גיטין דף פד - "מפליגה בדברים"

  • הרב אביהוד שורץ

חלקה האחרון של מסכת גיטין עוסק בהרחבה בדיני תנאים. בסוגייתינו בדף פ"ד ע"א נזכר מונח חשוב, שנוגע לשאלת יסוד בהבנת מהותו של התנאי.

הלכה פסוקה היא, שהבעל רשאי להטיל תנאים על חלותו של הגט. בברייתא שבסוגייתינו נחלקו תנאים ביחס לתנאי בלתי אפשרי, כגון "הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע". לדעת תנא קמא, הגט בטל שכן סוף סוף הבעל הטיל בו תנאי, ואם האישה לא עלתה לרקיע, התנאי לא התקיים. ברם, לדעת ר' יהודה בן תימא הגט כשר, והוא מסביר:

"כלל אמר ר' יהודה בן תימא: כל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו, אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר".

ר' יהודה בן תימא סבור, שתנאי שהוא "הפלגה בדברים" אינו מבטל את רצונו הבסיסי של בעל הדבר, ובנידון דידן – הרי הגט כשר והאישה מגורשת.

כאמור, קביעה זו אודות "הפלגה בדברים" מתקשרת ליסוד חשוב בדיני תנאים. על עצם האפשרות להתנות יש לשאול בשאלה פשוטה ובסיסית: האם תנאי הוא חידוש שחידשה תורה, או שמא מילתא דפשיטא הוא? מצד אחד, היה מקום לומר שהמקדש או המגרש אישה – הרי שהמעשה קובע, ואין כל אפשרות לומר אמירות שונות שיגבילו, יסייגו או יבטלו את המעשה שעשה בפועל. מצד שני, ניתן לומר שהיות והמעשה מושתת על רצונו החופשי של בעל הדבר, הרי שהעיסקה כולה מצויה בשליטתו, ועל כן הוא רשאי לסייגה ולהתנות בה תנאים ככל העולה על רוחו. דומה, שהראשונים נחלקו בשאלה זו.

הלכה ידועה היא, שהמתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל, והמעשה קיים. לכן, המקדש את האישה על מנת שלא ימלא את החובות שהטילה עליו תורה כלפיה, האישה מקודשת והוא מחוייב בכל החובות כולם. והנה, כל הראשונים התקשו: הכיצד ניתן להחיל קידושין אלה? הרי הבעל גילה דעתו להדיא, שהוא מעוניין לקדש אישה זו רק במידה והוא לא יתחייב לספק את צרכיה. אם אמנם נכון הדבר שהוא מחוייב לספק צרכיה, והתורה אינה מאפשרת נישואין בלא התחייבות מצד הבעל, הרי שהדין צריך היה להיות כ"מקח טעות", והקידושין אמורים היו להתבטל מעיקרם?!

בתשובה לקושיה עצומה זו, מצאנו בראשונים שני תירוצים שונים, הנוגעים לשאלה ששאלנו. התוספות בכתובות (דף נ"ו) אחזו באפשרות הראשונה שהצענו, והסבירו:

"ואומר ר"י, דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, ואפילו לא יתקיים בסוף - המעשה קיים! והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה, אמרינן דדוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה".

לדעת התוספות, מסברה כלל לא ניתן להתנות תנאים. משעה שאדם עשה מעשה – הרי שהמעשה מחייבו באופן מלא. נכון הדבר שקיים בהלכה גם "מקח טעות", ואולם בנידון זה של המקדש אישה, היות שקידשה בדעת צלולה, הרי היא מקודשת לכל דבר ועניין. אלא, שהתורה חידשה חידוש מפליג וקבעה: אדם רשאי להתנות על המעשה, והתנאי יהיה בעל משמעות! מדובר על סמכות מיוחדת שנתנה תורה לאדם, ואלמלא חידשה זאת תורה, לא היינו מעלים את הדבר על דעתנו. ובכן, היות שכל האפשרות להתנות היא חידוש שחידשה תורה, הרי שחידוש זה כפוף למגבלות שקבעה תורה, וממילא המתנה על מה שכתוב בתורה – תנאי בטל ומעשה קיים.

ראשוני ספרד שם (הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ועוד) חלקו על התוספות. לדעתם, הסיבה לכך שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל נעוצה במושג שהתחדש בסוגייתינו. כך כתב הרשב"א:

"אף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים".  

הרשב"א חולק על העיקרון שבדברי התוספות. לדעתו, ברור שבסמכותו של בעל הדבר להתנות תנאים ולהגביל את החלות. סמכות זו אינה נעוצה בחידוש שחידשה תורה, אלא בסברה פשוטה. על כן, אם מצאנו תנאים שאינם מחייבים, על כורחנו לתלות  זאת בכך שדעתו של הבעל לא היתה שלימה מלכתחילה. בסוגייתינו, כאשר התנה תנאי לא הגיוני, ברור שאין דעתו שלימה. גם תנאי על מה שכתוב בתורה מוגדר כ"לא הגיוני", וברור שהבעל מראש לא ייחס לו חשיבות כלל ועיקר, ועל כן התנאי בטל והמעשה קיים.

למדנו איפוא, שעניין "מפליגה בדברים" מהווה עוגן מרכזי בשאלה מהם גבולות הסמכות של בעל הדבר להתנות ולהגביל את המעשה שביצע. הדברים מתקשרים לדיון מעניין באחרונים (ראה "חשוקי חמד" בסוגייתינו) אודות תנאי שמבחינה אוביקטיבית הוא לא ריאלי, אך הבעל סבור היה שהוא ריאלי, אך לא נוכל להרחיב בכך כעת ועוד חזון למועד.