ליקוטי מוהר"ן | תורה כ"ה | המדמה
הקדמה
ר' נחמן בתורה זו מלמד אותנו את הדרך להתקדמות רוחנית ונפשית. כאשר נקודת הפתיחה של התהליך היא זיהוי המרחב הדמיוני - הפרדיגמות הקיימות בהן האדם חי ופועל; וקו הסיום הוא נקודת האמונה שהיא אותו המרחב לאחר שעבר תהליך של בירור וההבחנה בין הקליפה לפרי שקיימים בו באמצעות מודעות שכלית ועצמית אמיצה וכנה. כמובן שתהליך זה הוא תמידי וכל קו סיום הוא נקודת פתיחה לתהליך התקדמות חדש.
א. על אופיו של כח המדמה
ר' נחמן פותח את התורה במדרש מתוך הגמרא. וכך כתוב בה: "אמרו ליה: אחוי לן מנא דלא שוויא לחבלא. [ומתרגם רש"י: הראנו כלי שאינו שווה ההפסד שהוא מפסיד]. אייתי בודיא. [הביא אותו אחד מחצלת דהיינו שטיח]. פשטוהו, פרשו אותו, ולא הבא איילי טרא [השטיח ולא נכנס דרך הדלת כיוון שהיה פרוס]. אמר להו: אייתו למרא, סתרו, [כוון שהמחצלת לא נכנסת תביאו פטיש ותשברו את הקיר]. היינו מנא דלא שוויא לחבלא." [זהו כלי שאינו שווה את ההפסד שלו]. במלים פשוטות הגמרא מביאה דוגמא של כלי שאינו שווה את ההפסד שלו: הביאו כלי מחצלת, פרסו אותו, ניסו להכניסו לבנין וכמובן שהוא שלא נכנס דרך הדלת, הביאו פטיש ושברו את הקיר ואז הכלי נכנס. כמובן שהסיפור כאן הוא סוג של פרודיה, אך הפרודיה כאן כמו שנראה היא הפרודיה של המציאות כפי שהיא. נדבר ונרחיב על זה בהמשך. ר’ נחמן מצטט מיד אח"כ קטע מהמשנה במסכת סוטה: "משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ואמנה." גם הקשר שלו לעניינו זוקק הסבר.
ונתחיל עם הדרשה של ר' נחמן עצמו:
"כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות על השכל, וכשנמשך אחר המדמה זה בחינת שרירות לב. שהוא הולך אחר המדמה שבלב, וכשיוצא משרירות הלב ומשבר לבו האבן זה בחינת שמיר, שעל ידו נכנע האבן ואינו הולך אחר תאוות המדומיות והולך אחר השכל."
ר' נחמן מתחיל לדבר אתנו על מושג שעסק בו רבות, והוא הכוח המדמה. זהו החלק באישיות ובמבנה הנפשי והרוחני שלנו שפועל במרחב של דמיון. הכוח המדמה נמצא לא רק בזמן שאנחנו מדמיינים בהקיץ או חולמים בשינה--שעליהם אפשר להגיד בקלות שהם רק דמיון--אלא ר’ נחמן מתייחס בעצם לדפוסי החשיבה הבסיסיים שלנו. הרובד של הדמיון שאליו מתייחס ר’ נחמן הוא רובד שמחלחל פנימה לתוך נפשנו, והוא נמצא כמעט בכל רגע ורגע ובא לידי ביטוי בכל משפט שאנחנו אומרים. בעצם אפשר לומר שהכוח המדמה הוא כוח מאד חזק בנפש שלנו--אותו כוח שמתאר את היחס שלנו אל הדברים, את היחס בין הדברים, ואת הקשר בין הדברים.
למה ר’ נחמן מכנה את הכוח הנפשי הנ"ל בשם "כוח מדמה"? מה הקשר בינו לבין דמיון?
יש בנפש של כל אדם עולם של דימויים שמגדירים עבורו איך דברים אמורים להיות ולפעול. אלו הם פרדיגמות –משקפיים - שאנחנו מחזיקים בתוכנו דרכם אנו מפרשים את המציאות ולפיהם אנו פועלים, כאשר הם בעצם סוג מסוים של דמיון – מדמה - כי הם מתארים את היחס שלנו אל הדברים. כך למשל אם אני מדמה בנפשי שמישהו העליב אותי ולכן אני צריך להחזיר לו, או שאם נכשלתי אני צריך להיות עצוב. זהו כבר דפוס חשיבה פנימי שהוא מונח אצלי.
ב. השטיח והשער הפנימי - בין מימד שטוח למימד עומק
כשר’ נחמן מבאר את המדרש שבו הוא פתח את התורה שלנו הוא מסביר שה"בודיא" – השטיח בסיפור – הוא כוח המדמה. ר’ נחמן כותב:
"פירוש בודיא – זה בדיות הלב מה שבודה הלב מלבו היינו המדמה הנ"ל,
היינו בחינת שרירות הלב הנ"ל כשזה הכוח המדמה שבלב גובר ומתפשט
על האדם."
ר’ נחמן רומז לנו שהשטיח, כלומר כוח המדמה, מסמן את השטחיות של המציאות. לעתים קרובות אנו רואים את העולם דרך המדמה (הדמיון) שקולט את חזותם של דברים, מה שמגלה לנו רק את שטח הפנים של הקיום. למשל, מה ההבדל בין אדם שצופה במציאות דרך מסך הטלביזיה לעומת אדם שנפגש עם המציאות הממשית? לכאורה אין הבדל מהותי שהרי התמונה נראית זהה בשטח הפנים שלה. איפה בכל זאת נמצא את ההבדל? בעומק! בעומק הפיסי וגם בעומק הרוחני: העומק הפיזי הוא התלת ממדיות שיש במציאות, אך גם הרב ממדיות הרוחנית והחווייתית שיש בתוך המציאות. במפגש הממשי אנו נחשפים גם אל פנימיות המציאות. אנו פוגשים אדם חי ושלם ולא רק תמונה או סרט שקולטים רק את שטח הפנים שלו.
אנו לפעמים יכולים להעמיס על המציאות הסובבת אותנו דמיונות ומחשבות שלנו. כך אנו תופרים חליפות לדמויות ומצבים שונים עד שלפעמים קשה להכניס את כל העטיפה הזו דרך השער של המציאות הפנימית. בדיוק כמו אותו שטיח שמנסה להיכנס אל תוך הבית פנימה ואיננו מצליח כשכול שטחיותו פרוסה. דהיינו, אין תיאום וחפיפה בין העולם המדומיין שתפרנו בתודעתנו בעזרת כוח המדמה לבין המציאות הממשית הפנימית.
כשר' נחמן מבקש להסיר את המסך של כוח המדמה, בעצם מסתתרת כאן משאלה להסיר מהמציאות את העול השטוח והמכביד של המדמה הנ"ל כדי להצליח לראות את הדברים ממקום אחר נקי וצלול יותר. אם כך איך מגלגלים את השטיח? איך בעולם הזה, שחושף בפנינו רק את פניו החיצוניים השטחיים והשטוחים, נצליח לגלגל את השכבה הזו ולחשוף את השכבות הפנימיות שלו? האם אני מצליח להאזין למציאות באמת? האם אני מצליח לשמוע את מה שהיא באמת אומרת לי? הרבה פעמים כדי לעשות את זה אני צריך לזהות ולשנות דפוסי חשיבה. היום זה מה שאנחנו רוצים ללמוד. איך לשנות דפוסי חשיבה.
ג. שכל בכוח: היציאה מהמדמה הדו מימדי בעזרת תולעת השמיר
ר' נחמן אומר לנו שבשלב ראשון האדם צריך "להוציא את עצמו מהמדמה". כאן אנו נתקלים באחת הבעיות הקיומיות הקשות יותר והיא שאני אחוז ושבוי בתוך עצמי, וקשה לי לצאת מתוך קירות התודעה של עצמי. כל העניין של המדמה זה אותו מקום שבו אני רואה את הזולת אך בעצם איני רואה אותו, אני רואה אותו בדמיון שלי, במדמה שלי, אני רואה את השטח הפנים שלו. כי אני לא מוכן להעמיק לראות במה שבאמת נמצא, זה כבר המקום שמראה את הבעייתיות של המדמה.
"כי צריך כל אדם להוציא עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל; וכשנמשך
אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב שהוא הולך אחר המדמה שבלב"
כשאנחנו נמשכים אחר המדמה זה בחינת שרירות לב אומר ר’ נחמן ובכך יוצר זיקה בין המדמה ללב. ברגע שהלב עושה שריר ומתכווץ אז הלב נעשה כמו אבן. ברגע שהלב מתחיל לבעוט, להתנגד ולומר זה לא יכול להיות שכך קרה לי, לא יכול להיות ש...: עשו לי, שאני נראה כך, שאני נכשלתי, שיש בי מידה כזו, אזי פתאום הלב הוא כמו אבן.
"ומשבר ליבו האבן – זה בחינת שמי. שעל ידו נכנע האבן".
כשאדם בכל זאת על אף הקושי מצליח לסדוק את לב האבן, לצאת מן המדמה ולעלות אל השכל, אומר ר' נחמן זה בחינת שמיר. מה הוא השמיר? זו אותה תולעת שבה היו מנקבים חוצבים ומפרידים את האבן. אכן בהתחלה זו עבודת נמלים של תולעת, כדי להצליח לשכנע את עצמי שהמדמה שלי טועה. ואכן רק השכל שהוא מופשט והיולי שאין לו צורה, גוף, מקום ולא היקף, רק הוא יכול לחלחל אל המקומות הדקים והעדינים של התודעה שלי, ולהצליח לפלס שם דרך. לשכנע אותי שאולי הוא צודק במה שהוא אומר, ושאולי באמת אני טועה, ואולי עדיף לי לא לרדוף אחר הכבוד ואחר התאווה.
באופן אחר אפשר לומר שכאשר אנחנו עומדים מול המציאות והמציאות סותרת לנו בפנים, כמו שהיא עושה הרבה מאד פעמים, היא מזמינה אותנו לארגן מחדש את המשפטים הפנימיים האלה. אם אנו מקבלים את ההזמנה ואכן מצליחים להסיר מעלינו את העננה הזו, את המסך הזה, של אותם משפטים שאנחנו אחוזים בהם כל כך שהם המדמה שלנו, אנו מסוגלים להסתכל על המציאות בעין פקוחה יותר ולהקשיב באופן צלול ונקי למסר האמיתי שהמציאות רוצה להגיד לנו. למקום הזה ר' נחמן רוצה להביא אותנו בתורה זו: שנצליח להסתכל על המציאות נכוחה, שנצליח להתנער מאותם משפטים שנמצאים בתודעה שלנו ושחוסמים אותנו.
ד. שכל בפועל - טעם המחשבה וסיומה הוא בעשייה עצמה
ממשיך ר'"ן ואומר:
"וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפועל, שלא השתמש בשכלו עדיין, אז אצלו השכל בכוח, אע"פ שכבר שבר המדמה אז נתקומם תכונת שכלו כי כשזה קם זה נופל, אבל השכל עדיין בכוח."
אם אדם נשאר בשלב הראשון של השמיר, של ההכרה הזאת שהיא הכרה מופשטת, שסודקת קצת את התודעה שלי, השכל הזה נקרא שכל בכוח. זה היתרון שלו שהוא מופשט בעולם המחשבה הרעיוני, לכן בגלל שהוא בכוח הוא מצליח לחלחל לתודעה שלי, אך זו גם המגבלה שלו, הוא רק בכוח, באמת הוא לא שייך אלי.
מוסיף ר’ נחמן: "ואח"כ כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אז השכל בפועל." דהיינו יש שכל בכוח – דהיינו לחשוב משהו, ויש שכל בפועל דהיינו גם לעשות עם המחשבה הזו משהו. זה לא רק שאני מקיים את מה שאני חושב, המעשה הוא לא רק ציות למחשבה, המעשה עצמו הוא שינוי דפוסי חשיבה. ברגע שהשכל שלי הוא שכל בפועל, ברגע שיש לו גוף, שיש לו בשר, שאני לא רק חושב, אלא שאני גם עושה את המחשבה שלי, ברגע זה אני משנה משהו בתודעה שלי. המסקנה הזו שהגעתי אליה, אם אני רוצה שהיא תפעל, כל עוד אני רק חושב אותה, אומר אותה באופן מופשט, היא תישאר רק איזה סדק קטן, אם אני רוצה שהיא באמת תשנה משהו במערך החשיבה שלי, אני צריך לעשות משהו, כשאני מקיים בפועל ממש השכל הופך משכל בכוח לשכל בפועל.
אם כך, מה ההבדל המשמעותי בין שכל בכוח לשכל בפועל? מה מוסיפה העשייה?
אומר ר' נחמן:
"וזה בחינת נופת צופים, בבחינת נופת תיטופנה שפתותיך, שהוציא מתיקות שכלו מכוח אל הפועל, וזה שפתותיך הוא בחינת מוציא מן הכוח אל הפועל, שהוא בחינת דיבור."
אם אדם לא רק חושב אלא גם עושה, עושה ממש, פתאום השכל שלו מקבל טעם, יש טעם לדבר. מה זה אומר טעם? שהוא מקבל הרגש, אני מתחיל להרגיש ולחוות את השכל את המחשבה מבפנים. מה שהכוח המדמה צריך במיוחד הוא שתהיה הרגשה, אם אין לך הרגשה פנימית שמכילה אנרגיה וכוח של תנועה, הכוח המדמה לא יהיה מוכן לזוז ממקומו. אני צריך באמת להרגיש בפנים, בבשר, בתודעה שלי, שזה נכון, שבאמת הכבוד הוא רק מדומה ואיננו חשוב, ואני צריך להרגיש שהבושה יכולה להיות לפעמים מועילה, ושהתאווה נלעגת, ושהקנאה היא בדיחה, ושהכעס הוא סתם ניסיון, ועוד כהנה וכהנה.
שינוי תודעה מוכרח שיהיה בו כוח לשנות את התודעה, והכוח הזה הוא הטעם שבלעדיו המדמה לא יהיה מוכן לזוז ממקומו. כיוון שהמדמה הוא כל כך מוחשי, וכיוון שהוא שם את המציאות בצורה כל כך מוחשית מול הפנים שלי אני צריך אלטרנטיבה מוחשית למוחשיות שלו. יש כאן נקודה חשובה להבנה על מהות ההבנה: דפוסי החשיבה המערביים הם שיש חשיבה והמעשה הוא רק ציות לחשיבה, שהוא רק הולך אחר החשיבה. בתפיסה הוליסטית יותר לא כך הם התרחשות הדברים אלא המעשה הוא חלק מתהליך החשיבה עצמו. המעשה הוא חלק מהותי מחשיבה נכונה, אם אתה חושב משהו, שאתה רוצה באמת להשיג אותו, אתה מוכרח גם לקיים אותו.
ה. שכל הנקנה – הקיום הנצחי של נקודת האמונה
ר’ נחמן מעמיד שלב נוסף מעבר לשכל הפועל:
"ואח"כ כשמשיג בשכלו כל שיש ביד אנושי להשיג אז שכלו שב שכל הנקנה.
כמו שכתבו המחקרים שיש שכל בכוח ושכל הפועל ושכל הנקנה".
אז יש לנו שלושה שלבים: שלב ראשון שכל בכוח – זה השמיר. שלב שני – זה שכל בפועל, המעשה והדיבור. שלב שלישי – זה שכל הנקנה. מה עניינו של השכל הנקנה?
כך כותב ר’ נחמן:
"ועיקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא השכל הנקנה, וזה השארותיו אחר המיתה, וזה בחינת אמנה כי אמנה לשון קיום הדבר, כי שכל הנקנה הוא קיום של אדם לאחר מותו, ושכל הנקנה נקרא מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת. כי קודם צריך לידע הרבה הקדמות קודם שידע איזה דבר, ואח"כ כשמשיג איזה דבר משליך הקדמותיו ויודע את הדבר בידיעה אחת. ועיקר המעין החוכמה מן המקדש יצא כי שם היו מקריבים הקורבנות שהם הבהמיות וכוח הדמיון כמו שכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ששבירת הדמיון הם הקורבנות ובשביל זה אמרו חכמינו ז"ל שכשחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו', וכשיבנה ביהמ"ק אז יתקיים ומעיין מן המקדש יצא."
אומר ר’ נחמן שהשלב השלישי של השכל הנקנה – הוא אמונה. בשלב הראשון אם אני רק מבין, זה יכול ליצור בתודעה סוג של סדק בלבד, אולי אני טועה ואולי עדיין אפשר לחשוב אחרת. יש שלב שני שאני מרגיש, זה השכל בפועל, אני מרגיש שיש פה בעיה. אני מרגיש שזה לא כדאי. עד עכשיו רדפתי אחרי זה, אני מרגיש שזה לא טוב. למשל הרבה שנים הייתי שותה המון קפה – היום אני גם שותה קפה, אך אני יודע שזה לא טוב, אני מרגיש ממש, ולמרות זאת אני ממשיך לשתות, אמנם פחות, אך אני מרגיש שזה לא טוב. זה כבר סוג של הרגש, אמנם עדיין לא מספיק.
השלב השלישי הוא שאני מאמין בזה. עיקר השכל זה שכל אמיתי, שקניתי אותו, שאני מאמין בו, שהוא שלי, שכדי להשיג אותו אני לא צריך הקדמות כדי להגיע למסקנה. מה הכוונה במלים "מאמין בזה" ? שזה מתיישב אצלי, בלי הקדמות, בלי שאני צריך לעשות כל מיני מהלכים פנימיים, החשיבה החדשה היא כבר שלי וחלק ממני. הדבר הזה נקרא אמנה, דהיינו האמונה והיא הדבר שנשאר לאדם ונקנה גם לאחר מותו. אומר ר’ נחמן שהשכל הנקנה הוא אותו שכל שיישאר גם אחרי מותנו. אם אני מאמין בדבר, זה אומר שאני מאמין בזה אני אעשה את הכל בשביל זה, אם אני מאמין במשהו, אני כבר חרגתי מהמקום של האני מרגיש.
גם השכל בפועל שהוא מרגיש גם הוא בסופו של דבר מאמין בעצמו, אם אני הגעתי למשהו שאני מאמין בו זה כבר מעבר להרגש, זה כבר מקום שאני יכול למסור את הנפש עליו, זה מקום שבמובן מסוים אני שברתי את הבהמיות שבי. את הבהמיות הזו אני נדרש להקריב כקרבן. כל עוד אני נשארתי בשכל הפועל אני עדיין במובן מסוים כבהמה, כי אני עדיין עסוק ושבוי בתוך עצמי. במקום שבו אדם שם את עצמו כמטרה, שם את החיים שלו כמטרה ממילא העיקרון המנחה אותו הוא עקרון ההישרדות, כאשר מנגנון הישרדותי זה הוא חייתי בסופו של דבר. האמונה בכוחה לפרוץ את הגבול הזה ולהעלות את האדם אל מקום חדש של אמונה, של מסירות נפש, של משהו שהוא מעבר לעולם הזה, שאני מאמין בו, זה נקרא שכל הנקנה זה נקרא אמונה.
מתברר שבית המקדש היה מקור לאמונה זו "ומעיין מן המקדש יצא". הקרבת הקורבנות בבית המקדש כמוה כשבירה של כוח הדמיון המרוכז בעצמו כבהמה. שחיטת הבהמה כמוה כאותה מסירות נפש לה נדרש המאמין ביוצאו מגדרו למען אמונתו. המוות המצוי בבית המקדש לרוב איננו אלא תזכורת לאדם להוציא את עצמו גם מן הדמיון הבסיסי ביותר בו הוא אוחז, אשליית הנצחיות של חייו. "והרוח הנשברה" שאולי אוחזת את האדם בהכרתו בסופיותו זו איננה אלא שארית הדמיון שהתנפץ אשר בהדרכה נכונה יכולה להיות רוח של התעוררות ויקיצה מתמונת העולם השטוחה של כוח המדמה.
ו. בין קליפה לפרי: המעבר מדמיון לשכל
"ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה יש שם דמיונות אלו
והם הקליפות הקודמים לפרי וסובבים את הקדושה בבחינה סביב רשעים יתהלכון."
אומר ר’ נחמן תדע לך שכל מדרגה ומדרגה שאתה מגיע אליה, כל מקום ומקום שאתה מגיע אליו קודם כל אתה נתקל בקליפה, אין מדרגה שאתה מגיע אליה שאין בה קליפה. מהי הקליפה? בדומה לפרי שצריך שתהיה בו קליפה כדי לשמור עליו מפגעי החוץ, כך גם לנו באופן טבעי יש סוג של קליפה ברמה הנפשית-תודעתית ששומרת עלינו שהיא בשפה של ר' נחמן הכוח המדמה. לפי ר’ נחמן האחיזה בדמיונות נועדה לשמור עלי. הכיצד? הכוח המדמה זה סוג של מקום אגואיסטי, שבוי בתוך עצמו, שנותן לו מקום ואחיזה של תחושת "אני" עצמאית ומובחנת מהסביבה. אמנם אם כוח המדמה מופרז אז הוא נעשה לדמיון גדול שעלול להעמיס, אך איזושהי קליפה דקה מאוד של כוח מדמה צריך שיהיה לבן אדם כדי לשמור על עצמו, כמו קליפה ששומרת על הפרי.
בהמשך הדברים כותב ר’ נחמן: "וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו ללילך אל אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה. ותיכף כשעולה להמדרגה אז מתעוררים הקליפות של המדרגה ומסובבים אותו וצריך להכניע אותם ולשחרר אותם ולטהר אותו מהקליפות."
אומר ר’ נחמן שאי אפשר להגיע לקדושה בלי הקליפות, בלי הדמיונות, אי אפשר שאדם יעלה ממדרגה למדרגה בלי שיאחזו בו דמיונות. אפשר לומר שכבר בעצם העובדה שאדם רוצה לעלות מדרגה לדרגה, יש בזה מעט מן החיצוניות כי זה לא אני, זה עוד לא אני, אלא רק המקום אליו אני שואף. וכל עוד אין למקום זה כיסוי פנימי נתפסים בו דמיונות. כגון: "מה אתה עושה", "זה בכלל לא אתה", הרגשות של אי נוחות, הרגשות של גאווה, בגלל שהשגת משהו, "אבל זה לא אתה", ענווה – "מה אתה מתהדר", גאווה, הרגשות של בושה. אבל אם אתה מאמין במה שאתה עושה, כמו שדברנו בשלב של אמונה, אתה תהיה מוכן לעבור דרך הדמיונות האלו כדי להגיע את העיקר ולהתקדם.
ממשיך ר’ נחמן בחלק ד' של התורה שלנו:
"שאי אפשר להכניע הקליפות היינו הדמיונות ... אלא ע"י גדולות הבורא. כמובן בכוונות של הודו לה' קראו בשמו, שזה המזמור נתקן להכניע הקליפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשייה שעולה ביצירה וע"י שמזכירים גדולות הבורא נכנעים. כי פנימיות היצירה עולה לבריאה ופנימיות עשיה עולה לבריאה ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה עיין שם."
ר' נחמן מתייחס למושג הקבלי של ארבעת העולמות הרוחניים: בריאה, יצירה, עשייה, אצילות. מצאנו שאת ארבעת העולמות מקבילים בחכמת הח"ן לחלקי התפילה כאשר עולם הקורבנות הוא כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרה הם כנגד עולם הבריאה, ק"ש וברכותיה כנגד עולם היצירה, ותפילת שמונה עשרה היא כנגד עולם האצילות שנחשב בסדר העולמות בעל הקרבה והדבקות הכי גבוהה לקב"ה.
בשלב של מעבר מעולם העשייה (קרבנות) לעולם הבריאה (פסוקי דזמרה) נמצא את מזמור הודו לה' קראו בשמו שהוא מזמור שמדבר על גדולת הבורא. כאשר תפקידו הוא לתת לנו כוח לעבור מעולם לעולם. מה זו גדולת הבורא? זאת היכולת שלנו להכיר ולהעריך עד כמה שדעתנו משגת את המושג האלוקי, ועד כמה הכרתו היא דבר יקר.
הרבה פעמים הגדולה היא ההכרה שמה שנראה בעיניך קטן ובעצם הוא גדול. הגדולה היא היכולת להעריך את פנימיות הדברים. בלי הכרה של הפנימיות של הדברים, בלי הגדולה, אי אפשר לעבור את הקליפות שמסובבים כל עולם ועולם. מוכרחים כוח פנימי של הכרה והערכה של ה' יתברך, יש ה' יתברך בעולם, שהוא מנהיג העולם, ושאין דבר בעולם ללא פשר וללא תוכן, וכל דבר יש בו רמז וסוד ודרש. כאשר מונחת כאן עבורנו הזמנה בתפילה ובחיים בכלל לא להישאר שטוח, ולהאמין בפנימיות תאמין שיש בו משהו.
ז. עצה טובה
ר’ נחמן לא משאיר אותנו עם מלים גבוהות אלא נותן לנו עצה: אתה רוצה עצה איך לעבור את הקליפות האלו? "והתגלות הבורא הוא ע"י צדקה שנותנים לעני". אם אתה רוצה סגולה טובה, עצה, איך יהיה לך כוח פנימי להעריך את גדולת הבורא יתברך, להעריך את היוקר של עבודת ה', להרגיש בתוכך שזה שווה ויקר, להבין כמה ה' גדול, כמה הוא כל יכול, כמה בתוככי ההסתר הזה יש תוכן פנימי, כמה נסתר שם, כמה עומק, כמה פנימיות, כמה השגחה, רמזים, התחזקות. אם אדם רוצה שתהיה לו היכולת להציץ אל המקום הזה, סגולה טובה זה לתת צדקה. זה כבר להעריך את הפנימיות של ה', כבר לצאת מהישות שלך הסגורה בתוך עצמה, לעבר ה', בעזרת הרפיית הלב, אותו לב אבן שעמו התחלנו.
נחלקו רש"י ורמב"ן בפירוש הפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" בשאלה מי החשיב לו לצדקה, האם הקב"ה לאברהם או אברהם לקב"ה?. אם נצעד לפי הפירוש שאמונתו של אברהם בקב"ה נחשבת לו כצדקה עולה לנו תובנה עמוקה ומרתקת. אברהם עושה צדקה עם הקב"ה בכך שהוא מאמין בו. כביכול הקב"ה מסתובב בעולם כמו עני בפתח ומבקש צדקה "תעשו לי טובה ותאמינו בי". האמונה בקב"ה היא בעצם אמונה במימד האינסופי של המציאות החורג מהרובד הדו מימדי, השטחי הוויזואלי. פנימיות המציאות ניגשת אל ליבנו ומבקשת צדקה, כביכול שנצדיק את קיומה באמונתנו בה.
במובן נוסף, היכולת לחרוג מגבולות עצמך ולתת לזולת דורשת ויתור שיש בו אמונה בעצמך ובזולת. אמונה שפותחת בך שער לאמונה באלוקי. "והאמין בה' ויחשבה צדקה", האמונה בהקשר זה היא כמו צדקה, זה סוג של שחרור, לתת, לא רק לקחת. יש כאן היפוך חשיבה. זו העצה. עצה פשוטה, מעשית. לר’ נחמן מאד חשוב לא להשאיר אותנו עם שכל בכוח, אלא עם שכל בפועל. לתת לנו עצות, אם אדם מרגיש שהוא נמצא בדמיונות, והוא רוצה לצאת מהן, עצה טובה זה להתחיל לתת. בהמשך התורה הוא מדבר ביתר פירוט על הצדקה והכסף.
לסיכום
ר' נחמן בתורה זו מתאר לנו את המסלול להתקדמות רוחנית. כאשר בשלב הראשון על האדם להכיר בכוח המדמה שפועל בו. לזהות את המשקפיים דרכם הוא מתבונן ומפרש את המציאות. השלב השני הוא שכל בכוח אליו מגיעים באמצעות תולעת השמיר שיוצרת סדק בתמונה השטחית ומגלה שאכן אפשר להסתכל על הדברים אחרת. השכל בכוח מבין שהפרשנות הקודמת הייתה יחסית ומוגבלת, נעוצה בגבולות של עצמי ללא קשר של ממש עם המציאות שמחוצה לי.
כדי שאכן ההבנה הזו תהיה גם בעלת תנופה ממשית בנפש ובמציאות יש צורך בשכל בפועל. הפועל – העשייה ממש ביכולתה להכניס חיים אנרגיה וכוח למחשבה. השכל בפועל הוא חלק מהמחשבה ותפקידו הוא להכניס טעם ממשי למחשבה עצמה. העצה הפשוטה של ר"נ בהקשר זה היא להתחיל עם מצוות הצדקה שמאפשרת לאדם לחרוג מעצמו.
השלב האחרון הוא שכל הנקנה. על מנת שהתובנה החדשה תשב היטב ותהיה חלק מהמארג הנפשי, תיהפך לקניין ממשי יש צורך בנקודת האמונה בקיום הפנימי של הממשות. אמונה שחורגת מגבולות האני המצומצם.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א
עורך: אבי זדה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)