גיטין דף עב – זה גיטך אם מתי

  • הרב אברהם סתיו

המשנה (עב ע"א) מחלקת בין דרכי ניסוח שונות של בעל התולה את חלות הגט במיתתו:

זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי זה, זה גיטיך לאחר מיתה - לא אמר כלום; מהיום אם מתי, מעכשיו אם מתי – הרי זה גט.

המשנה מחלקת בין שתי דרכים עקרוניות לקשור בין הגט למיתה. דרך אחת היא: "זה גיטך לאחר מיתה" - בדרך זו דוחה הבעל את חלות הגט עד לאחר מותו, ומכיוון שאי אפשר לגרש לאחר מיתה הרי שלא אמר כלום והגט בטל. הדרך השנייה היא: "מהיום אם מתי" - בדרך זו מפרש הבעל שהגט יחול כבר עכשיו, אלא שמתנה את החלות בכך שימות בעתיד.

מצב ביניים הוא מצב שבו הבעל אמר "זה גיטך אם מתי". המשנה משווה בינו לבין האפשרות הראשונה, אך מדברי הגמרא עולה תמונה מעט יותר מורכבת:

אמר אביי: אם מתי - שתי לשונות משמע, משמע כמעכשיו ומשמע כלאחר מיתה, אמר לה מהיום - כמאן דאמר לה מעכשיו דמי, לא אמר לה מהיום - כמאן דאמר לה לאחר מיתה דמי.

מפשט דברי הגמרא עולה כי לשון "אם" היא לשון מסופקת, ומן ההקשר יש ללמוד לאיזו מן האפשרויות הנ"ל יש לשייך אותה.

עם זאת, נראה כי אפשר להציע דרך שונה לנתח את משמעותה של לשון זו, ולהבדיל בינה לבין חברותיה. כאשר מתבוננים בדקדוק בשתי הדרכים שהצענו לעיל, אפשר לראות כי למעשה לא מדובר כלל ב"תנאי". כאשר הבעל אומר "זה גיטך לאחר מיתה", אין הוא מתנה את הגט במיתה, אלא פשוט מתאר את נקודת הזמן שבה יחול הגט. באותה מידה יכול היה לומר גם "זה גיטך לאחר שלושים יום", או "זה גיטך כשירד הגשם הראשון". גם כאשר הבעל אומר "זה גיטך מהיום אם מתי", ובעיקר אם אומר "על מנת שאמות", נראה כי המיתה עצמה איננה מפעילה את חלות הגט, אלא רק מהווה את המציאות שעליה מסתמך הבעל. כלומר, הבעל מחיל את הגט מעכשיו, רק על הצד שאפשרות מסוימת תתברר כנכונה, ובאותה מידה יכול היה לומר "זה גיטך מעכשיו אם שש כפול שבע הם ארבעים ושתיים". המיתה מהווה רק מידע עובדתי שעדיין לא הגיע לידינו, ולא חלק מחלות הגט.

לעומת זאת, כאשר אדם אומר "זה גיטך אם מתי", אפשר להבין שהוא יותר "תנאי" של ממש. הוא תולה את חלות הגט באופן מהותי במיתה, ויוצר חלות של "גט מותנה".

הרב זלמן נחמיה גולדברג (במאמרו בשעלי דעת ה) כתב דברים ברוח זו, והוכיח את ייחודיותו של האומר "זה גיטך אם מתי" מפסיקת הרמב"ם (גירושין ח, א):

המגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה, לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אף על פי שהגיע הגט לידה, ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת, ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי, ואם נשאת לא תצא אלא אם כן לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי.

הרמב"ם פוסק כי כאשר אדם מגרש על תנאי אין הגט חל עד שיתקיים תנאו, ואם מת הבעל או נשרף הגט קודם לכן, הגט בטל. למרות זאת הוא פוסק שאם האישה נישאת לאיש אחר קודם שקויים התנאי, "לא תצא". המגיד משנה (שם) תמה על דברי הרמב"ם:

דברי רבינו בכאן מתמיהים הם מאד אצלי במה שאמר ואם נשאת לא תצא שהרי זו לדעתו ז"ל אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי... ומן הדומה שעדיין היא אשת איש גמורה שאל"כ היאך יכול הבעל לבטלו ולמה אם נשרף יהיה בטל!

וביאר הרב גולדברג כי לדעת הרמב"ם גירושין שנעשו בלשון "אם" הם גירושין שחלים למפרע משעת מתן הגט, אך תלויים באופן מהותי בקיום התנאי. משום כך, כאשר הגט נשרף או הבעל מת, שוב אין אפשר להשלים את יצירת החלות של הגט, שטרם הושלמה. ומאידך, אם בסופו של דבר התקיים התנאי התברר למפרע שהאישה הייתה מגורשת משעת מתן הגט, ומשום כך אם נישאת אין היא חייבת לצאת כי כשיתקיים התנאי יתברר שכבר כעת אין היא אשת איש.