הוריות דף ו – כפרה למתים

  • הרב אברהם סתיו
"אמר רב פפא: כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה – הני מילי ביחיד, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור.
מנא ליה לרב פפא הא?...
אלא טעמא דרב פפא מהכא, דכתיב 'כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'' (דברים כ"א, ח) – ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב 'אשר פדית'.
מי דמי? התם כולהו איתינון, מגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים..."
הגמרא מקשה על הלימוד מעגלה ערופה, שיתכן שמקצת הציבור אכן מתו, אלא שהעגלה הערופה מכפרת אף על המתים. וכיוצא בזה מובא בספרי (שופטים פיסקא רי). ולכאורה הדברים סותרים כמה סוגיות בש"ס שעולה מהן שאין כפרה למתים, לדוגמה:
"חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון, כשירה – אין כפרה למתים" (זבחים ט ע"ב).
הגמרא שם עוסקת בדין שינוי בעלים. שינוי בעלים פוסל את הקרבן רק אם נעשה לשם מי שראוי לכפרה, והגמרא אומרת ששחיטה לשם אדם מת (כגון נחשון בן עמינדב) אינה פוסלת לפי ש"אין כפרה למתים".
כדי ליישב את הסתירה, עלינו לדון מדוע אין כפרה למתים. רש"י במסכת מעילה (י ע"ב, ד"ה ולד) כותב: "דמיתתן כיפרה עליהם". זאת אומרת: מכיוון שהמיתה מכפרת על כל החטאים, שוב אין למת צורך בכפרה. לפי הבנה זו, המת מופקע מהותית מעולם כפרת הקרבנות.
הבנה אחרת הציע הנצי"ב (בפירושו עמק הנציב על הספרי שם), המבקש ליישב את הסתירה בין הסוגיות. לדבריו, מיתה אינה מכפרת על עוונות שהאדם לא כיפר עליהם בחייו. אם כן, מבחינה עקרונית המת שייך בעולם כפרת הקרבנות. מדוע אפוא "אין כפרה למתים"? לדעת הנצי"ב, אי אפשר להביא קרבן על מת משום שמת אינו יכול לתפקד כבעלים של קרבן. אך כשמביאים קרבן על החיים, ניתן לכפר בו גם על המתים.
אמנם יתכן שנוכל ליישב את הסתירה בין הסוגיות גם על פי דרכו של רש"י. איתא בספר חסידים (סימן ק"ע):
"מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות בשביל קרוביו, ואחר כך נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות.
אמרו לו: למה אתה עושה כן?
ואמר להם: מפני שיש מהן שאני נהנה בזכותו, ולא אהיה כפוי טובה. ועוד, הן כמו כן בשבילם ייטיב לי.
ואם תאמר: הרי חטאת שמתו בעליה מתה!
מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים, וכבר מת, ועוד: מיתה מכפרת. אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה שאמרו: ראוי כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע".
בעל ספר חסידים מחלק בין שני סוגי כפרה. סוג אחד של כפרה הוא כפרת החטאת, שבאה להציל מיסורים ומעונש כרת. כפרה זו אינה שייכת במתים, הן משום שיסורי העולם הזה שוב אינם נוגעים להם, הן משום שבחינה זו של כפרה הושגה כבר בעצם מיתתם. ואולם, יש גם סוג אחר של כפרה – כפרת צדקה ועגלה ערופה. כפרה זו לא באה לכפר על חטא מסוים או להגן מעונש ידוע ומוגדר (שהרי עגלה ערופה איננה באה על חטא ועל חוטא מוגדרים), אלא תכליתה התעלות והתקרבות לקב"ה; לפיכך ראויה היא גם למתים.