עירובין | דף סד | המחזיק בנכסי הגר

בסוגייתנו, הגמרא ממליצה לאדם המחזיק בנכסי הגר שיעשה מצוות מסויימות ובכך יגן על עצמו מקנאותם של אחרים:

"מחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקימו בידו - יקח בהן ספר תורה".

במסכת יבמות אנו למדים: "וגר שנתגייר - כקטן שנולד דמי" (דף כב עמוד א). דהיינו, כאשר אדם מתגייר הוא מתנתק מכל קשר משפחתי שהיה לו קודם לכן. במידה ונולדו לגר ילדים לאחר גיורו, יש לו יורשים. אולם, אם לא נולדו לו ילדים – מת הגר ללא בנים, אין לו יורשים ונכסיו הם הפקר. לכן, מי שתופס את נכסיו בקניין זוכה בהם.

נבאר הדברים: במסכת בכורות נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין בנים שנולדו לאדם בהיותו גוי, הן לגבי ירושת בכורה והן לגבי פריה ורביה. נראה, כי על מנת שנוכל להניח שבנים אלו שנולדו בהיותו גוי ייחשבו בניו, יש צורך בשתי הנחות:

א. בן שנולד בהיותו גוי ממלא את הפונקציות הנדרשת מבן – קיום מצות שבת, נחשב כראשית אונו וכיוצ"ב.

ב. בתהליך הגיור לא נותק הקשר בינו לבין בנו.

לגבי מצות שבת, בעלי התוספות דנים האם מקיים שבת או פריה ורביה. נראה כי הוא מקיים שבת והוא 'בן' פריה ורביה, אף על פי שאין לו קיום מצוה. בזה נעזר הרב אריה לייב גינצבורג (בטורי אבן) לבאר מדוע על אף שלשיטתו קיום מצוה בהיותו פטור אינו מועיל לזמן היותו חייב, מכל מקום כאן היה קיום מסוים של מצות שבת. כידוע, רבי יוסף באב"ד (מנחת חינוך) חלק עליו בהסבר עניין זה, ולדעתו הקיום הוא כאשר הבנים קיימים. יש שהבינו שעל מנת שבנים שנולדו לו בגיותו ייחשבו לקיום מצות פו"ר, צריכים אף הם להתגייר (רמב"ם ומאירי על מסכת יבמות סב). ונראה שהוא תנאי חיצוני בקיום המצוה.

על פי דברי הרמב"ן ביבמות (דף צח עמוד א), ניתן לומר שאפקריה רחמנא לזרעיה של הגוי הוא גם בגיותן, ומה שמצאנו בהם ייחוס וירושה הוא משום גזירת הכתוב. כלומר, מדובר בסוג אחר של ייחוס וירושה ממה שיש בישראל - על ידי שנתגייר ונידון כישראל נעשה לקטן שנולד, כיון שבדיני ישראל יוצא שאין לו ייחוס וממי לרשת.

על ידי שנתגייר לא נותק הקשר בינו לבין בנו – גר שנתגייר לאו כקטן שנולד דמי לגמרי. רבי יעקב עטלינגר (ערוך לנר) במסכת יבמות כתב שהמחלוקת היא האם נולד כישראל חדש לגמרי, או שנחשב שמת כשהוא עכו"ם ונולד מחדש לישראל. נפקותא אפשרית היא שאם קיים מצוה מסוימות בהיותו גוי, שאם חדש לגמרי אינה עולה לו, אך אם מת ונולד שוב הרי שקיים בגלגולו כגוי.

הגרי"ז כתב שכלל זה שגר שנתגייר שייך דווקא בפרשיות שדינן שונה מבן נח לישראל, ולא בדברים שדינם שווה; לעניין פו"ר, אם תופסים כטורי אבן שעל ידי שקיים שבת בגויותו נפטר כעת מקיום פו"ר, אזי לא צריך קשר עם בנו אלא רק עם עצמו.

ריש לקיש חולק על רבי יוחנן מכח ההנחה השניה - בגמרא מובאת ראיה מברייתא שבה נאמר כי הבן שנולד בהיותו גוי אינו מבטל מבכורה את הבן שנולד לאחר שנתגייר. אמנם הגמרא דוחה את הראיה, ואומרת שהיא הולכת בשיטת רבי יוסי הגלילי, האומר עד שיפטור רחם מישראל. כלומר, בנים שנולדים כגויים אינם חשובים. לכאורה קשה, כיצד ניתן להשוות בין דין פטר רחם לבין דין ראשית אונו. נראה שהכוונה כאן לשיתוף ההנחה השניה, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואז יש מקום להשוות. אם כן, הדין עד שיפטור רחם מישראל אינו דין נקודתי לגבי פטר רחם אלא דין כללי של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

מסתבר שהמחלוקת לגבי מעמד בניו של הגר מגויותו היא למעשה מחלוקת לגבי מעמד היקף הכלל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. לדעת רבי יוחנן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי הוא לעניין היסטוריה הלכתית בלבד, ואילו לדעת ריש לקיש הוא גם לגבי היסטוריה מציאותית (אמנם לגבי ההווה עכשיו, כגון שהיא בעולה, פשוט שלא נתיר).

על פי זה השאלה האם האירוע של לידת בניו קיים או שאינו קיים. כמובן, צריך להניח הנחות נוספות לגבי המצוות המתקיימות (שבת, נחלה וכו').

דעתו של רבי יוסי הגלילי הסובר שבנים שנולדו לו בהיותו גוי אינם פוטרים את הרחם, יכולה לנבוע או משינוי בהלכות הנקודתיות או מדעה כריש לקיש לגבי גר שנתגייר. מלשון רבי יוסי הגלילי במשנה נראה לי ברור שזו הנחה הלכתית נקודתית, והלימוד מהאם לאב הוא בחינת קל וחומר, שפטר רחם הוא עניין מציאותי יותר הקיים אף בבהמות, ואילו בכורה הוא עניין הלכתי יותר.