גיטין דף ז - "דום לה' והתחולל לו"

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף ו' ע"ב עוסקת בדברי אגדה שעיקרם בפרשיית פילגש בגבעה, אך משמעותם נוגעת לשלימותה של מערכת היחסים בתוך הבית, ולמניעת "הקפדה יתירה" של אדם בתוך ביתו. הגמרא בדף ז' מוסיפה ומדגישה, שאף כאשר מבקש אדם למסור הוראות ופקודות לבני ביתו, עליו לעשות זאת בניחותא, ולא מתוך כעס והקפדה מוגזמים.

על רקע זה, מוסיפה הגמרא ועוסקת במידת הסובלנות, המתינות וההבלגה. וכך למדנו:

"דום לה' והתחולל לו (תהלים לז, ז), דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן".

אף מי שבאה עליו פורענות מאת הזולת, לא יקפיד ולא ירגז, ובוודאי שלא ימסור את הפוגע לידי שלטונות נכרים (ראה על כך ברי"ף כאן, וברמב"ם הלכות חובל ומזיק, ח' ט', ואין כאן המקום להרחיב בדיני "מוסר"). הגמרא מוסיפה:

"כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין".

על גבי אמרות אלה, עלינו לשאול: מהיכן ישאב אדם את הכוחות לעמוד "דומם" כאשר חבירו עושה לו עוול? האם תחושתנו הטבעית איננה כזאת הדורשת ומחייבת להגיב, ולתבוע את עלבוננו?

הגמרא בסוגייתינו מדברת על "קנאה". נראה, שהקנאה כאן היא במובן של קפידא, ותביעת עלבון. אך לקנאה, כידוע, ישנה גם משמעות נוספת, והיא כאשר אדם רואה במה זוכה זולתו, ומצטער על כך שהוא עצמו לא זכה בכך. ביחס לקנאה זו, כאשר אדם חומד את אשר יש לזולתו, כתב במסילת ישרים (פרק י"א, בפרטי מידת הנקיות):

"ואמנם, לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל".

נראה, שזהו המפתח המרכזי להבנת סוגייתינו. חז"ל לא הדריכו אותנו למידת ההפלגה והוותרנות. מתוך דבריו של דוד המלך במזמור ל"ז בתהילים קבעו חכמים כי על האדם לעמוד דומם כלפי שמיא. כלומר, אינך מוותר ומבליג לזולת, אלא נושא את עיניך כלפי שמיא. כל אשר עובר על האדם – מאת ה' הוא. על כן, אם פלוני אלמוני מצער אותך, עליך לראות זאת כייסורים הבאים מאת ה'.

חשוב מאוד לציין, שעמדה רוחנית זו אינה פוטרת את הרשעים העושים עוול מן הדין. בסוגייתינו אנו למדים בפירוש, שהקב"ה אכן בא איתם חשבון, ו"קללת צדיק עשתה רושם" וראש הגנבים נתפס ונאסר. ובכן, האתגר שבסוגיה הוא לחיות בשני מישורים בו זמנית: במישור האחד – הנגלה – כל אדם אחראי למעשיו, ועל כן מי שנוהג ברשעות ופוגע בזולתו עושה זאת בשם עצמו והוא עתיד ליתן את הדין. אך במישור השני – הנסתר – משנן האדם לעצמו כי הכל מאת ה', וכל מעשה של מאן דהו מסביבתו אינו אלא אות וסימן מן הקב"ה.

הדרכת חז"ל היא "השכם והערב עליהן לבית המדרש". יש מן הראשונים (ראה בפירוש הראשון בתוספות, ובמאירי) שהבינו שכוונת הדברים היא להתפלל לה' שיסיר ממנו את צרתם של אותם רשעים. אלא, שרבים חלקו על פירוש זה בטענה שזו איננה שתיקה וקבלת הדין. על כן, כתבו ראשונים אחרונים (התוספות בפירושם השני, וראה בפני יהושע ובחתם סופר), שכוונת הדברים היא לעסוק בתורה בהתמדה בבית המדרש. דומני, שפירוש זה הוא שמתאים לדברינו לעיל: האדם אינו עוסק בקטרוג עליהם, ואינו מוסר את דינם לא לשליטים נכרים, ולהבדיל גם לו לקב"ה. הם מקניטים אותו והקב"ה יבוא איתם חשבון, אך הוא עצמו מבקש להתקדם, להיות טוב יותר וחזק יותר בעבודת ה', וכל זאת, כמובן, מתוך התמדה ומסירות ללימוד התורה.