גיטין דף לב – מוסרני

  • הרב ירון בן צבי

הגמרא בסוגייתנו מביאה את המשנה במסכת שביעית (י, ד) בעניין נוסח הפרוזבול ממנה למדים שגם שנים נקראים בית דין; תקנת הפרוזבול באה משום שראו חכמים כי נמנעים אנשים לתת הלוואה סמוך לשנת השביעית מהחשש שהלוה לא יפרע את החוב עד לשביעית ולכן תקנו שהמלוה מוסר את שטר החוב לבית הדין ובכך למעשה הוא מעביר את גביית החוב לבית הדין, ובית הדין נותים למלוה כח לגבות החוב בשמם ולכן בכך לא עובר המלוה על 'לא יגוש' שכן לא הוא התובע את החוב אלא בית דין:

"שהוא מוסר שטרותיו לבית דין, דאיהו לא תבע ליה לבעל חוב אלא הבית דין, והן יורדין לנכסיו, ולא קרינא ביה לא יגוש" (רש"י גיטין לב עמוד ד"ה מוסרני).

כלומר, מדברי רש"י אנו למדים כי ישנה הפרדה בין מלווה על המשכון לבין מסירת שטרות לבית הדין; השמיטה היא בין אנשים פרטיים ואילו בית הדין אינו מצווה בכך. באופן זה כתב גם רבי אליעזר בן שמואל ממיץ וראשונים נוספים:

"לא קרינא ביה לא יגוש, שהרי בית דין נוגשים ולא הוא" (יראים סימן קסד).

 האמור הוא שהלווה כעת חייב את הכסף לבית הדין ולכן הוא לא נשמט. מכל מקום ישנו חילוק בין דברי רש"י לאלו של רבי שמואל ממיץ; בעוד שלדברי רש"י המלווה בעצמו יכול לגבות את הכסף בשם בית הדין, לדברי רבי שמואל ממיץ בית הדין הוא המלווה ותפקידו להעביר את הכסף למתלווה האמיתי והמשמעות היא שהמלווה האמיתי יכול לגבות את הכסף רק כשליח של בית הדין.

יחד עם זאת, מהמשנה במסכת שביעית נראה שמדובר רק בהצהרה של המלווה עליה חותמים דיינים או עדים: " זהו גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדינים שבמקום פלוני, שכל[1] חוב שיש לי , שאגבנו כל זמן שארצה." (פרק י משנה ד); לא מדובר במנגנון שיצרו חכמים לעקוף את המצווה של השמיטה אלא בביטול המצווה – הלל קבע שיש אפשרות לאדם אשר מעוניין בכך לקבוע שהשמיטה לא תחול וזאת בכך שיצהיר בפני בית הדין שזה הוא הרצון שלו. הקושי באמור הוא שבמסכת שלנו (דף לו עמוד ב) הגמרא קובעת שפרוזבול לא יכול להפקיע מצוות שמיטה מהתורה, והוא מבוסס על דעת רבי, ששמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן.

כלומר, מדובר לפי הדעה שהשמיטה נוהגת בזמן הזה רק כזכר למצווה ומתוך כך שהלל הבין ששמירה על זכר המצווה מביא לפגיעה בעניים שלא מלווים להם בסמוך לשביעית וממילא הנזק רב על התועלת הוא ביטל את הזכר למצווה; באופן דומה כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט  הלכה טז) שפרוזבול אינו מועיל אלא בזמן ששמיטה נוהגת מדרבנן.

אם כן, השאלה המתבקשת היא מדוע יש לכתוב פרזבול בכלל אם השמיטה בטלה; תשובה א]שרית ניתן להציע מדברי הרמב"ם שם:

"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר: מוסרני לכם, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית" (הלכה כז).

כלומר, באמת אין צורך בכתיבת פרוזבול ומצוות השמיטה פוקעת באמצעות דברים בלבד, אבל רק מי שיודע ומבים שהשמיטה היא מדרבנן יכול לעשות כן ומשום ששאר האנשים לא בקיאים בדינים ובהלכות והם עלולים לחשוב שכך הדין מהתורה נדרש מהם הליך מסויים הנקרא פרוזבול.

 

[1] בספרי הנוסח שונה במעט, נאמר: "כל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה". לפי המשנה מובן כי המלווה מודיע לדיינים על רצונו וכוונתו. לפי הנוסח בספרי המובן הוא מסירה של השטר לבית הדין בכדי שיוכל לגבות אותו.