דבר שאין מתכוון- חלק ג'

  • הרב ברוך גיגי

כבר הזכרנו למעלה שמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בדבר שאין מתכוון, כפולה היא: בכל התורה כולה[1] ובהלכות שבת. אמנם, יש לדון אם אכן מדובר במחלוקת כפולה שיש בה שני מוקדי דיון, מצד עיקרון כללי הנוגע לכל דיני התורה, ומצד עיקרון פנימי של הלכות שבת, או שמא אין השבת אלא מקרה פרטי של דין מדיני התורה בכללותם, ואין לה מעמד מיוחד בעניין זה. דילמה זו נוגעת, הן לשיטת רבי שמעון והן לשיטת רבי יהודה, כפי שנבאר בהמשך דברינו.

נפתח בעמדה מיוחדת אשר מציעה מבט הפוך, לפיו הורתו ולידתו של  דין דבר שאין מתכוון בכל התורה כולה, בהלכות שבת, והרי היא בניין אב לכל התורה כולה בעניין זה. שיטה זו היא שיטת הריטב"א ביומא דף לד ע"ב. הוא טוען שסוגיות רבות בש"ס המביאות דין דבר שאינו מתכוון באיסורי תורה שונים- המשנה בכלאים, הסוגיה בסנהדרין פד: בעניין בן החובל באביו וכו', תולות דינים אלו במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאין מתכוון שבהלכות שבת. מכאן מוכח, לטענת הריטב"א, שהש"ס רואה את המחלוקת בהלכות שבת כבניין אב לדין זה בכל התורה כולה. זו לשון הריטב"א שם, ד"ה אבל בתוספות:

"גם מה שאומר רבינו ז"ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסור משום דלא כתיב ביה מלאכת מחשבת, לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים דמוכרין כדרכן דאוקימנא בפרק כל שעה (פסחים כ"ו ב') בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת, דאלמא דין שאר איסורין בדבר שאין מתכוין כדין שבת, וכן בפרק הנחנקין אמרינן גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן, ואמרינן נמי (כריתות י"ט ב') המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה, טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור לרבי שמעון משום דהוי דבר שאינו מתכוין דומיא דשבת, וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה, דכל כי האי גוונא הוה ליה לגמרא לפרושי, והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת, ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת, אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה".

קודם שנשיב לטענותיו של הריטב"א, נעמוד על שיטתו המוקשה: כיצד ניתן ללמוד דין דבר שאינו מתכוון בכל התורה כולה מהלכות שבת, שהרי גילה הכתוב בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובכך מובחנת השבת משאר איסורי התורה, שיש בה דרישה עודפת של מלאכת מחשבת. אם כן, דרישת מלאכת מחשבת ייחודית היא להלכות שבת ואינה יכולה לשמש מקור להעתקה וללימוד לשאר דיני התורה.

ויש להציע שתי דרכים כיצד כל התורה כולה נלמדת מהלכות שבת:

  1. שיטת הפני יהושע: ניתן לומר על פי דברי הפני יהושע בשבת מב ע"א, שהלימוד בשבת הוא בדרך קל וחומר- אם בשבת החמורה (איסור כרת וסקילה) הצריכה התורה כוונה, על אחת כמה וכמה שיש לדרוש כוונה בשאר הלכותיה של תורה, שהן פחות חמורות. וזו לשונו בד"ה בגמרא:

"דהא דסבר רבי שמעון בכל התורה דבר שאינו מתכוין מותר היינו משום דיליף לה מקל וחומר משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאינה צריכה לגופה ומתעסק כדאיתא בחגיגה (דף י' ע"א) ובכריתות (י"ט ע"ב) א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דבר שאינו מתכוין דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דרבי שמעון אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מהאי טעמא גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה".

ולדברי הפני יהושע, יש לעיין האם נלמד קל וחומר כזה גם לעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר, שהעובר על אחת מן העבירות שבתורה באופן של מלאכה שאינה צריכה לגופה, נפטור אותו. ודבר זה קשה ביותר, שכן מי שמע כיוצא בזה שפטור?![2]

  1. שיטת הריטב"א: נראה לי שצריך לומר בשיטת הריטב"א ביומא שראינו לעיל, שיש לחלק בין גדרים שונים של מלאכת מחשבת. יש פרטים בדיני מלאכת מחשבת, שלדעתו, הם ייחודיים לשבת, ויש פרטים שניתן לראות בהם בניין אב לכל התורה כולה.

בשיעורי המבוא למלאכת מחשבת פרסנו את היסודות השונים הנלמדים מן העיקרון של מלאכת מחשבת, ומומלץ לשוב ולעיין שם בכדי להבין את הצעתנו בנידון זה. יש דרישות במלאכת מחשבת, שהן דרישות נוספות על שם מלאכה הבסיסי. דוגמא לכך היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שיש בה מעשה מלאכה שלם שהאדם עושה אותו ומכוון אליו, אלא שאינו מעוניין בתכליתו, או שאינו נהנה ממנו, או שאינו רוצה אותו, כי היה מעדיף שלא יזדקק אליו[3]. דרישת 'צריכה לגופה' היא ייחודית לשבת, ואין להרחיבה למחוזות אחרים.

מנגד, יש דרישות במלאכת מחשבת שהן דרישות בסיסיות להגדרת האדם הפועל כעושה המלאכה, כדוגמת המתעסק. אמנם, אף במתעסק יש להבחין בין סוגים ורמות שונות אשר יש בינים הפערים בטיב הדין ובמשמעותו[4]. לענייננו כאן נתייחס לדוגמה הבסיסית של מתעסק, והיא במקרה שלא הייתה לעושה שום כוונה לעשייה, כדוגמת המקרה בסוגיית ב"ק כו ע"ב:

"אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב[5] לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה".

ופירש"י שם:

"מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור".

פעולה כזו של נפילת האבן מחיקו כאשר אינו מודע לה כלל, מסתבר שלעניין שבת אינה מיוחסת אליו כלל ואינו נקרא עושה המלאכה. בזה יש מקום להרחיב דין זה גם לדינים אחרים של תורה, כיוון שבאופן זה יש מקום לומר שהתורה גילתה בשבת את הגדרת העשייה האנושית, ויש ללמוד ממנה גם למקומות אחרים[6]. ואם כן, גם לעניין דבר שאין מתכוון, שהאדם עושה פעולה א' ומכוון אליה, וכתוצאה מכך מתרחשת פעולה ב' שלא כיוון אליה, יש מקום לומר שמכיוון שלא כיוון אליה אין לייחס אליו פעולה זו, ובזה נמי יש לומר שניתן להרחיב את המבט בזה משבת לכל התורה כולה, ונלמד דבר שאינו מתכוון בכל התורה כולה משבת, באותן דרישות של מלאכת מחשבת, המגדירות את עשיית האדם[7].

אך כאמור, דברי הריטב"א מבוססים על כך שהמקור למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בכל התורה כולה הוא מדבריהם בשבת, וכבר הבאנו בשיעורנו הראשון מקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאין מתכוון בכל התורה כולה, בלא זיקה ישירה למחלוקת בשבת. לפיכך, נראה לי עיקר שרבי שמעון סבור שהדרישה לכוונה והיתר דבר שאין מתכוון נובעת משתי דרישות נפרדות ומקבילות. קיימת דרישה לכוונה בכל דיני התורה, מצד הגדרת מעשה העבירה, כפי שביארנו בשיעור הקודם, וקיימת דרישה נוספת לכוונה בהלכות שבת מצד הדרישה הייחודית של מלאכת מחשבת. אמנם, דרישה ייחודית זו של הלכות שבת אינה משמעותית בדרך כלל, שהרי דרישה זו קיימת גם מצד כל התורה כולה, ושבת היא חלק מן המערכת הכוללת. בהמשך נוכל לראות שדרישת הכוונה מצד מלאכת מחשבת, יש לה ערך מוסף בשבת, דהיינו, אפשר שדרישות הסף לכוונה בכל התורה כולה נמוכות מן הדרישה לכוונה בהלכות שבת. עניין זה יתברר כשנרחיב את דיוננו בדין פסיק רישיה.

 

אף בדעת רבי יהודה, יש לחלק בין הלכות שבת לבין כל התורה כולה. אף שרבי יהודה אינו דורש כוונה בכל התורה כולה, ומחייב על עצם המעשה גם בדבר שאינו מתכוון, מכל מקום אף הוא ידרוש כוונה במלאכות שבת, מפני הדרישה למלאכת מחשבת המוסכמת גם לשיטתו, ומה שמצאנו לו שאוסר דבר שאין מתכוון בהלכות שבת, כתבו חלק מן הראשונים שהוא מדרבנן בלבד. בעלי התוס' נקטו בגישה זו בדעת רבי יהודה במקומות רבים, ועיקר דבריהם מבוסס על הסוגיה במסכת יומא לד ע"ב, לפי הגירסא המוצעת בדבריהם[8], אשר לה עדים בכתבי היד:

"ויש ספרים דגרסינן בהו בהדיא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה כפר"י והשתא אוכחן דלר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא גבי שבת".

(תוס' יומא לד ע"ב ד"ה הני מילי)

זוהי גם שיטת רש"י בשבת קכא ע"ב. בגמרא שם התירו להרוג נחש ועקרב לפי תומו, ופירש על כך רש"י, ד"ה דילמא:

"לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו - אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו - ימות, הואיל ולא נתכוין, דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור".

אולם, לכאורה שיטה זו עומדת בסתירה לסוגיית הגמרא בכריתות, שם הובאה ברייתא זו:

"תנו רבנן החותה גחלים בשבת חייב חטאת רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות".

(כריתות, כ ע"א)

ופירשוה בגמרא שם:

"רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאיליהן ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב".

(כריתות, כ ע"ב)

הרי מפורש לפנינו שרבי יהודה מחייב בדבר שאין מתכוון מן התורה. מכוח ראיה זו, סברו חלק מן הראשונים שרבי יהודה אינו מחלק בין הלכות שבת לבין דיני כל התורה כולה, והוא סבור שיש לחייב תמיד בדבר שאינו מתכוון[9]. אמנם, התוס' בשבת מא ע"ב ובכריתות כ ע"ב דבקו בעמדתם, שדבר שאין מתכוון בהלכות שבת, לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן, ולפיכך כתבו לפרש:

"וי"ל דהתם הוי פסיק רישיה שאי אפשר כלל לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות וחשיב מלאכת מחשבת ואף על גב דהוי פסיק רישיה פטר ר"ש משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך להבערת התחתונות והא דנקט לישנא מתכוין ושאין מתכוין ולא נקט ת"ק כר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה כו' משום רבותא דר"י נקט דלא תימא דלא מחייב ר"י מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום שמתכוין לעשות המלאכה כגון מכבה גחלת של עץ שלא יזוקו רבים שמתכוין לכיבוי אבל התם שאינו מתכוין להבעיר התחתונות לא קמ"ל כיון דהוי פסיק רישיה חייב".

ועוד נראה מדברי הרשב"א שהוא סבור בדעת התוס' שאינם מחלקים בדעת רבי יהודה בין איסורי שבת לכל התורה, אלא שהם סבורים שרבי יהודה אוסר כל דבר שאין מתכוון רק מדרבנן, בין בשבת ובין בשאר דיני התורה. דבר זה עולה מראייתו נגד דברי התוס' מהסוגיה בשבת קלג ע"א העוסקת במילה בצרעת, ואוסרת מילה במצב זה לשיטת רבי יהודה. מכאן מוכיח הרשב"א שדבר שאין מתכוון לרבי יהודה מדאורייתא הוא:

"ואפשר שאינו מתכוון לר"י אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה התירו וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים דשאינו מתכוון לר"י דאינו תורה אלא של דבריהם. ומיהו אינו מחוור דבהדיא מוכח בשבת פרק ר' אליעזר [קלג א'] דלר"י שאינו מתכוון דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור דאמרינן התם בשר אף על גב שיש שם בהרת ואקשינן הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא ודבר שאין מתכוון מותר ופריק אביי הא מני ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוון אסור ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה אצטריך קרא למשרי שבות דרבנן".

(רשב"א כתובות, ה ע"ב ד"ה אם תמצא)

וצ"ע בדבריו, שלכאורה מבואר בדברי התוספות שלא אמרו כן אלא לעניין שבת ולא לשאר דיני התורה, ששם פשיטא אף לשיטתם שרבי יהודה אוסר מן התורה[10].

עמדת חכמי ספרד הסבורים בדעת רבי יהודה שאיסור דבר שאין מתכוון אסור מן התורה אפילו במלאכות שבת, מחייבת אותנו לדון בשיטת רבי יהודה  בדרישה של מלאכת מחשבת כתנאי לחיוב במלאכות שבת. אפשר שרבי יהודה חולק, ולית ליה דין מלאכת מחשבת בהלכות שבת, וכשם שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, כן הוא מחייב בדבר שאין מתכוון, אף ששני החסרונות פוגמים במלאכת מחשבת. אך, נראה לי שכיוון זה הוא בלתי אפשרי, כיוון שמצאנו שרבי יהודה סובר שיש דין מקלקל במלאכות שבת שפטור, ולכאורה הוא מדין מלאכת מחשבת, כמבואר בחגיגה י ע"א- ע"ב, עיין שם.

לפיכך, נראה שרבי יהודה סובר שיש דין מלאכת מחשבת הנוגע לאיכות העשייה, וכולל את פטורי מקלקל וכלאחר יד. אמנם, דיני מלאכת מחשבת הנוגעים לכוונת העושה אינם חשובים אצלו, משום שהוא רואה את הדברים במבט אובייקטיבי, ומלאכה שנעשית נעשית, והרי חילול שבת לפנינו. רק פגמים אובייקטיביים במעשה המלאכה, ייחשבו אצלו פגמים במלאכת מחשבת.

אמנם, עיין סוגיית מתעסק בכריתות יט ע"א- כ ע"ב, שנראה משם שרבי יהודה מודה לפטור מתעסק, וגם בזה יש לומר שפטור מתעסק הוא דין כללי בכל התורה כולה, ועוד אפשר שאף אם יש גדרי מתעסק שהם מדין מלאכת מחשבת, יודה רבי יהודה בהם לפטור, משום דשאני מתעסק שיש תקלה ופער בין המעשה שנתכוון לעשות לבין המעשה שנעשה בפועל. בדבר שאין מתכוון, לא מתרחשת שום תקלה בעשייה, אלא שאינו מתכוון למעשה הנעשה.

 

שוב ראיתי שהרמב"ן עצמו דן בזה וכתב:

"ולי נראה דלרבי יהודה נמי מתעסק פטור דהא קשי ליה ולא איתעבידא מחשבתו".

(רמב"ן שבת, עה ע"א ד"ה הא דתנו)

 

וראה עוד מה שכתבו התוס' בסנהדרין דף פה ע"א, להוכיח את שיטתם שרבי יהודה פוטר דבר שאין מתכוון בשבת משום שאינה מלאכת מחשבת מדין מתעסק:

"דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה".

(תוס' סנהדרין, פה ע"א, ד"ה 'ורבי')

 

ובדעת חכמי ספרד  הסוברים שדבר שאין מתכוון חייב לרבי יהודה, יש לומר כנ"ל, שבדבר שאין מתכוון אין פער בין תכניותיו לבין המתרחש, והיה מודע לכך שגרירה יכולה לעשות חריץ, אבל במתעסק הייתה לו כוונה למעשה א' ונעשה מעשה שלא התכוון אליו כלל.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] עיין בשיעורנו הקודם, שבו סייגנו תחומים מסוימים שאין להפעיל בהם דין זה, כנזיקין ורצח ועוד.

[2]  וביתר שאת יש להקשות לשיטת הפני יהושע עצמו שנטה לומר שפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, הנובע ממלאכת מחשבת, הוא רק מחטאת, אבל עצם הדין אסור מדאורייתא, שלא נאמר יסוד מלאכת מחשבת, אלא בשבת של המשכן לאחר שנצטוינו על לא תעשה כל מלאכה. ואם כן, איך אפשר להתיר דבר שאין מתכוון אם יסוד היתרו הוא משום מלאכת מחשבת, שאינה אלא פטור מחטאת, לשיטתו.

[3] נקטתי את כל האפשרויות הללו, כדי לכסות את כל ההגדרות של מלאכה שאינה צריכה לגופה לשיטות הראשונים השונות.

[4] ויידונו אי"ה במקומם, בתוך 'מתעסק'.

[5]  הוא הדבר אשר דיברנו בשיעור הקודם, שחיוב האדם בנזיקין אינו תלוי בכוונתו לפעול ולהזיק, אלא באחריות המוטלת עליו אפילו באונס גמור, לשיטת הרמב"ן, ואף התוס' שחולקים ופוטרים אדם המזיק באונס גמור, מודים הם שרמת האחריות הנדרשת ממנו נמצאת ברף גבוה יחסית לחיובי התורה האחרים, עיין תוס' ב"ק שם כז ע"ב ד"ה ושמואל.

[6]  מלבד נזיקין ורציחה, עיין הערה הקודמת וראה גם בשיעור הקודם.

[7]  יש להסתפק אם להרחיב דין מלאכת מחשבת בדבר שאינו מתכוון משבת לכל התורה כולה, על פי ההבנה בדבר שאינו מתכוון שאמנם המעשה מתייחס לאדם, אבל אין לאסור מעשה הנעשה בלא כוונה משום שהכוונה היא מרכיב יסודי במעשה העבירה, ואפשר שנאמר כן גם בשאר איסורי התורה, וצ"ע.

[8] גם לגירסא הנמצאת לפנינו בדפוסים טרחו התוס' לבאר שזו שיטת רבי יהודה: "על כן נראה לר"י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר פירוש מן התורה ואף על גב דמדרבנן אסור אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שאין מתכוין לא מיתסר אלא מדרבנן והתניא וכו' ומדאיצטריך קרא ש"מ דדבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא ומשני הני מילי בכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פירוש בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי כלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש".

[9] נראה שחכמי ספרד נקטו עקרונית בדרך זו.

[10] אמנם, ברש"י קכא ע"ה לא ציין במפורש החילוק בין שבת לשאר דיני התורה, ואפשר שמתכוון להבין בדעת רבי יהודה שכל דבר שאין מתכוון הוא מדרבנן לשיטת רבי יהודה, כהבנת הרשב"א בשיטת התוס', וצ"ע.