה מד"ת כלל.

עם זאת, מדברי הרמב"ם (עדות ג, ד) עולה לכאורה ההיפך:

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

ברמב"ם מבואר (ודבריו מבוססים על הגמרא לקמן עא ע"א) כי מן התורה אין תוקף לעדות כתובה בלי שיבואו העדים ויאשרו את עדותם בעל פה בפני בית הדין. כיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם סוגייתנו? יש מן האחרונים שניסו לחלק בין מצב שבו יש ערעור על השטר, אשר בו סבור הרמב"ם שמן התורה יש צורך באשרורו בעל פה, למצב בו אין ערעור כזה ואזי השטר כשר מן התורה (וכן דעת ר' אביגדור המובאת באור זרוע שם). ר' חיים מבריסק בחידושיו על הרמב"ם כתב כי לאור סתירה זו שיש לחלק באופן מהותי בין שני סוגים של עדות כתובה:

ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גירושין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם... אבל אין הכי נמי דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מדין תורה, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם.

ר' חיים מסביר שקיים חילוק בין "שטר ראיה" - שטר שכל עניינו עדות וראיה לכך שנעשה מעשה משפטי מסוים, לבין "שטר קניין", שהוא עצמו פועל חלות מסויימת (כגון שטר גט או קידושין). דברי הרמב"ם נאמרו אך ורק בנוגע לשטר ראיה, אשר מן התורה אינו תקף משום שהעדות המצויה בו היא עדות כתובה ולא "מפיהם" של העדים, אך כאשר מדובר בשטר קניין מודה הרמב"ם שהעדות תקפה מן התורה, זאת משום ששטר הקניין הוא מציאות בעלת קיום ייחודי משלה שמחשיבה את העדים כאילו כבר נחקרו בבית הדין.

סברה מבריקה זו נחשבת כאחת הפנינים של הלמדנות הבריסקאית, והיא הובאה על ידי הרב סולובייצ'יק בהספדו על הגרי"ז (מה דודך מדוד) כהמחשה לדרך לימודו של ר' חיים:

לדוגמה, עניין שטרות בהלכה. עד ר' חיים מבוסס היה עניין זה על כללים טכניים של כתיבה וחתימה שהן מחיצוניותו של השטר וצורתו מצד אחד, ועל חזקות המושרשות בדפוסי תגובה והנהגה פסיכולוגיים מצד אחר. מה עשה ר' חיים ? הוא חתר לקונצפטואליזציה מלאה של כל העניין ולשם זה הסיט את הצד הטכני מטיבורו של העניין, ובמקומו הכניס תכנים אידיאליים וקונסטרוקציות טהורות, וחולל תמורה מקיפה-הכול בלימוד הלכות אלו. השטר פשט את מציאותו המוחשית ונעשה עצם הגיוני טהור - חפצא של הגדת עדות מקורית, שאינה זקוקה לפעולת הגדה וקבלה בב"ד ולכל המסתעף מהן. הגדה זו בייחודה המשונה בעלת היקף גדול היא. מקיפה היא את כל תהליך העיסקה שהשטר קשור בה. שטר בתפיסתו ע"י בעל השטר ממשיך להגיד ולהעיד על גוף המעשה והכשרו... יסוד חידושו היא מימרא קצרה של ר"ל "עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד". ממשפט זה הסיק ר"ח מסקנות שהעלו את כל העניין למרומי ההפשטה והחשיבה הדייקנית.

הגרי"ד עומד על כך שהחילוק שאותו מציע ר' חיים איננו עומד בשום קנה מידה "מציאותי". דהיינו, מסברה אין שום סיבה להעניק אמינות גבוהה יותר לעדות הכתובה על שטר קניין מאשר לכזו הכתובה על שטר ראייה. סברתו של ר' חיים היא סברה פורמאלית, שלפיה שטר ראייה נחשב כ"חפצא של הגדת עדות", וסברה זו מחוללת שורה של השלכות מעשיות שאין להן ולו דבר עם הסברה האנושית, ה"בעל-בתית".