ההכרח בהגבלת הידע

  • הרב חיים נבון
ההכרח בהגבלת הידע
 
א. ההכרח להתאים את הידע לרמתו של הלומד
לאחר הדיון במגבלות השכל האנושי פונה הרמב"ם להצדיק את גישתו הספרותית והחינוכית, המצדדת בהגבלת הידע. אנחנו חיים היום בעידן דמוקרטי, וקשה לנו להזדהות – ואפילו להבין – גישה שמצדדת בהגבלת הידע ליחידים נבחרים. הפילוסופיה החינוכית של זמננו סותרת לחלוטין את הגישה הזאת; ועוד יותר מזה סותרת אותה המציאות התקשורתית של ימינו, שבה הכול זמין ופתוח לכולם. הרמב"ם לא היה אוהב את ויקיפדיה.
בפתיחת פרק לג של החלק הראשון במורה נבוכים עמד הרמב"ם על המתח הקיים במשנתו החינוכית. מצד אחד, מי שמוכן להשגת הידע השכלי השלם – חובה לסייע לו להתקדם ולהשיג ידע זה, שבו גלומה השלמות האמתית. מצד שני, אדם שאינו מוכן להשגת ידע זה – אסור בשום פנים ואופן לתת לו גישה אליו.
הרמב"ם הציג את דעתו באופן שממתן את ההסתייגות ממנה. הוא לא כתב שיש אנשים הראויים ללימוד החכמה העילאית ויש שאינם ראויים לה. הרמב"ם כתב שיש אנשים שכבר הגיעו לדרגה המאפשרת להם ללמוד חכמה זו, ויש שטרם הגיעו אליה. זהו תיאור מתון, שלכאורה איננו יוצר מעמדות, אלא רק שלבי התפתחות שונים.
אך לאמתו של דבר, הרמב"ם כותב בכמה מקומות שרוב האנשים לעולם לא יגיעו למדרגה הראויה. בעולם המודרני אנו מדגישים את ההתפתחות הייחודית של כל אדם בנתיב הפרטי שלו. אך בעיני הרמב"ם, סולם ההתפתחות הוא אחד, ואנשים נבדלים זה מזה רק בנקודת המוצא ובקצב הטיפוס. יש רק פסגה אחת, וכל בני האדם צריכים לשאוף אליה. אלא שיש מי שמתחיל גבוה ומטפס במהירות, ויש מי שמתחיל נמוך ומטפס לאט, וכמובן יש גם טיפוסי-ביניים למיניהם.
מה קורה לאדם שמנסה לדלג על שלבים בסולם התפתחות הידע? "כאשר אדם מתחיל במטפיסיקה הזאת [=ומדלג על שלבי הביניים בלימוד], יארע לא רק בלבול באמונות אלא ביטול גמור" (חלק א פרק לג). לכן בשלב הראשון צריך אדם להסתפק בידע שמתאים לרמה נמוכה יותר. שלא כתפיסת 'הכתיבה האזוטרית' של חלק מחוקרי הרמב"ם, הרמב"ם איננו טוען כאן שיש להלעיט את ההמון באמונות שקר. טענתו היא שיש לנסח עבור ההמון את האמונות האמתיות בצורת מסקנות קצרות המנוסחות בפסקנות. למעשה, זו הייתה מגמתו בניסוח י"ג עיקרי האמונה (בהקדמתו לפירוש פרק חלק במסכת סנהדרין). הרמב"ם עצמו עומד על כך באיגרת תחיית המתים שלו:
ראינו שצריך לנו לבאר בחיבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הסיפור, לא על צד הביא ראיה, כי הבאת הראיה על השורשים ההם צריכה למהירות בחכמות רבות, לא ידעו התלמודיים דבר מהן, כמו שביארנו ב'מורה הנבוכים'; ובחרנו להיות האמיתות מקובלות אצל ההמון לפחות [=לפחות שיהיו האמונות מקובלות, אף אם אינן מוּכחות].
חשוב לזכור כי הרמב"ם סבר שחיי העולם הבא נובעים מחיים מתוקנים בעולם הזה, קרי: חיי עולם הזה שמגלמים אופי תקין וידע אינטלקטואלי. אדם שחי חיים מוסריים ומאוזנים – ומעל לכול: עוסק במושכלות – יזכה לקיום נצחי בעולם הבא. לעומת זאת, אדם שאמונותיו פגומות לא יזכה לעולם הבא. לכן רצה הרמב"ם לזכות את אנשי ההמון במינימום הידע שיאפשר גם להם לזכות בחיי העולם הבא. ידיעת העיקרים היא כרטיס הכניסה של ההמון לחיי העולם הבא. נמצאנו למדים שהרמב"ם ייחד תשומת לב גם לעולם הרוחני של ההמון, ולא רק לבני העלייה; ואף סבר שאפשר לתת בידי ההמון את אמונות האמת, אף כי בלבוש שונה.
אמנם ייתכן שהניסוח האחרון שלי היה דמוקרטי מדי. כי בעיני הרמב"ם, כשמלבישים את האמונות הפילוסופיות בלבוש פופולרי מתומצת, שוב אין הן אותן אמונות:
...הללו אין ביכולתם להבין את הדברים כהווייתם. לכן מגבילים אותם לקבל בקבלה – לא כפי מהותה האמיתית – כל דעה נכונה שעדיף לקבלה כאמיתית וכל תפישה שכלית אשר הדעת מורה שהיא קיימת במציאות, לא לפי מהותן האמיתית          (חלק א פרק לג).
בעיני הרמב"ם, אם אומרים לאדם שא‑לוהים קיים, אך אין מדריכים אותו בהוכחות הלוגיות השונות המחייבות את התפיסה הזאת, הריהו תופס דעה זו "לא כפי מהותה האמיתית". בדרך כלל אנו רואים הוכחה כמעין פיגום שמסייע לנו לבנות את המסקנה הרצויה; משהצלחנו לבנות את המסקנה, אפשר להוריד את הפיגום. לדוגמה: משהוכחה הנוסחה המפורסמת לפתרון משוואה ריבועית, שוב אין כל ערך להוכחה המתמטית, ואפשר בהחלט לשכוח אותה; הנוסחה מתפקדת היטב גם בלי ההוכחה לנכונותה. בעיני הרמב"ם, בתחום הפילוסופיה הדברים שונים לחלוטין: מי שיודע רק את המסקנה, בלי ההוכחה – ידיעתו פגומה וחלקית; ידע אמתי כולל גם את ההוכחה המצדיקה ומחייבת אותו.
ב. מדוע אין המטפיזיקה מתאימה להמון?
בפרק הבא נימק הרמב"ם ביתר פירוט את דעתו כי המטפיזיקה מתאימה רק לחכמים בשלב מתקדם של הכשרתם, ולא להמון העם. בפרק לג השתמש הרמב"ם רק בדימוי: איש ההמון שמתחיל ללמוד מטפיזיקה, כמוהו כיונק שמנסה לאכול בשר. בפרק לד ניסה הרמב"ם לתת הצגה עניינית לטיעון הגלום בדימוי זה. הרמב"ם מביא חמש סיבות מדוע דרוש לימוד הדרגתי בטרם מגיעים אל המטפיזיקה. כעת נסקור את הסיבות האלה אחת לאחת.
1. הקושי של הנושא
הרמב"ם אומר שמטפיזיקה היא נושא קשה, ואי אפשר להתחיל את ההוראה והלימוד בנושאים הקשים ביותר. אגב זה הוא עומד על המשל המפורסם שבו השוו חז"ל את החכמה למים. הרמב"ם מסיק ממָשל זה מסקנה מפתיעה: מי שיודע לשחות במים עמוקים, יכול לשלות מהם פנינים; אך מי שאינו יודע לשחות – מוטב שיתרחק מהם. למה הטענה הזאת מפתיעה? כי ההבנה המקובלת של דברי חז"ל לומדת את המשל באופן הפוך לחלוטין: כשם שמים הם חיוניים ומביאים חיים לכול, כך התורה חיונית ומביאה חיים לכול. הרמב"ם פירש שהמשל אינו על מים לשתייה, כי אם על מים לשחייה, ובכך הפך אותו ממשל דמוקרטי, הטוען שהתורה אלמנטרית לכל אדם, למשל אליטיסטי, שלפיו החכמה היא נחלתם של החכמים המעולים בלבד.
הרמב"ם עצמו כותב שחכמינו "הבהירו במשל זה עניינים שונים". ואכן, ניתן למצוא בדברי חז"ל את שני הפירושים:
נמשלו דברי תורה במים... 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיהו נ"ה, א)... מה מים חיים לעולם, שנאמר: 'מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים' (שיר השירים ד', טו), כך תורה חיים לעולם, שנאמר: 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' (משלי ד', כב)... ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן – סוף שהוא מתבלע         
                                      (שיר השירים רבה פרשה א ג).
במדרש זה, כמו בכמה מקומות אחרים, דורשים חז"ל את הפסוק "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" על דברי התורה, שמביאים חיים לעולם. במקום אחר אמרו חז"ל שכשם שאין הדגים יכולים לחיות מחוץ למים, כך אין ישראל (כולם!) יכולים לחיות בלי התורה (עבודה זרה ג ע"ב). ואולם, סוף המדרש אכן אומר כדברי הרמב"ם, שמי שאינו יודע לשחות לעומק עלול לטבוע בתורה.
בהקדמתו לספר "חובות הלבבות" פירש רבנו בחיי אף הוא אותו משל, אך בכיוון שונה מאוד מפירושו של הרמב"ם (הציטוט ממהדורת הרב קאפח):
'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה' (משלי כ', ה). כלומר שהמדע [=החכמה] אצור ומעותד בטבע כל אדם ובכח בינתו כמים האצורים במעמקי האדמה, והמבין המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפונו מן המדע, עד שיגיע אליו ויגלהו וישאב מעצמו, כמו שמחפשים אחר המים שבעמקי האדמה.
רבנו בחיי פירש שאין הכוונה למים שצוללים בהם, אלא למי שתייה, אך המשל אינו מוסב על החיוניות של המים כי אם על מקורם. צריך להתאמץ הרבה כדי להגיע למים, אך הם אינם נמצאים במרחקים, אלא בעומק. כמוהם כחכמה: צריך לעמול קשה כדי להגיע אליה, אך היא נמצאת בעומק הלב. רעיון זה מזכיר את שיטת אפלטון בדבר 'ההיזכרות' (anamnesis). לדעת אפלטון, כאשר אדם לומד תכנים אמתיים, הוא למעשה נזכר באמיתות שנשמתו ידעה אותן עוד לפני לידתו. רבנו בחיי מעלה רעיון דומה, ומתוך זה מגיע למסקנה שאם החכמים משתפים את בני העם בחכמתם, יכירו כולם מיד שאלו דברי אמת, כי דברים אלו צפונים באותה מידה גם בלבם. רעיון זה מנוגד לדעת הרמב"ם, שיש דברי חכמה שההמון אינו בשל להם.
2. הצורך בפיתוח הפוטנציאל השכלי
הרמב"ם הטעים שאדם נולד עם פוטנציאל שכלי רב, אבל עליו לפתח את הפוטנציאל הזה. והוסיף ואמר שאנשים רבים אינם מממשים את הפוטנציאל הזה כל ימי חייהם.
מעניין מאוד שהרמב"ם לא קבע כאן שלאנשים מסוימים יש מגבלה אינטלקטואלית מוּלדת, ואפילו לא נטייה מולדת. בהמשך דבריו נראה שיש לאדם נטיות מולדות, אך הרמב"ם לא הזכיר זאת כאן, בנוגע לשכל. מדבריו כאן משתמע לכאורה שהמגבלות השכליות היחידות נובעות ממידת מימוש הפוטנציאל השכלי שבאדם, וכל אחד מממש חלק אחר מהפוטנציאל של שכלו. לפי זה, ברגע לידתם של שני תינוקות, אין ביניהם כל הבדל בנטייה ובכישרון השכליים. בהקדמתו לפירוש המשנה כתב הרמב"ם: "כי לשכלים יתרון זה על זה כיתרון המזגים". אך מיד הבהיר: "כי אין שכל מי שידע דבר נכבד כשכל מי שסכל אותו הדבר, לפי שהאחד שכל בפועל והאחר שכל בכוח" (הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורת שילת, עמ' נג), כלומר ההבדל אינו בפוטנציאל השכלי עצמו, אלא במידת מימושו.
אמנם בפרק לג דיבר הרמב"ם על אדם שהוא "נבון, פיקח וחריף מטבעו". ופירש יותר במקום אחר, כשפירט את התנאים לנבואה:
שכאשר עצם מוחו של אחד מבני האדם יהיה משורש טבע בריאתו בשיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר...        (חלק ב פרק לו)
משם משתמע שיש הבדלים יסודיים מלידה המשפיעים גם על השכל.
3. הצורך בתהליך לימוד ממושך
לדעת הרמב"ם, קודם שיגיע אדם לידיעה מטפיזית נכונה עליו ללמוד היטב, בשיטתיות, את תחומי הלוגיקה, המתמטיקה והפיזיקה. רק אחרי שרכש ידע נרחב ושיטתי בכל התחומים הללו, יוכל ללמוד מטפיזיקה. אנשים רבים 'נתקעים' באמצע תהליך הלימוד הממושך הזה, אם מרצונם ואם בעל כורחם.
עוד הוסיף הרמב"ם, שרק לימוד ממושך ויסודי יכול לסייע לאדם לבנות בניין ידע יציב:
יש גם צורך אחר להשיג את לימוד ההכנה; כי כאשר אדם מבקש לדעת במהירות – מתעוררים בו ספקות רבים והוא מבין במהירות גם את טענות הנגד, כלומר, סתירת היגד כלשהו, כי זה דומה להריסה לגבי בניין    (חלק א פרק לד).
כנראה כוונתו שכשם שקל מאוד להרוס בניין אם אינו יציב ובנוי היטב מיסודו, כך קל לעורר ספקות באדם שהידע שלו אינו מושתת על יסודות מוצקים. לכן גם אם נדמה לאדם שהצליח להגיע לידיעה מטפיזית בעזרת קיצורי דרך למיניהם, עליו לדעת שהידע שלו רופף ומפוקפק.
4. הבדלים בתכונות האופי
אם בנוגע לשכל משתמע לכאורה מדברי הרמב"ם כאן שלכל בני האדם פוטנציאל דומה (וההבדל ביניהם תלוי בעיקר במידת מימוש הפוטנציאל), בנוגע למידות האופי ולתכונות האישיות עמדתו שונה בעליל. כל אדם יכול להגיע לתכונות אופי מושלמות, אך לבני אדם שונים יש נטיות ראשוניות שונות בתחום זה. יש אדם שנטייתו הראשונית למידות טובות, ויש אדם שנטייתו הראשונית למידות מקולקלות. אדם כזה יכול לתקן את מידותיו, אך הדבר ידרוש ממנו השקעה עצומה, ולמעשה הוא כמעט בלתי-אפשרי.
מלבד ההבדל בין אנשים שונים, יש כאן גם הבדל בין גילאים שונים: אדם מבוגר נוח לרכוש מידות מתוקנות יותר מאדם בגיל הנעורים.
מעניין לראות בדברי הרמב"ם, שתכונות אופי תקינות נצרכות לאדם על שום תרומתן לחיים של לימוד שכלי: "ולא ייתכן שישיג דברים שכליים אמיתיים... אלא איש שמידותיו מאומנות מאוד" (חלק א פרק לה). ועוד נשוב לדבר בעניין זה.
עוד נקודה מעניינת עולה בדברי הרמב"ם כאשר הוא מונה את התכונות הדרושות לאדם כדי למסור לו סתרי תורה. מלבד תבונה פילוסופית, צריך שיהיו לאדם זה גם יכולת הנהגה מדינית-ציבורית וכושר ביטוי. בהמשך לימודנו עוד נתהה למה נחוצות התכונות הללו.
5. עיסוק בצורכי הגוף
האדם אנוס לעסוק בצורכי הגוף. בלי עיסוק בצורכי הגוף, לא יוכל להתקדם לצורכי הנפש. אבל העיסוק הזה מגביל, לדעת הרמב"ם, את יכולתו השכלית. יתר על כן, רוב בני האדם מתמכרים להשגת מותרות, יותר מהמינימום הנחוץ להם, ואז האנרגיה והזמן שהם יכולים להקדיש ללימוד פוחתים מאוד.
מחמת כל הסיבות הללו מגביל הרמב"ם את לימודי המטפיזיקה ליחידים המעולים, ואינו רואה אותה כחלק מ'לימודי הליבה' המתאימים לכל אדם. בשיעור הבא ננסה לסרטט את הגבולות המינימליים של 'לימודי הליבה' הפילוסופיים שצריך, לדעת הרמב"ם, ללמד לכל אדם.