הלכות חמץ ומצה חלק ב'

  • הרב אביעד ברטוב
מסכת פסחים מאגדת את הדינים הקשורים לפסח, ורבי יהודה הנשיא ארגן את המסכת כך שהיא סובבת סביב ציר הזמן - החל בדיני בדיקת חמץ בליל י"ד (הפרק הראשון של המסכת), וכלה בדיני ליל הסדר (הפרק האחרון של המסכת). הרמב"ם, לעומת זאת, בחר בסדר אחר בהלכות חמץ ומצה, כפי שמסביר המגיד משנה בהקדמתו להלכות אלו:
וסבת זה הסדר, כי ראוי היה פרק ראשון להיות קודם להיותו כללי לדברים המוזהרים והוא כולל לאווי התורה בענין החמץ. וכבר קדם לנו שראוי להקדים הכללי לפרטי, ולהקדים ידיעת המוזהר לידיעת המצווה.
הלכות חמץ ומצה פותחות ב"דברים המוזהרים", דהיינו הלכות חמץ (פרקים א' - ו') ומשם ממשיכות ל"ידיעת המצוות", הלכות מצה וליל הסדר (ו' - ח). נראה שיש כאן סדר של ראשית "סור מרע" ולאחר מכן "עשה טוב", ויש לכך משמעות מיוחדת בנוגע לחמץ ומצה, שכן חמץ הוא אנטיתזה למצה. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בתחום הלכתי שונה, השייך להלכות קורבנות:
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'.
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.
(ויקרא, ב, יא - יב).
השאור והדבש לא עולים על המזבח, וגם כאשר הם באים כ"קרבן ראשית", דהיינו ביכורים (הכוללים תמרים, אשר מכינים מהם דבש) וקרבן שתי הלחם (אשר נאפה חמץ[1]), הם לא מוקרבים על גבי המזבח אלא נאכלים לכהנים. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג', פרק מ"ו) ובעקבותיו הרמב"ן (ויקרא, י"ב, יב) מסבירים שהאיסור להקריב שאור ודבש נעוץ בכך שהם מנהג עובדי עבודה זרה היה להקריב שאור ודבש, דהיינו יש כאן הרחקה של הפולחן האלילי. ביכורים ושתי הלחם מובאים מחומרים אלו, כנראה, מפני שהם מסמלים את הבשלת הפירות (וביניהם התמרים) ואת הבשלת התבואה, וגם אז לא מקריבים אותם על גבי המזבח. איסור חמץ במקדש נובע, אפוא, מן הרצון להתרחק מן הפולחן האלילי, וייתכן שבכך נעוץ גם איסור חמץ בפסח: פעם בשנה על כל בני ישראל להתרחק ממזון היכול לשמש בפולחן אלילי, ולאכול רק מזון אשר יכול להיות "לחמו של מזבח".
אולם, נראה שאין די בהסבר זה, כיוון שמלבד האנטיתזה למצה, חמץ הוא גם אנטיתזה לקרבן פסח: איסורי חמץ מתחילים משעה שניתן לשחוט את קרבן הפסח בצהרי י"ד בניסן - שחיטת הפסח אסורה כאשר חמץ קיים בבעלותם של בני החבורה (הלכות קרבן פסח, א', ה), חובת השבתת חמץ מתחילה בצהרי יום י"ד (הלכות חמץ ומצה, ב', א) וגם איסור אכילת חמץ מתחיל בצהרי י"ד בניסן (שם, א', ח).[2] מדוע? מהו הקשר בין איסור חמץ לבין קורבן הפסח?
כפי שהסברנו בשבוע שעבר,[3] שחיטת הפסח הייתה התרסה נגד התרבות המצרית כיוון שהצאן היה נחשב לאלוה במצרים, והחלפת הלחם במצה, אשר בני ישראל הצטוו לאכול עמה את הפסח, הייתה חלק מהתרסה זו ועזיבה של התרבות המצרית. על חשיבותו של הלחם בתרבות המצרית ניתן ללמוד מפרשיית יוסף ואחיו - כאשר האחים באים לסעוד עם יוסף הם יושבים בשולחן נפרד, והכתוב מסביר זאת כך:
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.
(בראשית, מ"ג, לב)
למצרים זו נחשבת תועבה לאכול לחם עם אחרים, כיוון שהלחם המצרי היה סמל תרבותי חשוב; שיטת החמצת הלחם, אשר העניקה לו חיי מדף ארוכים יותר, פותחה במצרים. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, אפוא, הם הפגינו את עזיבת התרבות המצרית על ידי עזיבת הלחם לטובת המצה.
נקודה זו באה לידי ביטוי בהלכות נוספות לגבי חמץ: יש חובת השבתה של חמץ, בניגוד לשאר איסורי התורה (אין חובה, למשל להשבית חזיר), ונראה שחובת השבתת החמץ היא חלק מה'לוחמה התרבותית' נגד המצרים. כמו כן, על פי הרמב"ם בתערובת חמץ יש לאו בלבד, ולא איסור כרת כמו בחמץ,[4] ונראה שההסבר לכך הוא שכאשר החמץ התערב במאכלים אחרים הוא איבד את חשיבותו התרבותית.
החלפת החמץ במצה אפוא, הייתה עזיבה כפולה - של התרבות האלילית באופן כללי, ושל התרבות המצרית באופן ספציפי.
 
 
 
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
*
 
 
 
[1]   עיינו רש"י, שם, פסוק י"ב; רמב"ם הלכות ביכורים, ב', ג, ה; הלכות תמידין ומוספין, ח', א - ט.
[2]   איסור אכילת חמץ בי"ד בניסן שונה מן האיסור לאכילת חמץ במהלך חג הפסח - בכל מקרה אין בו כרת, ולדעת כמה ראשונים לא מדובר באיסור דאורייתא (עיינו טור, שו"ע ונושאי כלים, או"ח, תל"א).
[4]   עיינו הלכות חמץ ומצה, א', ו, ונושאי כלים במקום; ספר המצוות לרמב"ם, לאווין, קצ"ז - קצ"ח ונושאי כלים במקום; טור, שו"ע ונושאי כלים או"ח תל"א.