הגדרת איסור ייחוד

  • הרב ברוך גיגי

            מבואר בגמ' ע"ז לו: שאיסור ייחוד של בת ישראל שהיא אשת איש או אחת מכל העריות הוא דאורייתא (1), ואיסור ייחוד הפנויה הוא מגזרת דוד ובית דינו (2).

 

            מוכח מן הסוגיות (קידושין פ:-פב.) ומן הראשונים שטעם איסור ייחוד הוא החשש שיגיעו לעברה (3). אמנם, אין זה אלא באופן שאפשר להגיע לעברה בהזדמנות זאת, אבל אין חוששים לקירוב דעת או ליצירת תנאים של עברה בהזדמנות אחרת, שא"כ אין מקום לכל ההיתרים המופיעים בגמ' בעניין בעלה בעיר, פתח פתוח לרה"ר, אישה אחת עם שני אנשים שהותר מפני שמתביישים זה מזה ועוד.

 

            אולם אנו מבקשים להתמקד בשאלה אחרת - הגדרתו של איסור הייחוד: האם המעשה האסור הוא ההימצאות במקום שבו העברה אפשרית, או שמא ישנה מציאות אובייקטיבית שמגדירה מציאות של ייחוד, והיא זו שנאסרה מחשש שיגיעו לעברה, ואזי הדרך הפשוטה ביותר היא להגדיר את מעשה האיסור כמציאות שבה נמצאים איש ואישה במקום "סתר" - בפרטיות.

 

            ויש להעיר על נקודה נוספת: אף אם נקבל את ההגדרה האובייקטיבית של מעשה ייחוד, אפשר שאין מציאות כזאת אוסרת אלא כשהיא מאפשרת עברה, וכשם שמותר לאדם להתייחד עם אמו ועם בתו, כן אפשר להתייחד בכל מציאות שאין בה עצמה חשש לעברה; אך אפשר גם לחלק ולומר דשאני אמו ובתו שאין בהן מצד עצמן מציאות של ייחוד כלל, כי בהן אין מציאות של יצרא דעריות כלל, משא"כ באישה שבעלה בעיר וכיו"ב, ששם עקרונית שייך ייחוד, אלא שיש  פיתרון חשש העברה ע"י גורם חיצוני.

 

            בבואנו לבחון שאלה זו, יש להוכיח לכאורה מן הסוגיא בשלהי קידושין, האוסרת ייחוד של איש אחד ושתי נשים, אך מתירה את הייחוד של איש ואישה כשבעלה של האישה נמצא בעיר, שהמעשה האסור הוא ההימצאות במקום שבו העברה אפשרית, ולכן איש אחד אסור להתייחד עם שתי נשים, אף שאין בזה מציאות אובייקטיבית של ייחוד (שהוא, לכאורה, רק באישה ואיש בלבד), ומאידך, באישה שבעלה בעיר יש להתיר אף שיש כאן מציאות אובייקטיבית של ייחוד (תלוי בנקודה השנייה שנידונה לעיל).

 

            אמנם , בסוגיא בנזיר נז. נאמר (לעניין שני נזירים שנתעורר לגביהם ספק טומאה) "ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה, מה סוטה בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי, אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הווי ליה ספק טומאה ברה"ר, וכל ספק טומאה ברה"ר ספקו טהור". ומכאן מוכח שאיסור סתירה בסוטה הוא דווקא בבועל ונבעלת, ואין מציאות של ייחוד וסתירה ביותר מב' אנשים, שהרי הוכיחו ששלושה אנשים חשובים רה"ר לטומאה, וספקו טהור. ולפי זה יש להתיר, לכאורה, ייחוד איש אחד ושתי נשים.

 

            ואמנם, יש מקום לחלק בין דין ייחוד הנאמר בעלמא לדין ייחוד וסתירה שבסוטה: הדין הכללי של ייחוד, אפשר שהוא מחשש לעברה דווקא, וכל מציאות שיש בה אפשרות לעברה נאסרה, ולכן יש לאסור גם באיש אחד ושתי נשים; אך בסתירה שבסוטה אפשר שהאיסור הוא במציאות אובייקטיבית של סתירה וייחוד, ולכן אין ייחוד אלא בתרי ולא בתלתא. אבל אפשרות זו קשה מכמה בחינות: א. עצם החילוק הנ"ל צ"ע, שהרי גם בסתירת הסוטה האיסור הוא, לכאורה, מפני החשש לעברה, ואם קיים חשש לעברה בתלתא למה לא נאסור? ב. הרמב"ם (סוטה א/ג)  פסק בעקבות הירושלמי שיכול הבעל לקנא לה מב' אנשים כאחד, ואם נתייחדה עם שניהם כאחד נאסרת, ויש לעיין בזה, שא"כ מצאנו ייחוד בתלתא אף בסוטה (4).

 

            ואמנם, מצאנו לכמה מן הפוסקים שכתבו שמדאורייתא אין ייחוד אלא בשניים (איש ואישה דווקא), וכל הסיטואציות האחרות אסורות רק מדרבנן, כהרחבת האיסור הבסיסי, עיין בזה בתשובות חוות יאיר סי' ע"ג, וכן כתב החכמת אדם בבינת אדם כלל קכ"ו סי' ט"ז וז"ל: "נראה דאינו אסור מן התורה אלא דווקא באיש אחד עם הערווה כדילפינן מקרא כי יסיתך וכו'... אבל איש אחד עם ב' נשים ולהפך אינו אלא מדרבנן, וכו'. עיי"ש בהמשך דבריו והוכחותיו. ובציץ אליעזר ח"ו סי' מ' פרק ב' הביא ראיה לדברי הבינת אדם מתשובת הרשב"א ח"א ס' תקפ"ז שמשמע מדבריו ג"כ שאיסור ייחוד איש אחד ושתי נשים הוא מדרבנן בלבד, דאין איסור מן התורה אלא באיש אחד ואישה אחת בלבד.

 

            אולם לענ"ד, יש להקשות על כך מדברי הרשב"א עצמו בנידה ה:, שמשמע מדבריו שאיש אחד ושתי נשים הווי דאורייתא (5), שהרי כתב כן ליישב הך סוגיא דחברותיה נושאות אותה במיטה, דאף דהווי ג' נשים נחשב רשות היחיד לטומאה משום דחשיב ייחוד בהכי (עיי"ש, וברמב"ן שתירץ בדרך אחרת). ועוד שבהכי לא יישבנו לקושי הנובע משיטת הרמב"ם, דבסוטה עצמה כשקינא לה משני אנשים נחשב ייחוד ונאסרת, ומשמע שהוא מן התורה.

 

            ונלענ"ד שאפשר לומר, שאף אם נקבל שאיסור ייחוד הבסיסי הוא באיש אחד ואישה אחת בלבד, מ"מ אפשר שהייחוד של איש אחד ושתי נשים יהיה אסור מן התורה. ואפשר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בטיב החשש של איש אחד ושתי נשים, אם הוא מפני החשש ששתיהן תיבעלנה ,או שמא אחת תיבעל ותו לא, והאחרת רק תחפה עליה. ונפקא מינה אפשרית בדבר זה היא ביותר מב' נשים, שרש"י התיר (קידושין פב.), והרא"ש שם כתב בטעמו לפי שאין יכול לבעול כולם, והיינו שאם נבין שכל האיסור הוא מחשש שכולן תיבעלנה, אזי אפשר לאסור בב' ולא בג', ואם מצד החיפוי אפשר שיש לאסור אף בג' נשים. ולפי זה, יש לומר שאם החשש בב' נשים הוא לבעילה של אחת בלבד, אזי האחרת, אע"פ שהיא מחפה על חברתה, הרי היא מפריעה את ה"סתר" שבדבר, ולכן פשוט יותר לראות זאת כאיסור דרבנן, אבל אם החשש בב' נשים הוא ששתיהן תיבעלנה, אם כן יש לומר ששתי נשים חשובות כאישה אחת לעניין זה, והרי זה כאילו יש כאן רק בועל ונבעלת, וכן מתבאר לכאורה בחי' הרשב"א נדה ה:. וע"פ עיקרון זה אפשר ליישב גם שיטת הרמב"ם, שאם קינא לה מב' אנשים כאחד נחשב ייחוד, דהיינו נמי מפני שבאופן זה הרי הוא חושדה משניהם כאחד, שאע"פ שבדרך כלל אין איסור באישה אחת ושני אנשים לפי שבושים זה מזה, כאן נראה שחושדה בכך, ומסתבר טפי שחושדה שתיבעל לשניהם (ויעוין פתחי תשובה אבן העזר קע"ח ס"ק י"ד, שדן בשאלה אם צריך לשהות בסתר זמן ב' בעילות או סגי בזמן של בעילה אחת, ונראה שאפשר שחלקו בדיוננו). ואם כן, נראה דבכה"ג שני אנשים הווי כאיש אחד לעניין זה, וכלשון הרמב"ם "מב' אנשים כאחד" וא"כ אתי שפיר: כל ייחוד דאורייתא הוא מאיש ואישה בלבד, אולם בסיטואציות ייחודיות, שבהן אין הפרעה ל"סתר" ע"י נוכחות האדם הנוסף, הרי הוא נחשב כאחד: באיש אחד ושתי נשים, שתי הנשים נחשבות כאישה אחת; וכן להפך, באישה אחת ושני אנשים, כשקינא לה משניהם כאחד, לשיטת הרמב"ם.

 

וע"פ הנ"ל נוכל לבאר מחלוקת רש"י ותוספות בסוגיא בשלהי קידושין:

 

"אמר רבה בעלה בעיר אין חוששים משום ייחוד. פתח פתוח לרה"ר אין חוששים משום ייחוד"   (שם, פא.)

 

ובתוספות שם:

 

"פי' בקונטרס אין חוששים להלקות משמע מתוך פירושו הא איסורא איכא... ונראה לפרש אין חוששין כלל משום ייחוד ואפי' איסורא ליכא"

 

ונראה ביסוד מחלוקתם שנחלקו בדין ייחוד, דרש"י סבר דהגדר דייחוד הוא בעצם המציאות של איש ואישה יחד במקום סתר, ולתוספות רק מציאות המאפשרת עברה נאסרה, ואם כן בייחוד עם אישה שבעלה בעיר, ישנה המציאות האובייקטיבית של איש ואישה במקום סתר, אך אין חשש לעברה מפני שהבעל בעיר ועלול הדבר להתגלות. ולכן, לתוספות שרי (6), אך לרש"י, אף שאין כאן אפשרות לעברה- ולכן אין מלקים מכת מרדות (7)- מכל מקום עצם הייחוד יש כאן, ולכן יש לאסור. ובספר בינת אדם כלל קכ"ו כתב שאפשר להתיר בב' נשים ואיש אחד כשבעלה בעיר אף לרש"י, משום שכל האיסור מדרבנן (לשיטתו, דב' נשים ואיש אחד הווי דרבנן), ובדרבנן אין להחמיר כחומרתו של רש"י. אמנם לשיטתנו נראה שאף רש"י עצמו יתיר בזה, כי אף שנאמר שב' נשים ואיש אחד הווי דאורייתא, זהו רק מחמת שב' נשים עלולות להיבעל שתיהן, ולכן חשובות כאישה אחת לענין ייחוד, אמנם במציאות שאין בה חשש לעברה (בעלה בעיר), הרי שתי נשים ואיש אחד אין בזה מעשה ייחוד, ומותר אף לשיטת רש"י גם לכתחילה.

 

            עוד מצאנו לעניין פתח פתוח לרשות הרבים שמותר, ומשמע מרוב הראשונים שהוא היתר גמור, וכאן אפשר להתיר אף לרש"י, ומשום דכשהפתח פתוח, הרי אין מציאות של "סתר". אבל בדעת הרמב"ם כב/יב, יש שכתבו שאיסורא מיהא איכא, אף שאין זה ייחוד גמור, וכאן פשיטא לכאורה שאין זה מעיקר הדין, אלא חומרא בעלמא, וכדכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה, שהוא משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ואף שמרבנו ירוחם נראה שלא חילק בין בעלה בעיר לפתח פתוח, ובשניהם כתב שהוא משום הרחק מן הכיעור, היינו לשיטתו, דסבר, כנראה, כשיטת תוספות. אולם אם נדגול עקרונית בשיטת רש"י, יש לחלק בין בעלה בעיר, שיש כאן מעשה ייחוד מצד עצמו, לפתח פתוח שאין כאן ייחוד כלל, וכנ"ל. אמנם, אפשר שאף פתח פתוח דינו כבעלה בעיר, וזה אם נאמר שפתח פתוח היינו פתח סגור ולא נעול (8), שאז אפשר שזה נקרא מעשה ייחוד, אלא שאין בו חשש לעברה, ודו"ק.

 

 

הערות:

 

(1)  בדעת הרמב"ם שכתב שאיסור ייחוד העריות מפי הקבלה, נחלקו המפרשים אם יסוד האיסור הוא דין תורה או לא. עיין ב"י אהע"ז סי כ"ב וראה ציץ אליעזר ח"ו סי' מ' פרק א'.

 

(2)  יש סוברים שפנויה בימינו, שהיא נידה, דינה כדין ערווה, ואיסור הייחוד עמה הוא מן התורה, ויש חולקים.

 

(3)  ודנו הפוסקים (עי' למשל חכמת אדם כלל קכ"ו סי' ט"ז) אם החשש הוא רק לבעילה ברצון או אף לבעילה באונס, ואכ"מ.

 

(4)  דברי הרמב"ם בעניין זה קשים מאוד, ודנו בזה אחרונים בהרחבה (עי' ספר המפתח - רמב"ם מהד' פרנקל).

 

(5)  ואין להביא ראיה מדבריו בתשובה הנ"ל , שכתב שם את הדברים רק לדעת השואל, ואמר שאף לדעת השואל דהווי דרבנן, מ"מ אין לחלק לעניין זה בין ערווה לבין מי שאינה ערווה, עיי"ש.

 

(6)  בדעת התוספות יש לפרש גם באופן שונה, וכדכתבנו לעיל, שלאיסור ייחוד בעינן ב' תנאים: מציאות אובייקטיבית של "סתר" (איש ואישה), ואפשרות של עברה באותה סיטואציה.

 

(7)  אין מקום למלקות דאורייתא אף בייחוד גמור דאורייתא, שאין כאן לאו, ורק מדיוקא דקרא שמעינן ליה. וכיוון שאין מלקות כי אם מדרבנן אפשר שאין מלקים אלא כשיש אפשרות לעברה.

 

(8)  וכשיטת הרשב"א. בכך דנו בהרחבה הפוסקים (עי' ציץ אליעזר הנ"ל שדן בזה בפרק מיוחד).

*******************************

כל הזכויות שמורות  1999  ישיבת הר עציון