גיטין דף נח – פדיון רבי ישמעאל מבית האסורים

  • הרב אברהם סתיו

בסוגייתנו (נח ע"א) מובא סיפור ידוע אודות רבי יהושע ורבי ישמעאל:

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים' (ישעיהו מב, כד)? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו' (שם, שם). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

המפרשים האחרונים עסקו רבות בביאור משמעותם הרוחנית של פרטי הסיפור השונים: מדוע יש חשיבות לכך שהתינוק היה "יפה עינים"? מה היה כל כך מרשים בתשובתו של רבי ישמעאל? ושאלות נוספות. אנו נתמקד בבעיה הלכתית המתעוררת מן הסיפור, שכבר עמדו עליה רבותינו הראשונים. בסיפור נאמר שרבי יהושע הסכים לפדות את אותו תינוק "בכל ממון שפוסקין עליו". מעשה זה סותר לכאורה את דברי המשנה בפרק הקודם (מה.):

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם.

כיצד, אם כן, התיר רבי יהושע לעצמו לפדות את התינוק ביתר על כדי דמיו?

יש מן הראשונים (רשב"א מה ע"א ועוד) שהבינו כי ר' יהושע חולק על דברי המשנה, המבטאים את דעת רבן גמליאל, וסובר שמותר לפדות את השבויים ביתר על כדי דמיהן. יחד עם זאת, רוב הראשונים ניסו ליישב את מעשיו עם דברי המשנה, והגיעו מתוך כך לכמה תובנות חשובות בסוגיית פדיון שבויים. התוספות בסוגייתנו מתרצים שני תירוצים:

כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן... אי נמי משום דמופלג בחכמה היה.

התירוץ הראשון של התוספות הוא שכאשר יש סכנת נפשות לשבוי מותר לפדות אותו ביתר על כדי דמיו. תירוץ זה פותח פתח גדול לפדיון שבויים מארגוני מחבלים בימינו, משום שכמעט-תמיד מדובר במצב שיש בו סכנת נפשות. תירוצם השני הוא שהתינוק היה "מופלג בחכמה". הרשב"א (מה ע"א) הרחיב בכיוון זה:

יש לומר דטעמא משום דחזא ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו דתלמיד חכם שמת אין לנו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

כלומר, תלמיד חכם הוא אדם שאין לו תחליף עבורנו, ומשום כך אנו מוכנים להשקיע ולהסתכן יותר עבור שחרורו. נראה שכיוון זה עולה בצורה פשוטה מן הסיפור, שבו רבי יהושע משתכנע שאותו תינוק עתיד להיות מורה הוראה בישראל, ורק משום כך מתעקש לפדותו.

תירוץ אחר מובא בדברי התוספות לעיל (מה ע"א):

אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.

כלומר, האיסור לפדות שבויים בדמים מרובים נובע מן החשש שיהיה בכך תמריץ עבורם להתנפל על אנשים נוספים ולשבותם. עם זאת, בשעת החורבן הגויים כבר כאן, והם חוטפים מכל הבא ליד, וממילא אין מקום לשיקול זה.

הרב יוסף שלום אלישיב (שדבריו הובאו בחשוקי חמד) למד מכאן שאין להימנע משחרור חטופים מארגוני מחבלים, משום שארגונים אלו עושים בין-כה-וכה כמיטב יכולתם לחטוף, ואין בתמריץ זה כדי להגביר את פעילותם (יש מקום לפקפק בניתוח זה של המציאות, ואכמ"ל).

דרך נפלאה בהסבר הסיפור, שאיננה מתיישבת בהכרח עם הפשט, אפשר למצוא בדבריו של ר' יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (א, י). הוא פותח בשאלה: מהי החכמה הנפלאה שמצא ר' יהושע בתשובתו של אותו תינוק? תשובתו של הרב אייבשיץ היא שהפסוק שאותו ציטט רבי ישמעאל, "ולא אבו בדרכיו הלוך", רומז לפסוק "והלכת בדרכיו" שמורה לנו ללכת לפנים משורת הדין ולא רק על פי החיוב ההלכתי המינימאלי. רבי ישמעאל טוען כנגד רבי יהושע שעיקר הגורם לחורבן הוא ההיצמדות ל"עיקר הדין", שלפיה אין פודין את השבויים ביתר על כדי דמיהן, והתיקון צריך להיות בכך שיפדה את התינוק ביותר משוויו לפנים משורת הדין. טענה זו היא שמשכנעת את רבי יהושע לחרוג משורת הדין ולפדות את רבי ישמעאל.