גיטין | דף לב | פרוזבול
במסגרת הדיון בשאלה אם שני דיינים נחשבים 'בית דין' מביאה הגמרא משנה העוסקת בתקנת פרוזבול. תקנה זו, שנועדה לפתור את תופעת ההימנעות מהלוואות קודם השביעית, מחשש שמא ההלוואה לא תוחזר, מבוססת על מסירת שטר החוב לבית הדין. במסירת השטר לבית הדין מעביר המלווה את גביית החוב לבית הדין, ובית הדין מעניקים לו כוח לגבות את החוב בשמם. כך נמנע המלווה מאיסור "לֹא יִגֹּשׂ", שכן לא הוא התובע את החוב אלא בית הדין, כפי שמסביר רש"י (ד"ה מוסרני):
"שהוא מוסר שטרותיו לבית דין, דאיהו לא תבע ליה לבעל חוב אלא הבית דין, והן יורדין לנכסיו, ולא קרינא ביה לא יגוש".
מדברי בעל היראים (סימן קס"ד) עולה הסבר דומה:
"לא קרינא ביה לא יגוש, שהרי בית דין נוגשים ולא הוא".
אולם בעוד לדברי רש"י המלווה עצמו יכול לגבות את הכסף בשם בית הדין, לפי היראים בית הדין נחשב כמלווה, ותפקידו להעביר את הכסף למלווה המקורי. לפי זה המלווה המקורי יכול לגבות את הכסף רק כשליח של בית הדין.
אולם מנוסח הפרוזבול, המובא במשנה במסכת שביעית (י, ד), עולה הבנה שונה:
"זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה".[1]
מנוסח זה נראה שלא מדובר במנגנון שיצרו חכמים כדי לעקוף את מצווה השמיטה אלא בביטולה של המצווה: הלל קבע שאדם המעוניין בכך יכול לקבוע שהשמיטה לא תחול על חובותיו באמצעות הצהרה בפני בית הדין.
נראה שיש להסביר זאת לאור קביעתה של הגמרא במסכתנו (לו ע"ב) שתקנת פרוזבול אינה יכולה להפקיע מצוות שמיטה מהתורה, והתקנה מבוססת על דעת רבי, הסובר ששמיטה בזמן הזה מדרבנן בלבד: הלל הבין ששמירה על המצווה בזמן הזה, שהיא זכר בלבד למצווה המקורית, תוביל לפגיעה בעניים מחמת ההימנעות מהלוואה, ולכן ביטל למעשה את הזכר לשמיטת כספים. כך עולה גם מדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל ט, טז), הקובע שפרוזבול אינו מועיל אלא בזמן ששמיטה נוהגת מדרבנן.
אולם מדוע בכלל יש צורך בפרוזבול אם השמיטה בטלה? תשובה אפשרית לכך ניתן להציע לאור דברי הרמב"ם (שם כז):
"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר 'מוסרני לכם, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה', אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית".
לפי הסבר זה, באמת אין צורך בכתיבת פרוזבול, ומצוות השמיטה פוקעת בדיבור בעלמא, אבל רק מי שיודע ומבין שהשמיטה מדרבנן יכול לעשות. מכיוון שרוב האנשים אינם בקיאים בכך, הם עלולים לחשוב שכך הדין מהתורה, ולכן נדרש הליך מיוחד של כתיבת פרוזבול.
[1] בספרי הנוסח שונה מעט: "כל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה". מלשון המשנה נראה שהמלווה מודיע לדיינים על רצונו וכוונתו, ואילו לפי הנוסח שבספרי החוב נמסר לבית הדין כדי שיוכל לגבות אותו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)