דברים שבחובה וחובות שבהכרה

  • הרב יהודה עמיטל

דברים שבחובה וחובות שבהכרה / הרב יהודה עמיטל

לפרשת ויצא*

דיברו כאן לאחרונה על הנחיצות ביצירת "שולחן ערוך להלכות מוסר". אני רוצה להסב אח תשומת- הלב בהקשר זה לדברי המהר"ל, שיש להם חשיבות מיוחדת בימינו .

רש"י מביא על הפסוק "ואם מזבח אבנים תעשה לי" (שמות כ', כב) את דברי ר' ישמעאל:

"כל אם ואם בתורה רשות. חוץ משלשה: 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' הרי אם זה משמש בלשון כאשר... וכן 'אם כסף תלוה את עמי' (שמות כ"ב, כד), וכן 'ואם תקריב מנחת ביכורים'' (ויקרא ב', יד)".

ומבאר המהר"ל (גור-אריה על אתר):

"יש לפרש מה שכתוב לשון אם אע"ג דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך אין הדבר לרצון הקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו. ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה המעשה... כי אם בונה מזבח שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו ואז נקרא עובד, אבל אם הוא מוכרח אין זה עובד, וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת מלך אין זה מצוה כי צריך שיהיה מצות הלואה מרצונו בלב טוב".

מדברים אלו עולה, כי יש מצוות שאדם צריך לקיים אותן לא משום שנצטוה מפי הגבורה, אלא משום שזהו רצונו וזאת הכרתו הפנימית.

לכתוב בתורה יש מטרה להדריך את בני ישראל. לא רק לחנך את הפרט, לא רק לחנך את הציבור, אלא את דורות כנסת ישראל. וכמו שבחינוך יש דברים שיש להפיל על החניכים לעשות בכח, בכפיה, ויש דברים שצריך להשאירם ליוזמתם החופשית. כך גם הקב"ה קבע את גבול החובה הפועלת על האדם בתורת מצווה, וכפה דברים עליהם לעשות מתוך רצונם החופשי.

נראה לי, שדבריו אלו של המהר"ל שמשו יסוד לדבריו של מרן הרב קוק באיגרתו לד"ר מ. זיידל (אגרת פ"ט).

וכך כותב לו הרב:

"האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחופשית, וזה היתרון ראוי שלא יחסר על חלק גדול מהמציאות המוסרית".

כמו שהאבות קיימו את כל התורה מתוך הכרה חופשית, כך חלק גדול מן החובות המוסריות - ראוי שאדם יקיים אותן מתוך הכרתו הפנימית. וממשיך הרב וכותב:

"וזה יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מידות חסידות ולפנים מידות חסידות ולפנים משורת הדין, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם... כי הצד המוסרי שצריך להימצא בתור נדבה ואהבת חסד, הוא צריך לעולם להיות לו משקל נודע לפי הערך המוסרי הכללי החיובי." (עמ' צ"ז)

יש גבול וכיוון שקובע מה נכלל בהלכה, ואלו דברים לא נכללו בהלכה ואדם צריך לעשותם מתוך הכרה מוסרית.

בהמשך מבאר הרב (עמ' ק'):

"ועניני המלחמות א"א היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש שרק ישראל לא ילחם.. ודע שבהלכות הציבור לא החמירה התורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות, מפני שאז היתה החסידות הכללית נעשית דרך קבע וחובה, ותכלית התורה היא שתקבע ההארה השכלית בכח אהבה ונדבה. וזהו יסוד כמה קולות שיש בדין תורה ביחס לסדרי המלחמות".

יש כאן יסוד חשוב. הרבה מאלה שמדברים כל הזמן על הלכה, צריכים לדעת שהלכה היא רק פתח- שער שדרכו הקב"ה מוסר לנו מסר מסויים, וחלק גדול מהלכות האדם נועדו לכך שאדם יקיים אותן מתוך הכרה פנימית. זוהי מטרת התורה. ראשיתה בדברי המהר"ל, ובאחרונה - כפי שניסחה הרב קוק. יש חשיבות רבה לדברים אלו, ועל כן אינני מקבל את ההערה שנשמעה כאן בענין הצורך ב"שולחן ערוך".

יש צורך לחנך את העם לתורה, ליראת שמים, למוסר, לאהבת חסד, לעשות משפט. ואז - אנשים יגידו: לא משום שיש שולחן ערוך. בהלכות מידות אף "שולחן ערוך" לא יעזור. אם הלב לא יתוקן - שום סעיף לא יעזור. אם אנחנו נסתכל על סעיפי "שולחן ערוך" כפתח, ונדע שבעצם מטרת התורה שאדם יעשה ויקיים את התורה כפי שהאבות קיימוה, מתוך הכרה פנימית שכך צריכים לנהוג, ומתוך כך אדם ימצא את דרכו.

אני חושב שבהתייחסות למלחמת לבנון יש צורך בפרספקטיבה היסטורית, ואינני רוצה להידרש לנושא זה עכשיו. מה שנתגלה במלחמה זו, שהרבה אנשים קבעו עמדות מוסריות לפי עמדותיהם הפוליטיות. לא השתחררו מזה, הן מצד ימין והן מצד שמאל. אינני חושב שעתה השעה לדון במלחמה זו, אבל ברצוני לומר: יש דברים שאנו מוצאים בדברי חז"ל המתייחסים לנושאים שונים. עלינו לזכור שאנחנו עוסקים במדינת ישראל. אין דבר שמייצג בעולם כל-כך את כל ישראל כמו צבא ישראל. גם ממשלת ישראל נתפסת בעולם כממשלה ימנית או שמאלית. צבא ישראל נתפס בעולם כולו כצבא של העם כולו. מעולם לא אמרו שקיים 'צבא ליכוד' או 'צבא מערך'. צבא ישראל מייצג את מפלגת ישראל ומלכות ישראל.

העמים שהיו בימי קדם, לא היו יותר מוסריים מהשיעים של ימינו, והקב"ה הטיל עלינו מסר למסור להם. אנחנו מכירים את אומות העולם בצביעותם, אנחנו רואים עכשיו את התעלמותם מכל מה שאירע ליהודים במחנות ההשמדה, ראינו איך נשיא ארה"ב הולך ומבקר בבית הקברות של הנאצים ימ"ש. איננו חייבים להם דבר, אבל אנחנו חייבים לקב"ה שהטיל עלינו למלא שליחות מסויימת, לקדש שם שמים.

הגמ' (יבמות עט.) אומרת שדוד המלך מסר שבעה ממשפחת בני שאול לגבעונים שיעשו בהם כרצונם. למה עשה את כל זה? למי היה חייב, לאותם גבעונים שבאו על ישראל במרמה? ואת מי מסר? שבעה מבני שאול על חטא שלא פשעו בו? אמר רבי יוחנן: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. שיהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של אלו? הללו בני מלכים הם. מה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה.

דוד המלך לא היה חייב לגבעונים דבר, אבל הוא חייב לקב"ה. צבא ישראל מייצג את כנסת ישראל. אין שום תפקיד אחר למדינת ישראל אלא קידוש שם שמים, כי אחרת יכולנו לחיות כיחידים. והדברים האלו שמוזכרים על ידי הרב קוק מעוגנים בתפיסתו הכללית: האבות כל ימיהם חלמו להקים אומה. לשם מה? מפני שיש לאומה זו תפקיד להביא את העולם כולו תחת עול מלכות שמים, כדי ש:

"יכירו וידעו כל יושבי תבל".

מי שאינו מכיר בכך שמדינת ישראל, אף על פי שהיא עומדת בראשית צעדי הגאולה מובילה עד "בוא עמים רבים ואמרו לכו ונלכה באור ה'", מי שמנתק את החובה הזו ממדינת ישראל - אין לו חלק בציונות הדתית. המטרה של מדינת ישראל איננה פתרון בעיית הקיום היהודי. אנו איננו מסוגלים לפתור בעיה זו - שומר ישראל, הוא ישמור את שארית ישראל.

אם יש לנו תפקיד - זהו קידוש שם שמים. והקב"ה אומר לנו: אם יש לנו שפה לדבר עם השיעים ועם הגבעונים, הרי שזו השפה של החסד, של עשיית משפט, שיאמרו: מלכי ישראל - חסד הם.

זוהי השפה שהקב"ה מטיל עלינו, וזה מבחנינו. אני מתפלל שהקב"ה ייתן לנו את הכוח לעמוד במבחן זה.

 
 

* דברים שנאמרו בערב עיון על מוסר ומלחמה לזכרו של רמי מזרחי ז"ל, בן הישיבה שנפל במלחמת שלום הגליל. הדברים פורסמו בדף קשר מס' 10.