יומא | דף מ | ההגרלה כהקדשה וכעבודה

בעיון הקודם עסקנו בשאלה אם הגורל מקדיש את השעירים בעצמו או שמא הוא עושה זאת בשיתוף פעולה עם הכוהן. המשותף להבנות שהצגנו הוא התפיסה שתפקיד הגורל קשור לתהליך ההקדשה והייעוד של השעירים – בין אם הוא מסייע לכוהן להחליט ובין אם הוא מקדיש את השעירים בכוחות עצמו, בין אם הוא יוצר קדושה חדשה ובין אם הוא מברר קדושה מעורבת. על תפיסה זו יש להקשות קושיה פשוטה: מדוע יש צורך בהגרלה דווקא ביום הכיפורים, ומדוע אין להגריל קודם לכן? ואכן, בירושלמי (ד, א) נאמר שלדעת רבי יוחנן, הסבור שהגורל אינו מעכב, אפשר להקדיש את השעירים לייעודם גם לפני יום הכיפורים ואפילו "אחד היום ואחד למחר".

אולם התפיסה הפשוטה של חז"ל, שגם מתיישבת טוב יותר בפשטי הכתובים, היא שההגרלה ממוקמת בתוך סדר היום, וממילא יש לשאול מדוע הדבר כך.

אפשר לומר שההגרלה כשלעצמה יכולה הייתה להיעשות קודם לכן, אלא שיש צורך בקיומם של שני השעירים כיחידה משותפת בשעת ההעמדה לפני ה'. אולם באופן פשוט נראה יותר שהעובדה שההגרלה היא חלק מסדר היום מהווה ראיה לכך שיש לה 'קיום' עצמאי כחלק מסדר העבודה, ואין היא (רק) מכשיר להקדשת השעירים.

דיונים מפורשים של הראשונים באפשרות השנייה ניתן למצוא סביב שאלת מעמד הקלפי והגורלות ככלי שרת. בגמרא (לט ע"א) נאמר:

"אמר רבא: קלפי של עץ היתה, ושל חול היתה...
מתקיף לה רבינא... של חול – נקדשה! אם כן, הוה לה כלי שרת של עץ, וכלי שרת דעץ לא עבדינן. ונעבדה דכסף, ונעבדה דזהב! התורה חסה על ממונן של ישראל".

על שאלת היקפו וגדריו של הכלל "התורה חסה על ממונן של ישראל" והיחס שבינו ובין הכלל "אין עניות במקום עשירות" נשברו קולמוסים רבים. הריטב"א בסוגייתנו (לט ע"א ד"ה התורה) מציע הסבר מקומי לכך שלא השקיעו ממון בקלפי: "כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי". ברור מדברי הריטב"א שההגרלה איננה עבודה גמורה, ומאידך – עולה מדבריו שיש בה פן מסוים של עבודה.

שאלה יסודית יותר העולה מתוך הסוגיה היא עצם הצורך והאפשרות להשתמש בכלי שרת בהגרלה. מדברי הגמרא ברור שאין חובה להשתמש בכלי שרת בהגרלה, ומכאן שאין היא עבודה גמורה, אך יש לזכור שגם בפעולת השחיטה, לדעת ראשונים רבים, אין צורך בכלי שרת, ולמרות זאת היא מהווה קיום חשוב בתהליך ההקרבה. עם זאת, מדברי הגמרא עולה שיש אפשרות להפוך את הקלפי לכלי שרת, והראשונים על אתר הקשו: כיצד תיחנך הקלפי אם היא אינה משמשת לעבודה? יש מן הראשונים שכתבו משום כך שבאמת אין אפשרות לקדש את הקלפי (תוספות הרא"ש ד"ה א"כ), אך הריטב"א (ד"ה אם) כתב: "דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה, זו היא עבודתו לקדשו ו'אשר ישרתו בם' קרינן ביה".

גם כאן עולה מדברי הריטב"א יחס מורכב כלפי ההגרלה: אין זו עבודה גמורה, אך די בה כדי לקדש את הקלפי ויש בה דין של "אשר ישרתו בם".

הדיון המרכזי בעניין אופיו ותפקידו של מעשה ההגרלה מתקיים בגמרא סביב שאלת העיכוב. בגמרא (לט ע"ב) הובאה מחלוקת אמוראים בשאלה זו:

"אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי מעכבת, הנחה אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה אינה מעכבת".

בתחילת הסוגיה מוסברת מחלוקת זו לאור מחלוקת התנאים בנוגע להיקף העבודות המעכבות את עבודת היום. בגמרא להלן (ס ע"א) נאמר שלדעת רבי יהודה נאמר "חוקה" רק בעבודות הנעשות בבגדי לבן בפנים, ודווקא הן מעכבות, ואילו לדעת רבי נחמיה כל העבודות הנעשות בבגדי לבן (גם בחוץ) מעכבות. מכיוון שההגרלה היא פעולה הנעשית בבגדי לבן בחוץ, הרי שלכאורה דינה תלוי במחלוקת התנאים, וכך נאמר בגמרא (לט ע"ב):

"כי פליגי – אליבא דרבי נחמיה: מאן דאמר מעכבא – כרבי נחמיה, ומאן דאמר לא מעכבא – הני מילי עבודה, הגרלה לאו עבודה היא. איכא דאמרי אליבא דרבי נחמיה, דאמר מעכבא, כולי עלמא לא פליגי דמעכבא, כי פליגי – אליבא דרבי יהודה: מאן דאמר לא מעכבא – כרבי יהודה, ומאן דאמר מעכבא – שאני הכא דתנא ביה קרא 'אשר עלה' 'אשר עלה' תרי זימני".

בשלב זה נראה שהגמרא אמנם מנתקת את מחלוקת האמוראים ממחלוקת התנאים, אך היא משייכת את שתי המחלוקות לאותו עולם מושגים: היחס המהותי אל ההגרלה הוא כאל פעולה המהווה חלק מסדר עבודות היום, וממילא שאלת העיכוב תלויה בשאלה אם מדובר בעבודה גמורה. אמנם, במסקנת הסוגיה הכריעה הגמרא (מ ע"ב) שההגרלה מעכבת, אך זאת בעקבות מקור אחר לחלוטין:

"תא שמע: 'ועשהו חטאת' – הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת".

עיכוב זה אינו נובע מהיות ההגרלה עבודה, אלא מכך שהיא מעשה ההקדשה היחיד היכול לקבוע את קדושת השעירים. אפשר להצביע על נקודת המפנה בין התפיסות כבר בשלב מוקדם יותר של הסוגיה. אחת מן הראיות שניסתה הגמרא להביא לכך שהגרלה אינה מעכבת היא מדברי ברייתא הקובעת שעבודת השעיר אינה מעכבת את עבודת הפר. הגמרא הבינה שכוונת הברייתא היא שהגרלת השעירים אינה מעכבת את מתנות הדם של הפר, ומכך שמיקום ההגרלה בסדר היום אינו מעכב הסיקה הגמרא שגם ההגרלה עצמה אינה מעכבת. הדחייה הראשונה של ראיה זו היא על ידי העמדת הברייתא כדעת יחיד, היינו שבשלב זה קיבלה הגמרא את ההנחה שאם הסדר אינו מעכב גם ההגרלה עצמה אינה מעכבת, כלומר ההגרלה נתפסה כחלק מן הפעולות המהוות את סדר עבודת היום. אולם בהמשך הציעה הגמרא שההגרלה עצמה מעכבת אף שהסדר אינו מעכב, ובכך ראתה את ההגרלה כדין עצמאי, שאינו חלק מסדר העבודה.

בהמשך מביאה הגמרא את דברי רבי עקיבא, שמשמע מהם שמעיקר הדין גם לאחר שעלה הגורל ביד שמאל יכול הכוהן להחליפו לידי ימין. הגמרא מוכיחה מדברים אלה שההגרלה אינה מעכבת, ודוחה את הראיה על ידי הבנה אחרת של דבריו. ממהלך זה ברור ששאלת העיכוב של ההגרלה קשורה למישור ההקדשה: האם הגורל רק מייעץ לכוהן והוא יכול לדחות את עצתו, או שמא הוא יוצר קדושה בשעירים בעל כורחו של הכוהן.

מכל הנ"ל העולה שההגרלה כחלק מתהליך ההקדשה מעכבת בוודאות את העבודה, אך משתמע מדברי הגמרא שיש בה גם היבט של עבודה, שלא ברור אם הוא מעכב. היבט זה תלוי, אולי, במחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה או במחלוקת התירוצים בגמרא אם סדר ההגרלה מעכב. מדברי הגמרא נראה שההיבט המעכב של ההקדשה נלמד מן המילים "ועשהו חטאת" או "אשר עלה עליו", ואילו דין "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" יכול לייצג קיום של עבודה שאולי אינו מעכב.