גרם כיבוי (ב') – המשך

  • הרב ברוך גיגי

א. שיטת הטור – גרמא בשבת כשמתכוון

בשיעור הקודם ראינו את העולה משיטת רש"י, ביחס שבין הסוגיה בשבת לסוגיה בבבא קמא. הסוגיה בשבת מתירה גרמא במלאכות שבת ואילו מהסוגיה בבבא קמא משתמע שהיסוד של מלאכת מחשבת אסרה תורה יוצר חומרא שמחייבת גרמא בשבת בניגוד לנזיקין.

כזכור, לשיטת רש"י אין היתר גורף של גרמא במלאכות שבת, כי מלאכת מחשבת מגשרת עליו, ויוצרת חיוב בכל מקום שנעשתה מחשבתו. אולם, אם עשה פעולה בגרמא, ועיקר כוונתו היה פעולת הגנה כלשהי ונעשתה המלאכה, אינו חייב. זאת, כיוון שלא הייתה כוונתו למלאכה, הרי לא נעשתה מחשבתו, וכיוון שזהו גרמא, אינו חייב.

הטור כתב:

'ועושין מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה אפילו חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה דגרם כיבוי מותר וטלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך וכן יכול ליתן עליה מצדה האחרת משקין" (טור או"ח של"ד)

וכתב עליו בבית יוסף:

"נראה מדברי רבינו דדוקא בשאינו מתכוין לכבות על ידי כך... לית לן בה דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר אבל אם הוא מתכוין לכבות על ידי כך ודאי אסור ואף על פי שנותן משקין על הטלית מתכוין לכבות הוא ושרי התם שאני דלא הוי אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה... אבל הכא כשמתכסה בטלית ופותח הספר תורה שמנענע האש עצמה ועל ידי כך היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור כנ"ל לדברי רבינו.

אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן, אלא אפילו אם אינו צריך לטלית ולספר אלא שמתכוין לכבות האש על ידי שמתנענע מצד כיסויו בטלית ואחיזתו בספר שרי דלא הוי אלא גרם כיבוי, שהרי כתבו דינים אלו סתם ומשמע מפשט הלשון שהוא מתכסה בטלית וקורא בספר כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ואפילו הכי שרי"     (בית יוסף שם)

נדון בהסבר שיטת הטור, ואילו בשיטת הבית יוסף עצמו נדון מאוחר יותר. הבית יוסף מתקשה בדרישת הטור שלא יתכוון לכבות, ופירש דבריו שאם עושה מעשה בגוף הדליקה, אם מתכוון לכבות אסור, ורק כששופך מים בקצה האחר של הטלית, ששם אינו עושה מעשה באש, יכול הוא להתכוון לכבות כיוון שאינו מכבה להדיא.

להבנת הבית יוסף בטור נראה, שהוא מחלק בין פעולה בגוף האש שאינה גרמא אלא מעשה בידיים, ולכן מותר רק אם אינו מתכוון לכבות[1].

אולם, לעניות דעת נראה להציע בשיטת הטור, בכיוון שהצענו בשיטת רש"י שם. הטור סבור שאין חילוק בין לובש ופושט הטלית לבין מניח מים בקצה האחר שלה, בשניהם אין לו כוונה לכיבוי, ומותר לו רק לעשות מעשים שיעצרו את התפשטות האש בלא כוונה לכיבוי.

אם כן, זהו החילוק בין שתי הסוגיות. הסוגיה בשבת (קכ.) הכותבת גרם כיבוי מותר, מתבססת על כך שאינו מתכוון לכיבוי ולא שייך נתקיימה מחשבתו. אולם, הסוגיה בבבא קמא (ס.) בזורה ורוח מסייעתו, שמתכוון לזרות באמצעות הרוח ונתקיימה מחשבתו (כלשון רש"י), חייב.

שוב ראיתי בשלטי הגיבורים שהעיר אף הוא על דברי הטור בעניין זה, והסיק:

"מכל מקום נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בעניין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה ועל ידי כך בא הכיבוי כההיא דפריסת עור או מחיצת כלים מלאים מים... שאינו מכוין לכבות אלא להגין והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכיבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפילו על ידי גרם אסור כמו שכתב הטור"  (שלטי הגיבורים מה. באלפס, אות ב')

אכן, ראשונים אחרים הציעו פתרונות נוספים, המצמצמים את תרומת "מלאכת מחשבת" לחיוב בשבת עבור מעשה שיש בו צד גרמא. מאידך, כמובן, ראשונים אלו מרחיבים את העיקרון של היתר גרמא גם במלאכות שבת.

 

ב. בין זרייה להבערה, וייחודיות שבת – שיטת התוספות

כתבו התוספות בבבא קמא:

"וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה), לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם הבערה על ידי רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקייימא לן גרמא בנזקין פטור" (בבא קמא שם תוד"ה רב אשי)

ואף שדברים אלה סתומים מעט וקשה להבינם, נראה להסבירם כך: התוספות מבינים שעיקר חלוקתו של רב אשי אינה בין שבת לנזיקין, אלא בין הזורה לבין המבעיר[2].

התוספות עומדים על כך שזרייה בהגדרתה היא שימוש ברוח כדי לפזר את המוץ מן התבואה[3], וזרייה בלא רוח אינה זרייה, כי אין גורם שיפזר את המוץ. לפיכך, כל זרייה משתמשת ברוח, וזוהי מהותה של המלאכה.

מבעיר, לעומתו, עיקרו ביצירת בעירה. כאשר הרוח מסייעת ביצירת הבעירה[4] אין הוא מבעיר אלא גורם.

אם כנים[5] אנו בהבנתנו את דברי התוספות, עיקר החידוש הוא שבמקרה בו האדם עושה מעשה שבהגדרתו הבסיסית זקוק הוא לסיוע של גורמי הטבע, כמו זורה שזקוק לרוח, יש לחייבו. זאת, מפני שמחשבת האדם להשתמש ברוח משייכת את פעולת הרוח לאדם. לפי התוספות, אין זו הלכה ייחודית בהלכות שבת אלא היא נכונה גם בנזיקין באופן עקרוני.

מבעיר, לעומת זאת, אינו זקוק לרוח כדי ליצור את האש (כמו מזיק שלא זקוק לסיוע). לפיכך, כשהאדם אינו פועל באופן מלא, והרוח מסייעת לו, אין זה עושה אלא גורם[6], ופטור. ממילא אין קושי מן הסוגיה בשבת המתירה גרם כיבוי, שאף שם לא עשה האדם את מעשה הכיבוי בעצמו ורק העמיד את החביות, שיצרו את הכיבוי.

 

בתוספות רבנו פרץ כתב לשון הקרובה לדברי התוספות שלפנינו. אלא, שנראה מדבריו שאינו מעמת את שבת עם נזיקין. רבנו פרץ קובע שכל פעולה שאינה מושלמת מצד עצמה וזקוקה לסיוע מבחוץ, אינה מעשה אלא גרמא, דבר שנכון גם בשבת וגם בנזיקין. אולם, בשבת קיים יסוד של מלאכת מחשבת אסרה תורה המחייב אף בגרמא, ועל כן צריך, לדעתו, שיעשה את המעשה באופן שמבחינתו עושה את כל הנדרש ומשלים את פעולתו באמצעות הרוח. אם הוא עושה מעשה חלקי, מתוך כוונה שהוא יושלם אחר כך, אף בשבת אין זה אלא גרמא רגיל, ומלאכת מחשבת לא תועיל בזה כדי לחייבו.

כך כתב רבנו פרץ:

"רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכך כשזורה שנעשית הזרייה עלידי סיוע הרוח מיקרי עושה מלאכת מחשבת, אבל ודאי עושה מעשה של זרייה בפני עצמה לא מיקרי"  (תוספות רבינו פרץ, בבא קמא שם)

זרייה על ידי הרוח נחשבת עשיית מלאכת מחשבת ולא מעשה זרייה.

מעתה, יתכן שיש לפרש כך גם את דברי התוספות שלפנינו. אמנם מדובר בגרמא, אבל רק בשבת ניתן לחייב בגרמא זו. כאשר ההאדם עושה את המקסימום האפשרי, והרוח משלימה את הפעולה, חייב בגלל מלאכת מחשבת אסרה תורה.

לאור זאת, ניתן להבין את החילוק בין הסוגיה בשבת המתירה גרמא לבין הסוגיה בבבא קמא. בסוגיה בשבת אינו עושה את כל מה שהוא יכול כדי לכבות את האש אלא מניח חביות או מים בריחוק מקום, ובזה הוא רק גרמא הפטור בשבת.

פירוש זה בדברי התוספות צועד בכיוון העקרוני של שיטת רש"י, לפיה מלאכת מחשבת אסרה תורה מגשר על הפערים במעשה. אלאף שגישה זו מצמצמת את תחולתו של עיקרון זה למקרים שבהם האדם עושה את המקסימום האפשרי מבחינתו לעשיית המלאכה והרוח מסייעת ומשלימה.

אולם, הבנתנו הראשונה בתוספות סוברת שהחידוש הוא רק בזרייה, שהיא מלאכה ייחודית שעיקר מהותה היא ניצול הרוח לצורך עשיית המלאכה, וממילא אין להשוותה עם שום מלאכה אחרת.

 

ג. שיטת היד הרמ"ה - בין מעשה לגרמא ובין שבת לנזיקין 

היד רמ"ה בבבא בתרא מציע מבט ייחודי על היחס בין הסוגיות בבבא קמא, בבא בתרא ושבת:

"אלא מסתברא דכי אמרינן גרמא בנזקין פטור הני מילי היכא דלא גרים בעשית הנזק עצמו אלא להמציא את הדבר המזיק, שלא נעשה הדבר המזיק מכחו לבדו אלא על ידי דבר אחר... אבל היכא דאהני גרמא דידיה בגוף הדבר הניזק, כגון זורה ורוח מסיעתו בזמן שהזיק המוץ דרך הליכתו דאשתכח דאהני כחו בהזיקא גופיה חייב, דכמאן דאזיל מכחו לחודיה דמי...

וההיא דמקשינן בפרק הכונס צאן לדיר נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופרקינן כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור... דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו כמאן דאזלא מכחו לחודיה דמי. הני מילי לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי ולא מצי לאהדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה, מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו ומלאכה דעבד עבד, ואי נמי אזלא ההיא מלאכה לאיבוד איסוריה להיכא אזיל וחיוביה להיכא אזל, אבל הכא גבי ליבוי דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא דאסיר למיגרם היזקא לאינשי ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזיק איעקר ליה איסוריה מעיקריה וכל שכן דליתיה לחיוביה, אשתכח דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא, וגרמא בנזיקין כי האי גונא פטור...

אבל הכא דמיירי בגרמא דגרים לאזוקי ולא מצי להדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה לא מצי לפלוגי בין שבת לנזיקין דתרוייהו כי הדדי נינהו, ודינא הוא דילפי מהדדי"      (יד רמ"ה בבא בתרא שם)

לשיטתו של היד רמ"ה, ניצול של הרוח על ידי האדם יכולה להיחשב כאילו עשה את הפעולה לבדו. עיקרון זה נכון גם בשבת וגם בנזיקין, ובלבד שמיד לאחר המעשה בסיוע הרוח לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולעצור את התהליך.

בשבת התורה אסרה את עצם המלאכה, וברגע שנעשתה המלאכה נעשה האיסור ולא ניתן להשיבו. בנזיקין, לעומת זאת, יש חילוק בין הסוגיות. בסוגיה בבבא קמא שהרוח ליבתה את האש ועדיין לא הזיקה בפועל, התהליך ניתן לעצירה ועל כן נחשב רק גרמא. לעומת זאת, הסוגיה של בבא בתרא, בה הרקתא וכן הגץ והולכים ומזיקים מיד, שם דינו כמו בשבת שחייב.

הנקודה המבדילה בין מלאכות שבת ונזיקין נוגעת לזמן החיוב - במלאכות שבת האיסור חל בביצוע המעשה, ולעומת זאת בנזיקין החיוב חל בזמן מעשה הנזק. לפיכך, אם ניתן להשיב את הגלגל לאחור, כדוגמת הסוגייה בבבא קמא, האדם לא מתחייב והפעולה שנעשתה בסיוע גורם חיצוני מוגדרת כגרמא.

עיקר הדגש, אם כן, בביטוי "מלאכת מחשבת אסרה תורה", הוא שהאיסור בשבת הוא על עצם המעשה[7] בניגוד לנזיקין שאנו זקוקים גם לנזק עצמו ולא מסתפקים במעשה של יצירת המזיק.

בתמצית, ניתן לומר לעניין שבת שאם עושה מעשה בסיוע הרוח באופן שאינו נתון יותר לשליטתו של האדם נחשב שעשה את המעשה בעצמ. אולם, במקום שעושה מעשה ויש בכוחו לעצור את ההתרחשויות, אי עצירת ההתרחשות נחשבת גרמא בלבד, ומותרת בשבת. "מעשה אסור, גרמא שרי".    

 

 



[1] וראה עוד שם בבית יוסף שהוצרך להוסיף שאינו פסיק רישיה או שאינו אלא כיבוי כלאחר יד, ויידון לפנינו בהמשך, בסיעתא דשמיא.

[2] וזו כמובן חולשה בפירוש זה, שאינו תואם את פשט לשון הסוגיה.

[3] עיין מה שכתבנו בגדרי מלאכה זו, בטללי שבת חלק א'.

[4] אף שאין ענייננו כאן בגדרי אש בבבא קמא, יש להדגיש שאמנם בכל בעירה של אש הרוח מסייעת להוליך את האש ("כוח אחר מעורב בו"), אך זהו דווקא אחרי שיש אש שהיא המזיק היא מתקדמת באמצעות הרוח. אולם, בסוגיה (ב"ק ס.) אנו עסוקים ברוח שמייצרת את הכוח המזיק של האש, ובזה נחשב גרמא, כי אינו עושה את האש המזיק בידיו.

[5] קיימת אפשרות אחרת להבין את דברי התוספות המחלקים באופן עקרוני בין שבת לנזיקין. זאת, אם לא נגרוס בדבריהם את המילה בסוגריים "זורה". במקרה זה, כך יהיה פירוש דבריהם: כל פעולה המשתמשת ברוח אינה נחשבת מעשה אלא גרמא, וממילא זורה נחשב גרמא ואינו נחשב עושה, וכן מבעיר המסתייע ברוח אינו נחשב עושה אלא גרמא. אולם, בשבת חייבים בזה מפני שהכלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה מאפשר לי לחייב אף בגרמא, בניגוד לנזיקין שגרמא פטור.

אולם, לפי הבנה זו, אין לנו פתרון למתח עם הסוגיה בשבת לפיה גרמא פטור אף בשבת, אלא אם יסברו התוספות כרש"י, שגרמא חייב בשבת כשנעשית מחשבתו, ובגרם כיבוי לא נעשית מחשבתו שרק רצה למנוע את ההתפשטות.

[6] אם נכונה הבנתנו, יש לומר שגם בנזיקין אם יצר את האש כמזיק, אבל האש זקוקה לרוח כדי שתלך ותזיק, יש לחייב וכיוון שאי אפשר לאש להזיק בלא הרוח. דהיינו, זהו עיקר חיובה של האש, דכוח אחר מעורב בו.

ראה בעניין זה בדברי ר"י בתוספות (ב"ב כו. ד"ה זיקה), שוהבאו בריטב"א בלשון בהירה יותר:

"הקשה ר"י ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו ברוח מצויה שחייב (בבא קמא ו.) ואף על גב דממטי להו זיקא, ותירץ דהתם גוף האש והאבן ראויין להזיק מכחם וכובדם וטבעם מחמת עצמן ואינם מחוסרין אלא קריבה בלבד אל הניזק אבל הכא גוף הרקתא הזאת אין לה כח להזיק אפילו במקומה ולא מחמת כח אדם, והרוח מוליכהו וגם נותן בה כח להזיק"                                                    (ריטב"א ב"ב כו.)

[7] נראה לי שהדגש בשיטת הרמ"ה הוא יותר על המילה מלאכת בצמד המילים מלאכת מחשבת, ובניגוד לרש"י וסיעתו, שרואים את הדגש במילה מחשבת.