הגוזל חפץ ועלה ערכו

  • הרב שמואל שמעוני

הגוזל חפץ ועלה ערכו

כאשר גזלן גוזל חפץ - הוא מתחייב להשיב אותו, ואם החפץ ניזוק - הוא חייב לשלם את דמיו. מה קורה אם החפץ שינה את ערכו בין רגע הגזלה לבין רגע הנזק? המשנה בבבא קמא צג ע"ב קובעת בבירור מהי השעה הקובעת: "זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה". בשעת הגזלה חל חיובו של הגזלן באופן סופי, כאשר החובה הבסיסית היא להשיב את החפץ בעין, ואם החפץ כבר אינו קיים - עליו לשלם את ערכו.

לעיתים יש לדין זה נפקא-מינה לרעת הגזלן, ולעיתים לטובתו: אם ערך החפץ ירד - הכלל של המשנה פוגע בגזלן, ועליו לשלם את הערך הגבוה, כפי שהיה בשעת הגזלה. ברם, אם ערך החפץ עלה ואז הוא ניזוק - הגזלן אינו חייב לפצות על ההיזק, ודי בכך שהוא משלם את ערך החפץ בשעת הגזלה.

אמנם, הגמרא לפני כן (סה ע"א) אומרת שדין זה חל דווקא אם החפץ ניזוק מאליו. אם הגנב שבר את החפץ בידיים - עליו לשלם את הערך הגבוה יותר של החפץ, כפי שהיה בשעת השבירה. דין זה טעון הסבר: אם הגזלה מחייבת אך ורק לפי ערך החפץ בשעת הגזלה, מדוע הגזלן חייב לשלם את ערך החפץ בזמן שבירתו, למרות שהוא נגזל קודם לכן?

בשאלה זו נחלקו הפוסקים. קצות החושן (ל"ד, ג) טען שהסיבה היחידה האפשרית לכך שהגזלן חייב לשלם את המחיר הגבוה יותר היא דין מזיק. לטענתו, אמנם הגזלן קנה את החפץ בקניין גזלה והתחייב לשלם את ערכו בכל מקרה שיארע לו אונס, אך הבעלות הבסיסית על החפץ נותרה בידי הנגזל, ולכן כאשר הגזלן שבר את החפץ - הוא התחייב לבעלים המקורי מדין מזיק. ואמנם, הר"ן וה"נימוקי יוסף" בבבא מציעא מג ע"א התייחסו לחיוב זה בלשון "מזיק".

אמנם, מפשטות הגמרא בבבא-מציעא עולה כיוון אחר, שבו נקט נתיבות המשפט (ל"ד, ה). הגמרא שם כותבת: "כיון דאי איתא - הדרא למרה בעינא, ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה - קא גזל מיניה (כיוון שאילו החפץ היה קיים - הוא היה חוזר לבעלים כמות שהוא, נמצא שבשעת השבירה הוא גזל את החפץ)". מכאן הסיק הנתיבות שדין זה הוא דין מחודש מדיני הגזלנות, ולא מדיני הנזיקין. במעשה הגזל הראשון, הגזלן גזל את ערכו השימושי של החפץ, אך עדיין הותיר את גוף החפץ בבעלות הנגזל, עם התקווה לחזור ולראות אותו שנית באחד הימים. שבירת החפץ שללה מהנגזל גם את הבעלות על גוף החפץ, ועל כן היא מהווה מעשה גזל חדש, שיוצר חיוב חדש, לפי ערך החפץ בשעת השבירה.