דילוג לתוכן העיקרי

וישב | הווי דן... לכף זכות

הרב אהרן ליכטנשטיין
01.02.2015
קובץ טקסט

בצדק תשפט עמיתך

בראשית הדברים אקדים ואומר שמדובר בנושא עליו דיברתי לא פעם בעבר. אולם, זהו נושא חשוב שיש לשוב ולעסוק בו ברמה האישית, הציבורית והלאומית. גם אם לא מדובר בלקח החשוב ביותר אותו ניתן ללמוד מספר בראשית, הרי שהוא וודאי עומד בראשית הרשימה. מדובר בנושא המשתרע על מספר פרשות וספרים, ונפתח דווקא בספר ויקרא.

סמוך לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח), עליו אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים פרשה ב), נאמר:

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.                         (ויקרא י"ט, טו).

לא ברור האם יש בפסוק זה ציווי. ואם אכן יש כאן ציווי יש לשאול שתי שאלות: למי הוא נאמר? ומה תכנו?

יש מספר דוגמאות למקומות בהם לא ברור למי הכתוב נאמר. לדוגמא: מסכת אבות היא מלחם חוקנו המוסרי והערכי. בנוגע לאמירות רבות במסכת התלבטו הראשונים האם נאמרו לדיינים, כפי שסבר הרמב"ם, או שנאמרו לכלל העם גם כן, כפי שהבינו ראשונים אחרים.

ובכן, רש"י על הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" שנזכר לעיל מביא שני פירושים מדברי חז"ל:

כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות.       

                                                                           (רש"י שם).

הפירוש הראשון המובא ברש"י מלמד שהפסוק נאמר לדיינים, אליהם מדובר בהקשר הכללי. לפי פירוש זה ניתן להבין את הפסוק בשני אופנים: יתכן שהפסוק בא ללמד היתר, ולחדש שאף דיין אחד כשר לדון, וכך הבין רב אחא בריה דרב איקא בגמרא (סנהדרין ג.).

לעומתו, רבא (שם) סבור שלא ניתן ללמוד מפסוק זה היתר לדיין יחיד לדון, אלא שמדובר בציווי לדיין, המדגיש את האחריות והמחויבות לדון בצדק. מדובר אם כן על אופי הדיון ואיכותו - שיהיה בצדק.

מעבר לשאלה האם מדובר בהיתר או בציווי, יש להבין את מושג הצדק שנאמר כאן. הרמב"ם בפרק אחד לפני האחרון במורה הנבוכים דן בהגדרת צדק, לצד מושגים נוספים של צדקה, משפט וחסד. אולם, אנו נתמקד בהבנה השנייה שראינו בדברי רש"י:

הוי דן את חברך לכף זכות.              (רש"י ויקרא י"ט, טו).

על אמירה זו שמובאת בתורת כהנים (ספרא קדושים פרשה ב) חוזרים חז"ל באופן מעט שונה במשנה באבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו). אגב, "כל האדם" – כולל בפשטות אף גויים. כאן וודאי נאמר ציווי זה לא רק לדיינים, אלא לכל אדם ואדם. ולדעת השאילתות אכן מדובר בציווי מדאורייתא.

בעולם הכללי ישנם מקצועות כדוגמת פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, בהם לתחום הביקורת כלפי האחר והשפיטה  את האחר יש חשיבות ומרכזיות ברמה המקצועית.

אולם אין הדברים נוגעים רק לתחום המקצועי. בין משוררים וסופרים גדולים שוררת מחלוקת האם עליהם להפנים את המציאות אותה הם רואים ולתאר אותה, או שתפקידם לבקר ובכך לנסות וליצור מציאות. גם אלו הסוברים שתפקידם הוא ליצור את המציאות על ידי העברת ביקורת, ניצבים בפני המתח שבין הרצון לשפוט, לבקר ולברר, לבין הדרך והצורה שבה עושים זאת.

לא רק משה רבנו

מי שמנסה להבין את פרשיות התורה לא רק בצורה הטכנית של תיאור העובדות, אלא גם להבין את מהלכי הנפש - לרדת לעומקם של כוחות הנפש הפועלים בדמויות מן התנ"ך, יודע שבעולם המדרשים הדברים מאוד פתוחים. דמויות שבמסורת ובתודעה שלנו מוחזקים בשיא המעלה, אישים שאנו עצמנו לא היינו מעיזים להעביר עליהם ביקורת, זכו במדרשי חז"ל לביקורת, ולעיתים אף באופן קיצוני.

ננסה לתאר לרגע את משה רבנו, הענק שבענקים. המדרש דן בחטא מרים, ובשאלה האם רק מרים לקתה בצרעת, או שמא אהרון לקה גם כן. בהקשר זה מדובר שם על הצרעת בה 'זכה' משה. כל אחד מאתנו שהיו מעירים באמצע הלילה ושואלים אותו על מה נענש משה במעמד הסנה, מן הסתם היה עונה שעצם התמקחותו הארוכה עם ה' היא הבעייתית. הקב"ה אמר לו לעשות דבר מסוים והוא מתעקש ומתחמק. מדובר בבעיה של בין אדם למקום. הרי יתכן שהתמקחות זו מעידה על חוסר ביטחון או פגם באמונה.

אולם, חז"ל במדרש לקחו את הדברים והעבירו אותם דווקא למוקד של בין אדם לחברו. בגמרא נאמר:

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד', א) "והן לא יאמינו לי וגו'", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב (שמות ד', לא) "ויאמן העם", בני מאמינים (בראשית ט"ו, ו) "והאמין בה'". אתה אין סופך להאמין - שנאמר (במדבר כ', יב) "יען לא האמנתם בי וגו'". ממאי דלקה - דכתיב (שמות ד', ו) "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'".                         (שבת צז.).

משה רבנו, הגדול שבגדולים, אומר לקב"ה שבני ישראל לא יאמינו לו. הקב"ה מענישו על כך שחשדם, שכן גלוי לפניו שכאשר יאמר שהגיע הזמן - הם יאמינו. חלק מסוים שלהם, משהו בתוכם, וודאי יאמין לדברי ה', זאת למרות מ"ט שערי הטומאה - הדרגה הנמוכה בה הם נמצאים.

חז"ל אומרים כאן דברים קשים על משה רבנו. אמנם, משה היה נתון תחת לחץ, ויתכן שאמר "והן לא יאמינו לי" מתוך לאות. אולם בסופו של דבר הוא נענש ונפגע. אנחנו וודאי לא היינו מעיזים לומר דברים כאלו על משה רבנו – אך כך בחר המדרש.

אם כן, אם המדרש רואה אף את משה כאשם בחשד בכשרים, הרי שמדובר בתופעה ששכיחותה פושה עד למקומות הרוחניים הגבוהים ביותר! אם אפילו למשה רבנו יכול לקרות כדבר הזה, עלינו להבין מהו היצר שבפניו אנו עומדים. עתה אנו יכולים להפנים, עד כמה 'לפתח חטאת רובץ'.

מוציא את האדם מן העולם

מעבר לשאלת שכיחות התופעה, יש להבין את סכנתה. כאן נעבור מספר ויקרא לספר בראשית.

רש"י הראשון בספר פותח בציטוט דברי רבי יצחק ששואל מדוע לא התחילה התורה מ"החודש הזה לכם" שהיא המצווה הראשונה? התשובה המובאת ברש"י היא שבעתיד כשיטענו נגד ישראל שהם גזלו את הארץ, יוכלו ישראל לענות שהקב"ה שברא את הארץ נתנה להם. ברור שהן השאלה והן תשובה דורשים הסבר. ואכן, הרמב"ן ורבנו בחיי על אתר דנים בדברים הללו.

ניתן להביא תשובה נוספת לדברי רש"י. לא מזמן קראנו את פרשת חיי שרה ושם רש"י הביא מימרא מפורסמת אחרת של חז"ל:

יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים.            (רש"י בראשית כ"ד, מב).

יתכן שחז"ל רצו שנלמד מהפרשה דברים חשובים לגבי העיסוק בשידוכין, ועוד כהנה וכהנה. אך וודאי שהדברים אמורים לא רק לגבי פרשה זו, ולא רק לגבי שיחתו של עבד אברהם. ניתן ללמוד רבות גם מהסיפורים שבהמשך הספר.

נעיין באחת הפרשיות הבאות, כאשר יוסף מביא את אביו לפני פרעה. פרעה שואל את יעקב לגילו ויעקב עונה, ומוסיף ומתאר את איכות ימי שנותיו שהיו: "מעט ורעים" (בראשית מ"ז, ט). מדוע היו ימיו של יעקב כאלו?

מאז ראשית דרכו יעקב עומד בפני אתגרים וקשיים. הן מצד עשו שרוצה להורגו והן מצד לבן שרוצה לשדוד אותו. עליו לנדוד ממקום למקום. כאשר חשבנו שנפטר מעשו בפרשת ויצא, הרי שאנו שבים ופוגשים אותו בחזרתו לארץ, עם צבא של ארבע מאות איש.

אולם נראה שלא הדברים הללו הם שגרמו לכך שימי חייו היו רעים. עם צרות ואויבים מחוץ אדם יכול להתמודד. יעקב יכול להסתדר עם העברת פכים קטנים, עם מלחמות וכדומה. אף אם יאלץ האדם להיכנע בפני סכנות מבחוץ, הרי שחייו עדיין חיים. הוא יכול להמשיך ולתפקד.

באופן ברור נראה שהגורם לכך שיעקב מתאר את חייו בתור רעים הוא הצרות מבפנים, הבעיות שבתוך המשפחה.

בראשית הפרשה נאמר:

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.                                                       (בראשית ל"ז, ב).

מדובר בדיבה הדדית – של יוסף על האחים, ושל האחים על יוסף. קל להבין שלאחים היו רכילויות על יוסף - שהרי היה "מסלסל בשערו" (רש"י בראשית ל"ט, ו) שזה לא הכי שייך[1]. ויוסף אף הוא מביא את דיבתם אל אביהם. אבל בשביל זה לפרק משפחה?! בשביל רכילות על סלסול בשערו?!

אלא שהקנאה והחשדנות אוכלים את הכול. לא היה צריך הרבה נדיבות לב משני הצדדים בכדי שיסתדרו, אולם ברגע שהופכים לצרי עין וחשדניים, כל דבר קטן הופך לעילה לשנאה ולתחרות. הדברים מרחיקים לכת עד כדי כך שתוך קומץ זעיר של פסוקים, המכילים כמה חלומות, מוכנים האחים להרוג את יוסף.

טעם פתח בבראשית

עד היכן הדברים מגיעים? זאת אנו למדים בסוף הספר, כאשר האחים חוששים שלאחר מות יעקב יוסף יתנקם בהם, ואומרים: "לו ישטמנו יוסף" (בראשית נ', טו). בשל חשש זה מוכנים האחים למכור כל מיני לוקשים ושקרים לאביהם! החשדנות אינה פוסקת!

כמה חששו האחים מיוסף וכמה כעסו עליו! כמה טינה שמר יוסף בליבו במשך עשרות רבות של שנים מאז מכירתו! באופן ברור כעס זה וטינה זו הם שעומדים בסיבת חוסר החיות של יעקב לאורך השנים.

האם לא בשביל לקח זה בלבד היה שווה לכתוב את ספר בראשית?! כאמור, אם זה לא המסר הכי חשוב, זה וודאי קרוב לראש הרשימה. התורה רוצה שנבין כיצד החשדנות והביקורתיות יכולה לאכול את הכול אפילו במשפחה זו, מהמפוארות ביותר שהיו לכנסת ישראל.

כוחה של החברה באמון הדדי

אחת הסיבות להיווצרותו של מצב זה הוא היעדרן של נשים בסיפורנו. אין כאן את שרה שתדע לאזן בין הכוחות השונים. אין כאן את רבקה, אשר בחכמתה תדע לתמרן בין יצחק, יעקב ועשו. בסיפורנו – בין אם מפני מותן ובין אם בשל חוסר פעילותן – איננו פוגשים את האימהות שלנו.

החשדנות פוגעת בשלושה. בחושד - כל דבר שניתן לפרשו לשני פנים הוא מפרשו על הצד הגרוע. הוא רואה את הכול בצרות עין, באופן שלילי, וזה מוציא אותו מהעולם. שנית, הדבר פוגע בנחשד - ואפילו אם מדובר בחשד אמתי. ושלישית החשדנות פוגעת בחברה כולה – בחברה, האמון ההדדי אמור להוות את הדבק שמקשר בין כולם, ואוי ואבוי לחברה כאשר אין אמון אחד בשני.

כיום המצב אצלנו מאוד לא טוב. לא רק שחילוני חושד בדתי ודתי בחילוני. היום שוררת החשדנות אף בין חילוני לחילוני, ובין דתי לדתי. כל פרשה והצהרה הופכת ישר לקריאת תיגר והכרזת מלחמה. אם אפשר לפרש לשני אופנים - ששים לפרש בדרך הגרועה ביותר שניתן.

~*~

גם אם יתכן שהמצב בתוכנו טוב יותר מאשר במקומות אחרים, תמיד ניתן לשפר יותר. לא נדבר רק גבוהות באוויר. זה מתחיל במשפחה. בהורים ובילדים. חלילה לנו להפוך לחברה שהחשדנות והביקורת שולטים בה.

 


[1] בניו יורק היו כתבות בעיתון על ראש העיר לינדזי שהיה מסתפר בחמישים דולר. הקורא, אשר מסתפר בדולר וחצי חושב שזה לא ראוי - לא לאדם, ולא למעמדו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)