הגשה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף יח – יט - הגשה

המשנה בדף י"ח עמוד א' סוקרת את עבודות המנחה השונות שאינן מעכבות:

"לא יצק, לא בלל, ולא פתת, ולא מלח, ולא הניף, לא הגיש ... - כשירה".

הגמרא מבארת כי יש להבחין בין הפעולה הראשונה הנזכרת במשנה - היציקה, ובין הפעולות שאחריה. באשר ליציקה, היא אכן הכרחית, ואם לא ניצוק שמן על המנחה היא פסולה. הגמרא מבארת, שהחידוש שבמשנה הוא שהיציקה כשירה אף בזר, ולאו דווקא בכהן:

"אמר קרא: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ" - מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר".

המודל הנידון בגמרא כאן בנוגע למנחה מקביל למודל דומה שאותו מצאנו בזבחים. כזכור, שחיטת הזבח כשירה בזר, ומצות הכהונה מתחילה בקבלת הדם. כמובן, השחיטה היא עבודה הכרחית שאין אפשרות לוותר עליה, אך עם זאת היא כשירה בזר. כאמור, כך קורה גם במנחה: לא ניתן לוותר על היציקה, ואולם זר כשר בה, ואין צורך דווקא בכהן.

בגמרא מבואר שר' שמעון חולק על הלכה זו, ולדעתו פעולות המנחה כולן מוכרחות להעשות דווקא על ידי הכהן. בשבוע הבא נתייחס, בעזרת ה', לדעת ר' שמעון, על רקע הסוגיה להלן בדף כ"ו.

הפעולה האחרונה שנזכרה במשנה היא ההגשה: יש ליטול את המנחה כולה, עוד לפי הקמיצה, ולגעת במזבח. בגמרא בדף י"ט עמוד ב' נחלקו התנאים בדבר המקום המדוייק שבו מתבצעת ההגשה, אך כולי עלמא מודים שדרישה מרכזית היא שההגשה תתקיים לפני ה'. כלומר, בהגשה ישנו פן משמעותי של קורבן - התקרבות אל הקדוש ברוך הוא, ואל מקום השכינה. בעוד שבזבחים פן זה של התקרבות קיים בדם ובאימורים, אך לא בזבח כולו, במנחה קיימת אותה דרישה ייחודית להביאה בשלימות לפני ה', ורק לאחר מכן לקמוץ ממנה את הקומץ ולהעלותו אל המזבח.

אפשר, שדרישה ייחודית זו לעמידה לפני ה' תבהיר נקודה מעניינת שעמד עליה הרמב"ן. לעיל הבאנו את הלימוד הקובע שמצות הכהונה במנחה מתחילה רק מן הקמיצה. עם זאת, הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא ב' ב'; ובמקביל בחידושיו לקידושין, דף לו:) לומד מן המשנה בקידושין, שפעולת ההגשה, המתבצעת עוד לפני הקמיצה, מוכרחת אף היא להעשות דווקא על ידי הכהן. הרמב"ן מביא את פיתרונו של רבינו תם לקושי זה. רבינו תם מדייק מן המקראות שהגשה מוכרחת להעשות דווקא על ידי כהן. אמנם, רבינו תם והרמב"ן אינם מבארים את פשר הדרשה המחייבת הגשה דווקא על ידי כהן. אפשר, שעל כך ניתן ללמוד מדברי רש"י בסוטה (יט., ד"ה היה נוטל):

"והגשה נמי תחילת קמיצה היא, שאין זר קרב למזבח".

רש"י הוטרד אף הוא מקושיית רבינו תם והרמב"ן, ובכדי ליישבה הוא מחדש שההגשה מהווה חלק מן הקמיצה. מה משמעות הדברים?

בפרשות "ויקרא" ו"צו" מכונה הקומץ המוקטר על המזבח "אזכרתה" של המנחה. רש"י בויקרא מבאר:

"שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח".

אין כאן המקום להאריך בביאור ייחודן של המנחות, ודי אם נזכיר את דברי חז"ל הידועים המשבחים את העני המקריב מנחה ומעלה עליו הכתוב כאילו מסר את נפשו. העובדה שאפילו אדם שאיננו בעל אמצעים מעוניין להקריב קורבן צנוע לקדוש ברוך הוא - יש בה משום זכרון לטובה. אף שבדרך כלל ריח הניחוח שבקורבן קשור לאימוריו המוקטרים על המזבח, הרי שבמנחה הקורבן כולו הוא זיכרון לטובה. לפיכך, יש להציב תחילה את הקורבן כולו בשלימות לפני ה', ורק לאחר מכן לקמוץ ממנה.

כמובן, על פי דרך זו, מהווה ההגשה שלב משמעותי ביותר בסדר עבודת המנחה. משום כך, אין כל קושי בעובדה שההגשה מוכרחת להעשות דווקא על ידי הכהן, ולא על ידי זר.

הרב אביהוד שורץ