הלכות לשון הרע ורכילות (ב)

  • הרב שלמה לוי

הלכות לשון הרע ורכילות (ח"ב)* / הרב שלמה לוי

הגמרא במסכת בבא בתרא דף לט סוף ע"א אומרת:

"דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא".

כאשר הדברים נאמרים בפני שלושה אנשים, אין בזה משום לשון הרע.

החידוש נראה, על פניו, כחידוש גדול: כיצד שלושה אנשים פותרים את בעית לשון הרע?

התוספות שם בד"ה לית בה משום עינא בישא מסבירים:

"פירוש, לאותו שאומר לפני ג' ".

אותו אדם שמספר לשון הרע, כאשר אומר זאת בפני שלושה אנשים - לא נחשב הדבר ללשון הרע. אך עדיין, לא ברור מדוע עובדת אמירת הדברים בפני שלושה אנשים פותרת את הבעיה.

ה"חפץ חיים" כותב בכמה מקומות שלא ניתן להבין את הדין של באפי תלתא כפשוטו. הוא מביא, בין השאר, את דברי התוספות בערכין דף טז ע"א על אותה מימרא:

"פירוש, כגון כהאי גוונא דנורא בי פלוני, דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא, אבל אם הוא אמר דבר קנטור על חבירו - אפילו היה אומרה בפניו, אית ביה משום לישנא בישא".

כפי הנראה, לדעת תוספות, וכך גם משמע מרש"י, הרעיון הוא שכאשר אדם אומר לשון הרע בפני שלושה - הוא כביכול אומר את זה בפני האדם ממש, 'בפני מרא'.

בכל אופן, התוספות אומר בפירוש שכל זה מותר רק בדברים שאינם לשון הרע בצורה מוחלטת, כגון 'נורא בבי פלוני', היינו דבר הניתן להתפרש לשני צדדים - או לגנאי או לשבח, אבל אם האדם אומר דבר רע ממש, גם אם אומרו בפני שלושה - הרי זה לשון הרע. הסיבה היא, שכאשר אדם אומר באפי תלתא - זה כאילו באפי מרא, ולכן, אם הדברים יכולים להתפרש לשני צדדים - האדם יכול להתגונן, אבל אם הדברים רעים ממש - הוא איננו יכול להתגונן.

ה"חפץ חיים" מסביר, על פי דברי התוספות, שאם זה דבר שיכול להתפרש לשני צדדים, כיוון שאומר זאת בפני שלושה, מסתמא אומר זאת מתוך כוונה טובה, והשומע יפרש את הדברים בכיוון החיובי. כלומר, השלושה משמשים כאמצעי כדי לדעת באיזה אופן נאמרים הדברים, האם בכיוון השלילי או בכיוון החיובי. כאשר שומעים זאת שלושה אנשים -המספר יספר את הדברים בכיוון החיובי.

העקרון היוצא מדברי ה"חפץ חיים" הוא שאם מדובר בדברים רעים ממש - אסור לומר אותם אפילו בפני האדם עצמו, ואף אם מכניס את עצמו באותה רעה - אסור, וכל שכן באפי תלתא שרק מעבירים את הדברים הלאה יותר מהר.

הסבר ה"חפץ חיים" בתוספות איננו הכרחי. פשט התוספות הוא שהאדם סיפר את הדברים שלא בכוונה להזיק, והשלושה גורמים לו להיזהר בדבריו כי הוא אינו רוצה להזיק לחבירו.

הרשב"ם בסוגיא בבבא בתרא מסביר את הסוגיא בצורה אחרת:

"אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך, וטעמא כדמפרש בערכין ביש ערכין: מ"ט חברך חברא אית ליה, ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לאיגלויי - לית בה משום לישנא בישא."

אין הכוונה שזה שסיפר לא עבר על איסור לשון הרע, אלא אם אותם שלושה הולכים ומספרים את הדברים לאותו אדם שעליו הם נאמרו - אין בזה איסור לשון הרע. הסיבה היא שברגע שהדברים נאמרו בפני שלושה, חזקה על הדברים שיגיעו לבעל הדבר, ולכן מותר ללכת ולספר את זה.

כאן המקום להעיר הערה חשובה. כאשר מדברים על כוונה להזיק, אין הכוונה בדווקא שהאדם מתכוון להזיק, אלא כאשר יכול לצאת נזק מסיפור הדברים, אפילו אם האדם כלל לא מתכוון להזיק. אמנם, כאשר הדברים נאמרים באפי תלתא, הם, מן הסתם, יתפרסמו במוקדם או במאוחר, ולכן, אם יש לאדם תועלת מהדברים, הוא יכול להקדים את פרסום הדברים.

הרמב"ם בהלכות דעות פ"ז ה"ה:

"ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה - כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר."

הרמב"ם הולך בדרכו של הרשב"ם ומסביר שהגמרא דנה במקרה שאחד מאותם שלושה סיפר את הדברים הלאה.

הרשב"ם בדף לט ע"ב מביא דעה בשם רבותיו:

"וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא, דקאמר פלניא גזלנא הוא, והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא."

הגמרא הגיעה לסוגיית באפי תלתא מהסוגייה של חזקת שדות. רבותיו של הרשב"ם הסבירו שכל הדין של אפי תלתא הוא רק במקרה שאדם צריך למחות על החזקתו של אדם אחר בשדותיו. במקרה כזה, כדי שזה לא יחשב ללשון הרע, צריך לעשות זאת באפי תלתא. יוצא, אם כן, שהדין של אפי תלתא הוא לא היתר אלא החמרה בדיני מחאה.

הסברא היא, כמו שאמרנו לעיל, שהמספר מניח שהדברים יתגלגלו ויגיעו לאזני הכל, ולכן הוא נזהר בדבריו, ואומר אמת כדי שלא להגיע לעימותים עם האנשים שעליהם נאמרו הדברים. פה מתחדש, שגם כאשר יש תועלת לאדם המספר, וביחד עם זה אדם אחר יפגע, אם אותו אדם לא עשה שום דבר רע - אסור לספר, אך אם זה בגלל מעשים רעים שעשה - מותר לספר רק עם ההגבלה של באפי תלתא.

רבינו יונה בבבא בתרא מסביר:

"ויש לפרש דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת, כגון מי שקובל על חבירו בפני בני אדם על חמס שעשה לו, או שמספר בנזקים שעושה לו חבירו... אבל ודאי בדברים שבינו לחבירו שאין לו תקנה עד שיעשה חשבון או שירצה את חבירו והוא אינו מרצהו, או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד... מצוה לגנותו בפני כל אדם... ועל זה אמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום עינא בישא".

הכיוון זהה לכיוון של רבותיו של הרשב"ם, אך יש פה הרחבה חשובה ומאוד רלוונטית לימינו.

האדם המספר סובר שסיפור הדברים יביא לכך שמעבר לתועלת לעצמו, אותו אדם גם יעבור פחות עבירות. במקרה כזה, פוסק רבינו יונה שהדבר מותר. לא מדובר פה על דבר שנאמר בסתר סתם, ולא יגרום לתיקון כלשהוא, אלא במקרה שיהיה תיקון ואותו אדם בעצם מכוון לשם שמיים.

ניתן גם, לכאורה, להרחיב ולומר שיש כאן תפישה של 'זכות הציבור לדעת', מתוך הנחה שאם יתפרסם שפלוני עשה כך וכך - הוא ימנע מלשוב ולעשות את אותם דברים, או שהפרסום יגרום לאנשים אחרים שלא לעשות דברים כאלו.

אפשר לומר גם שהסיפור נחשב כבר כעונש. פרסום הדברים השליליים שאנשים עושים משמש כעונש על מעשיהם.

עקרון זה חדור בנו כדבר מקובל, עקב היותו אבן יסוד של הדמוקרטיה. גם חוק לשון הרע מדבר רק על מקרה שהדברים שנאמרו אינם נכונים. אין שום התיחסות בחוק לסיפור דברים רעים על אנשים במידה שהם נכונים, והגישה המקובלת היא שאם אדם לא רוצה שיספרו עליו דברים רעים - שלא יעשה מעשים רעים.

פה חשוב להדגיש את ההבדל בין תפיסת ההלכה, הבאה לידי ביטוי גם בדברי רבינו יונה לתפיסה זו. לא כל אדם ראוי וצריך להיות המעניש את האדם החוטא, לא כל אדם יכול להיות השופט והמבצע את גזר הדין שלו עצמו; לאדם רגיל אסור להעניש אדם אחר.

רוב הדברים המפורסמים בעיתונות הם לשון הרע ממש. יש אמנם מספר אנשים, אנשי ציבור, שבעצם התירו את הפרסום על עצמם. יש בהחלט זכות לציבור להכיר אותם, ולכן מותר לפרסם דברים בגנותם. לא מתוך הרצון להעניש, אלא מתוך הרצון להביא את זה לידיעת הציבור. אבל, אם כוונת המספר או הכותב להעניש, אפילו כאשר יש תועלת - הדבר אסור.


* המאמר לא עבר את בקורת הרב.