המלחמה על העתיד

  • הרב שמעון קליין

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

 

צעד ראשון - בתודעה

בעיון זה נתוודע לקול הכפול הנוכח במקרא ביחס לעמלק. שתי פרשיות הן, ובכל אחת מהן תשובה אחרת לשאלת מניעיו, כמו גם יחס שונה כלפיהם. את לימודנו נפתח בפרשיית עמלק שבספר דברים, לאחריה נעבור אל הפרשייה בספר שמות, נבקש לעמוד על היחס שבין השתיים.

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"  (דברים כ"ה, י"ז-י"ט)

"זָכוֹר" - לא פעולה מעשית עומדת בפתחה של פרשייה זו, כי אם - תודעה. כך עולה מן המעטפת הפותחת בהוראה - 'זכור', וחותמת בהוראה - 'לא תשכח'. כך גם עולה מקיומה של פתיחה שהנושא בשני פסוקיה הראשונים הוא הזיכרון, וההבנה - מה עשה לך עמלק. מבנה זה מציג את ההתייחסות לפועלו של עם זה כנושא השייך קודם כל לעולם הרוח. רק בפסוק שלישי עובר הכתוב אל הלקח ואל המעשה המבוקש. הפרשייה ממוענת בלשון יחיד, והיא פונה אל העם כישות וכקולקטיב, לא אל הפרט הבודד[1]. "אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" - גם עמלק מתואר בלשון יחיד כישות וכקולקטיב, ובהמשך תהיינה לכך השלכות משמעותיות. שורה של תיאורים

ממחישים את חוסר המוסריות שהוא ניחן בה: "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" - זה עתה יצאתם ממצרים, עדיין לא התמקמתם, וללא בושה ורחמים הוא מתנכל לכם. "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" - תקף אותך באקראיות, בהפתעה, ללא סיבה. "וַיְזַנֵּב בְּךָ... אַחֲרֶיךָ" - לא בגבורת המלחמה - פנים אל פנים, כי אם כגנב באישון לילה זינב בך מאחור. "כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים" - מצא נחשלים ופגע בהם. "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" - אתה, כעם, היית ברגעיך הקשים - עייף ויגע, והוא ניצל את חולשתך - תקף וזינב. "וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים"[2] - שתי קריאות אפשריות במשפט זה: עמלק אינו ירא אלהים, כביטוי לחוסר המוסריות שבהתנהגותו[3]; ישראל לא היה ירא א-להים באותה שעה, לכן נטפל אליו עמלק ותפשו בעת חולשתו.[4]

פסוק זה קורא לעם לדורותיו לזכור את אשר עשה לו עם אחר - עמלק. לזכור את דרכו של מי שלא היה מחויב לחוקי המוסר הבסיסיים ביותר, של מי שנהג בשפלות כלפי עם שזה עתה יצא לדרך, לאחר שנות עבדות ארוכות.

 

המלחמה על עתידו של העולם

ומן הציווי על התודעה, עובר הכתוב אל עולם המעשה:

"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".    (שם, י"ט)

לציווי זה ישנו עיתוי - "בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך מסביב' - תוך כדי תהליך שיוביל אל המנוחה ביניכם לבין האויבים, מוטל יהיה עליכם למחות את זכר עמלק. שלב זה הוא עתידי, מתקדם, והוא מתייחס לתקופה בה יחלו תהליכי פיוס בין ישראל לבין האויבים שסביבו. מהי תכליתה של מלחמה זו? מדוע היא נדחית עד לעתיד רחוק כל כך?

מלחמה זו פותחת אמנם בזיכרון העבר, אך עיתויה הרחוק מצביע על כך שחשבון העבר הוא אינו הנושא. לא מסתבר לראות בעמלק שותף בתהליך הפיוס ההיסטורי המתואר בפסוקים ('בהניח ה' לך מכל אויבך מסביב'), ובאותה עת ממש לצוות על מחיית שמו[5]. העיתוי המוצג כמוהו כציון לעמדתו ביחס אליו. יבואו ימים בהם יניח ה' לך מכל אויבך, או אז עשוי עמלק לקום ולהתייצב כבראשונה. בעבר הוא התנכל לכם ב'דרך בצאתכם ממצרים', וגם בעתיד, בשלב בו תהליכי פיוס ומנוחה יתקיימו ביניכם לבין אויבכם - הוא עשוי להתעורר, להיעמד על רגליו, ולומר שוב את דברו.

מהו הקשר שבין אחרית לראשית? מדוע מלחמתו הראשונה מעידה על האחרונה? על מה מושתתת ההנחה שדווקא בעת הפיוס הוא עשוי להתייצב ולהיות לרועץ? דומה שהמפתחות לשאלות אלו מצויות בשני פסוקי הפתיחה המצווים על התודעה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - לא ציווי נוסטלגי הוא זה, כי אם הזמנה בעולם הרוח. זיכרון המכיל התבוננות בשאלה - מה היה שם? מה הניע את עמלק למלחמה זו? הבנת היגיון המלחמה, כמו גם הפנמתו, יאפשרו להבין מה צופן העתיד ולהיערך אליו בהתאם.

           

מניעיו של עמלק

'זכור את אשר עשה לך עמלק' - יכול היה הכתוב לדבר על המעשה כשלעצמו: 'את אשר עשה עמלק' - כתיאור לפועלו. ההתמקדות - 'לך' מצביעה על מעשה המכוון אליך, התנגדות שיש לעם זה - לאופייך ולדרכך כעם, במובן האישי והאנושי. 'בצאתכם ממצרים' - לא ב'יציאת מצרים כשלעצמה', כי אם בהיבט שלכם בה. 'אשר קרך בדרך' - פעולת הקרי מכוונת אליך, 'ויזנב בך', 'הנחשלים אחריך' 'ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים'. שוב ושוב מתמקד עמלק בדרכו ובאופיו של העם. ישנה תכונה, הבעה רוחנית הקיימת בכם, והיא מקוממת אותו. כך היה בעבר - בעת צאתכם ממצרים, וכך עשוי להיות בעתיד - בעת פועלכם לתיקונו של עולם. ומהי תכונה זו? בשלב זה השאלה תישאר פתוחה, נשוב אליה בעקבות הלימוד בספר שמות.

נחתום חלק זה בהמשך הקריאה בפסוקים, תוך היוודעות למשמעות החדשה הניתנת כעת למילים. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' - למחות פירושו לבטל[6]. כאמור, הלשון 'עמלק' - בלשון יחיד, מצביעה על הישות, לא על אנשים בודדים, ופירוש הדבר שהנושא אינו המלחמה והפגיעה באנשיו. הנושא הוא למחות את זכר עמלק כישות, כמי שחרטה על דגלה את דרכו של עם זה[7]. 'מתחת השמים' - שתי המילים תוחמות ויוצרות הקשר. לא 'משפט א-להי' הוא זה, כי אם מאבק אנושי על עתידו של העולם. 'מתחת השמים' הוא מקום הימצאם של בני אדם, ומידת האחריות שלכם מחייבת. במקום בו בחר עמלק שלא לקבל את כללי המשחק, בו הוא איבד את זכותו להתקיים.

 

עמלק בספר שמות

נעבור לפרשייה בספר שמות:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב:               (שמות י"ז, ח'-י"ג)

עוד לפני הפרטים, יש לשים לב לתמונה ולתהליך בכללותו. עמלק בא ונלחם בישראל, ותגובתו הראשונה של משה היא פנייה ליהושע, לבחור אנשים ולצאת למלחמה. בעקבות יהושע יתייצב משה על ראש הגבעה ומטה הא-להים בידו. הפסוק העוקב מתאר את כניסת יהושע לקרב, ולאחר מכן מתוארת עליית משה וחור אל ראש הגבעה. אך מתבקש היה להמשיך בתיאור המתרחש בגזרת יהושע - העיקרית. והנה - הגלגל מתהפך. הכתוב מתעלם מיהושע, ובמשך שני פסוקים מתמקד במשה ובפועלו: כאשר ירים ידו וגבר ישראל, כאשר יניח ידו גבר עמלק. בנוסף, מתוארת ההתמודדות עם כובד ידיו, עד להיותן 'אמונה עד בוא השמש'. רק לאחר מכן - חוזר הכתוב ומתייחס במילים קצרות לחלקו של יהושע: "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". לא ניצחון הוא מביא, כי אם - פעולת החלשה לאויב. בשתיים מהווה יהושע גורם משני בסיפור: המוקד מצוי בעשיית משה, וגם להשלים את המערכה הוא אינו זוכה, והתוצאה היא החלשה ולא הכרעה.

שינוי תפישתי זה מוצא את ביטויו בדברי הסיכום לאירוע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:   (שם, י"ד-ט"ז)

בעקבות המלחמה מורה א-להים למשה לכתוב מעין 'לקחי מלחמה': כתוב זאת בספר, והשמע באוזני יהושע המצביא כי 'מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים' - ה' מתאר את חלקו העתידי במלחמה בעמלק - כ'מי שימחה את זכר עמלק'. בהתאם - משה בונה מזבח, ומכנה אותו 'ה' ניסי', מפרש בכך את הניצחון כנס, מעשי ידי ה', ולא יהושע. במשפט סיכום, מגדיר משה מעין משוואה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" - יד עמלק כמו מונחת על כסאו של א-להים, וממילא המלחמה בעמלק היא שלו, מדור דור[8]. בכך מוצע עיקרון רוחני, לפיו כאשר באים להילחם בא-להים או בשלוחיו, המענה לכך אינו בכוח, אלא מעין מעשיו של משה - בהרמת ידיים, באמונה, ובפינוי מקום לה', אליו מכוונת המלחמה[9].

 

בין ספר שמות לבין דברים

השוואה בין התיאורים בשני החומשים מציגה פער מובנה, ברור, ובשורות הבאות נמחיש את קיומו בכמה נקודות ציון: בספר דברים פוגע עמלק בעם ללא מחויבות לכללי המוסר האנושיים הבסיסיים ביותר. בספר שמות הוא נלחם בזהותם כ'ישראל', ומלחמתו בהם נתפשת כמלחמה בה'[10]; בספר דברים מוטלת המצווה על העם. בשלב ראשון - לזכור את אשר עשה, להבין ולהפנים, ובשלב שני למחות את שמם וזכרם. בספר שמות - אין ציווי על העם. יהושע אמנם נשלח כמצביא, אך מהר התברר שהפתרון אינו פיזי. לא בכוח החרב יוכרע מי שבא להילחם בריבונו של עולם; בניגוד לספר דברים הקובע עיתוי למלחמה בעמלק - תוך כדי תהליכים עתידיים המחברים בין עם ישראל לבין עמים אחרים, בספר שמות המוקד הוא פועלו של ה', והוא אינו תלוי בעיתוי מסוים.

בדרך להבנת פשר ההבדלים שבין שתי הפרשיות, נחזור אל ה'חומש המארח' לכל אחת מהן. הנושא הנוכח בליבו של ספר שמות הוא יצירת עם ישראל. היצירה מתפתחת בשלושה שלבים, הדומים במהותם לתהליך יצירת האדם בפרק ב' בבראשית: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". בצעד ראשון נוצר העם במובנו הפיזי במצרים, מתוך העבדות והסבל, וכמו לקח לו א-להים עפר מן האדמה. בחלקו השני של הספר מתייצב העם בהר סיני ופוגש שם את א-להים, מעין המעמד בו נופח א-להים באפו של האדם נשמת חיים. בצלע שלישית - בחלקו האחרון של הספר, מתוארת עשיית המשכן: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח'). ובהתאמה - 'ויהי האדם לנפש חיה' - ה'אדם' מכיל מעתה חלק א-לוה ממעל - השוכן באורח קבע בתוככי העולם הזה.

בדומה לספר שמות, ספר דברים מתאר גם הוא תהליך יצירה, אלא שכעת העם הוא היוצר, לא הנוצר. ארבעים שנה נדד העם במדבר, הדור הוא דור חדש, ונאום משה בספר דברים מכוון למה שעתיד להתרחש עם כניסת העם לארצו. ובארץ - יתרחשו תהליכי התפתחות, העם ייצור מערכות חיים, אחריותן תהא מוטלת עליו, ואליהן עשוי לבסוף לבוא
השוכן. ספר שמות עוסק בעצם יצירת העם, מעמיד את המודל. ספר דברים לעומת זאת, עוסק בהקשריו העתידיים, בשלב בו יתקיימו קשרים בין הרכיבים השונים. ספר שמות עוסק ב'ראשית', ספר דברים עוסק ב'אחרית'.

ובחזרה לפרשייתנו: עמלק, בא, מתייצב - ונלחם, ושני חומשים צופים אל עבר אירוע זה משתי זוויות. בספר שמות - זה עתה יצא העם ממצרים, א-להים בא אל עולמו, גואל את העם מעבדות מצרים, ונוכחותו בעולמם היא חזקה, משמעותית. הממד הנבדל שבנוכחות א-להית זו מסעיר את עמלק, והוא מתייצב למלחמה נגדה. כמענה אומר א-להים - המלחמה בו היא שלי, וכך היא תישאר.

ספר דברים נכתב כעבור ארבעים שנה, עם ישראל התפתח, וכעת כבר מגולמת הרוחניות בסולם ערכיו. טיבה מתבטא לאורך כל הספר, בחזון הכניסה לארץ, ביצירת מערכות חיים, העמדתן בצורה מדויקת, מוסרית, עד עת ישכון בהם השוכן. חיבורים אלו מתרחשים במגרש האנושי הנתון בידי העם: היצירה שייכת להם, וכך גם האחריות עליה. תחת כותרת זו רואה משה את עמלק כמי שנלחם כנגד דרכו של העם, כנגד החיבורים שהוא עומד להביא לעולם. כל אלו מצויים בתחום אחריות העם, ובהתאם לכך גם המלחמה במי שמאיים עליהם היא בתחום אחריותו.[11]

 

מוסריות המלחמה בעמלק

רבות נכתב על שאלת המוסריות שבהריגת עמלק. נבחן שאלה זו לאור שתי הפרשיות. בספר שמות אין ציווי על ישראל לצאת ולהילחם בעמלק. הכתוב רואה במלחמה זו - מלחמה בה', ובמלחמה מעין זו המערכה תהיה בעולם הרוח, ולא כחובה להילחם המוטלת על ישראל[12]. בספר דברים קיימת מצווה להילחם בעמלק, אך קיים לה הקשר מובהק, מוסרי: 'בהניח ה' א-להיך לך מכל אויבך מסביב'. לא מלחמת העבר היא זו, כי אם מלחמת העתיד. מלחמה על הערכים המביאים את המנוחה - את הפיוס בין ישראל לבין העמים שסביבו. הפיוס קשור לצמצום הפערים בין דרכיכם לבין דרכם של עמים אחרים, כמו גם לשפה חדשה של חיבורים, שעשויה לבוא לאוויר העולם[13].

במונחי ימינו - דומה עמלק המתואר בספר דברים לטרור המאיים על האנושות. תהליכי פיוס מתקיימים בעולם, קשרים נרקמים, ובמהותם הם מובילים את העולם אל מחוזות העתיד. כנגד אלו מתייצב הטרור העולמי, מערער על כללי המשחק, ובכל כוחו מנסה לעצור את התהליכים[14]. בהקשר זה בא הציווי: 'והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך מסביב' - בזמן שישראל מתייצבים בעמדה חדשה במגרש העולמי, עליהם להילחם במי שלא ייתן לחזון זה להתממש.

 

ובתורה שבעל פה

תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה. כשהוא אומר : 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק', הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר: 'וישב שלמה על כסא ה' למלך'.

ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר : 'והניח לכם מכל אויביכם - והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו' - הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק תחלה...

וכן בדוד הוא אומר: ' ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב', וכתיב: 'ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון
הא-להים ישב בתוך היריעה' (סנהדרין כ', ע"ב).

מדרש זה מזהה שלוש מצוות עליהן נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות את בית הבחירה. 'ואיני יודע איזה מהן תחילה' - אומר ר' יוסי, ומבקש להבין מהו הסדר, ובמילים אחרות - מהי מהות התהליך. תשובתו היא - מלך תחילה, והוא לומד זאת מן העובדה שעמלק מתוארים כמי שנלחמים במלכות ישראל[15]. המדרש ממשיך ושואל על סדר הקדימות בין הכרתת עמלק לבין בניית בית הבחירה, ובתשובתו הוא מקדים את הכרתת עמלק, ורק לאחריה ייבנה בית הבחירה. כמקור לכך הוא מביא פסוקים מפרשת ראה בספר דברים: "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְריכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'... (דברים י"ב, ט'-י"א). פסוקים אלו מתארים תהליך שראשיתו בכניסה לארץ, המשכו במנוחה מן האויבים, ורק לאחריה יבחר ה' במקום - בבית הבחירה. פירוש בסיסי יראה את המלחמה בעמלק, כחלק מתקופת המלחמות, הקודמת למנוחה מן האויב. דומה שהמדרש הלך צעד נוסף: בלשונו הוא מייחס את המילים 'והניח לכם מכל אויבכם' אל המלחמה בעמלק. ייחוס זה עשוי להתפרש כאבחנה ביחס לטיבה של מלחמה זו, כמי שמאפשרת את הפיוס ואת המנוחה.

מדרש זה מתאר את המלחמה בעמלק כחוליה בתהליך היסטורי עתידי. נקודת הראשית בו היא המלכות, המבטאת שלב בו מבשיל רצון העם למנות בעצמו את מנהיגיו, ובכך הוא נוטל אחריות על גורלו ועל חייו[16]. המלחמה בעמלק היא שלב שני, המאפשר את החתירה לשלום ואת המנוחה מן האויבים. השלב השלישי, בית המקדש, יבשיל עם השלמת שלב המנוחה. המנוחה משמשת כתנאי לקיומו, ובכך מקופלת אמירה רוחנית ביחס לטיבו של בית זה.

שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ. הראשונה - מתייחסת לעמדת הריבונות של העם, לבניית הממלכה. השנייה - הכרתת עמלק, קשורה לאמון שיש לעם ישראל באנושות. אמון זה מכיל הושטת יד ומנוחה מחד, אך לצד זאת גם מאבק בלתי מתפשר במי שלא יאפשר לחזון זה להתממש. חוליה שנייה זו מהווה תנאי לחוליה השלישית, ורק עם השלמתה יוכל הבית להיבנות. הבית שייבנה, ישמש כתובת ל'נכרי אשר לא מעמך הוא, אשר יבוא מארץ רחוקה' (מלכים א ח', מ"א) [17], ועליו כבר העיד א-להים: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז')[18].

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמעון קליין, תשע"ה

עורך: מתנאל בן אבי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.etzion.org.il/en

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] בהתאם לכך הרמב"ם רואה בה מצווה המוטלת על המלך בהביאו אותה בהלכות מלכים. גם ר' אליעזר ממינץ (ספר היראים) הבין שהיא מוטלת על המלך ולא על היחיד. בניגוד להם - המנחת חינוך, המשך חכמה והאברבנל רואים בה מצוה המוטלת על היחיד. על עמדה אחרונה זו ניתן להקשות מפשוטו של מקרא.

[2] בלשון המקרא יראת א-להים מתפרשת כמחויבות לחוקי המוסר. כך אברהם - האומר לאבימלך "רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי על דבר אשתי". נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר דברים, פרשת כי תצא, "זכור את") מעירה על מכנה משותף בין המופעים השונים של יראת א-לוהים בתורה - בהקשר ליחס לחלש ולזר. כך באברהם המגיע כזר למקום בו אין יראת א-לוהים – והוא חושש להיהרג. יוסף המדגיש את היותו ירא א-להים כסיבה לשחרור האחים הכלואים במצרים (בראשית מב, יז-יט), והמילדות (שמות א, טז-יז), היראות את א-להים ואינן מיישמות את צו פרעה.

[3] רש"י: ולא ירא - עמלק, אלהים, מלהרע לך". אבן עזרא: "ולא ירא - שב אל עמלק...". ובמדרש: "... על ישראל הוא אומר 'ואתה עיף ויגע', ועל עמלק הוא אומר 'ולא ירא א-להים' (ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פ).

[4] מדרשים רבים פיתחו רעיון זה: "... אי איפשר לישראל בלא תורה ולפי שפירשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר ויבא עמלק. רבי אלעזר המודעי אומר: ויבא עמלק לפי שהיה עמלק נכנס תחת כנפי ענן וגונב נפשות מישראל והורגן שנ' אשר קרך בדרך וגו' (דברים כה יח). אחרים אומרים ולא ירא א-להים אלו ישראל שלא היו בידם מצות" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - פרשה א ד"ה ויבא עמלק); "'בדרך' - בשעת טרופכם, 'בצאתכם ממצרים' - בשעת גאולתכם, 'אשר קרך' - אין קרך אלא שנזדמן לך, 'ויזנב בך' - מלמד שלאה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי המקום" (ילקוט שמעוני כי תצא תתקלח).

[5] הוראה למחות את זכרו בנקודת זמן זו, על סמך התנהגותו בשחר ההיסטוריה, מקבלת צביון של נקמה נטולת הקשר.

[6] אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר" (ישעיהו מ"ג, כ"ה).

[7] כך קורא הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' את הפסוקים: "תמחה את זכר עמלק - היינו מלוכת עמלק... אבל אזהרה זו... למחות המלוכה". קריאה זו מזמנת הפשטה נוספת, הרואה במלחמה בעמלק לדורות, מלחמה בדרך, ולא זהות אתנית שיש להילחם בה. הפשטה מכיוון דומה נמצאת ברמב"ם הסובר שקוראים לעמלק שלום, ובדומה לכל עיר אחרת, אם הם נענים לשלום אין נלחמים בהם (רמב"ם מלכים ו', ה'). בנוסף - לדעת הרמב"ם עמלקי יכול להתגייר, ובכך הוא מופקע מן השיוך אל עמלק.

[8] הרמב"ם במורה נבוכים א', ט': "אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו: "כי יד על כס יה" - הוא תיאור עצמתו וגדולתו" - עמלק מערער על עוצמתו, גדולתו ועל שליטתו של ה' בעולם.

[9] עיקרון מעין זה מובא בדבריו של הרב עמיאל בדרשה: "ובאיזה אמצעים אנו לוחמים עם העמלקות ועם כל בעלי הסיף למיניהם?... שיטת היהדות, כי אין קטיגור נעשה סניגור... את הטרור לא נוכל להסיר מן העולם על ידי טרור מצד השני, ועל כן אין לוחמים ביד חזקה על ידי יד חזקה ואין לוחמים נגד הסיף על ידי הסיף... כתוב זאת זיכרון בספר. זאת אומרת, מלחמה נגד הסיף על ידי הספר... גם בעמלק מדגשת התורה בעיקר את ה'זכר עמלק' מה שנעשה העמלקות לזכר, לקולטורא, לאידיאל נאצל... ואת זכר עמלק זה מצוה עלינו למחות (דרשות אל עמי ח"ג).

[10] ישראל משמשים בפרשייה זו כ'כס יה' ('כיסא ה' בעולם'), וממילא מלחמה בהם היא מלחמה בו ובכיסאו. מכוונות המלחמה כמכוונת אל ה', מוצאת את ביטויה בסמיכותה לאירוע קודם, שגם הוא התקיים ברפידים. בפרשייה הקודמת חנו ברפידים, ושם הסיכום לאשר אירע הוא במילים הבאות: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (ז). במובן הפיזי - העסיק את העם החיסרון במים. באופן מעמיק יותר, הנושא הוא - האם ה' נוכח בקרב העם או לא. מיד בתום תיאור מבוקשו של העם, מתואר עמלק כמי שבא לרפידים, ונלחם בישראל.

[11] עיון בשורשיו של עמלק, עשוי לשמש כפתח להבנה - מדוע הרוחניות מסעירה אותו כל כך? מה עומד בבסיס התנגדותו אליה? עמלק הוא בנו של אליפז בן עשיו, אך הוא אינו נזכר ברשימה אחת עם אחיו: "וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו" (בראשית ל"ו, י"א-י"ב). עמלק דחוי מרשימת הבנים, אך גם לאמא חשובה הוא לא זכה, והוא מתואר כבנה של פילגש, שגם אליה הוא לא ממש שייך ('אשר ילדה לאליפז'. יש להעיר, שייחוס זה לאביו אליפז, אינו משמעותי דיו בכדי שיוזכר ברשימת בני אליפז). המדרש הבא מעצים את ניתוקו של עמלק מחיי משפחה נאמנים: "'ואלה תולדות עשו' - להודיע ניוולן שאת מוצא שהן בני זימה, שכן הוא אומר 'בני אליפז תימן ואומר צפו וגעתם קנז ותמנע ועמלק' (דברי הימים א א), 'ותמנע היתה פילגש לאליפז' (בראשית לו יב), מלמד שנשא את בתו, כיצד? היה בא אל אשתו של שעיר ועברה וילדה ממנו תמנע ונשאה כנושא בתו של שעיר, והיתה בתו. וכן הוא אומר 'אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן... ואחות לוטן תמנע' - מן האם ולא מן האב, שהיתה מן אליפז, 'ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו'" (מדרש תנחומא וישב א).        
משלושה מקורות לומד המדרש על המבנה המשפחתי של משפחת עמלק. מפסוק בדברי-הימים עולה שתמנע היא בתו של אליפז ('בני אליפז תימן' ואומר 'צפו וגעתם קנז ותמנע ועמלק'). בספר בראשית היא מתוארת כפילגשו ('ותמנע היתה פלגש לאליפז'), ואילו בהמשך הפרשייה בבראשית מתוארת תמנע כאחות לוטן, בנו של שעיר (בראשית לו כב). פתרון המדרש לתיאור המשולש הוא בסיפור הבא: אליפז בא על אשת שעיר וילד ממנה את תמנע אשר גדלה כבת לשעיר (ואחות ללוטן בנו של שעיר). ביום מן הימים אליפז (אביה הסמוי) נושא אותה לפילגש והוא יולד ממנה את עמלק. למעשה, עמלק הוא תוצר של שרשרת בגידות בתוך המשפחה. בגידה ראשונה - בין אליפז לבין אשת שעיר. בגידה שנייה – אליפז לוקח את בתו כפילגש ויולד ממנה את עמלק. מבנה משפחתי זה, המושתת על דמות אם של פילגש שנבגדה, על אב שבגד ועל סבתא שבגדה, מעמיד תשתית קשה של חוסר באמון, חיבור, זהות ועצמיות. אופיו של עמלק המאוים מן הקשר לא-להים מחד, ואינו מקבל את חוקי המוסר הבסיסיים ביותר מקבל משמעות חדשה לאור תיאור זה.

[12] ברור לגמרי שאם מדובר על פגיעה פיזית, חל הכלל 'הקם להורגך השכם להורגו', אך כלל זה אינו קשור לערך המוסף של המלחמה בעמלק.

[13] מעין הבשורה על לידת שלמה, שעמה בשורה על שפה חדשה שיביא עמו לעולם: 'וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דברי הימים א' כ"ב ח'-ט').

[14] ההשוואה לימינו מורכבת יותר מכפי שהצגנו, מכיוון שבד בבד מתקיימים בעולם חיבורים שקשה לתארם כמנוחה לישראל מאויביו.

[15] את המילים 'יד על כס י-ה' (שמות י"ז, ט"ז) הוא מייחס למלחמה במלכות (המלכות היא כסא ה'), ובכך מעמיד את חטאו של עמלק כחטא כלפי מלך ושלטון בישראל. אמירה זו היא אינה פרשנות בפשוטו של מקרא. לפי פשוטו של מקרא, הכסא מגלם את ה' כשוכן בעולם ועל כך מערער עמלק. המדרש קושר זאת למלכות, שבמובן הרחב היא המאפשרת את נוכחות השוכן בארץ. כאמור, ייחוסה למלכות, עולה מן הפסוקים בספר דברים.

[16] ראה על כך בעיוננו לפרשת שופטים. שם נטען שישומה של פרשת המלך בימי שאול היה טכני, רחוק ממושגיה הרוחניים של הפרשה, ורק בימי דוד התחיל ישום הפרשה.

[17] מילים אלו נאמרות על ידי שלמה בתפילתו. ביטוי יפה לשיוכו של שלמה לתקופת המקדש נמצא בתיאור הבא: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו (דברי הימים א, כ"ב, ז'-ט').

[18] שאלות רבות יש לשאול על דברינו אלו מפסוקים בספר שמואל, בהם משתקפת המצווה באור אחר. נקודת המוצא בספר שמואל היא: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (ט"ו, ב' - ג') - התיאור הוא של חשבון העבר, לא חזון העתיד. כמו כן - המלחמה אינה נערכת כנגד עמלק כעם, אלא מהווה חובת החרמה ליחידיו. חמלה מקומית נתפשת כאי שמיעה בקול ה', ועל כך איבד שאול את מלכותו.

תשובתנו: מלחמת שאול בעמלק מקפלת בתוכה ייחוד הקשור לדורו של שמואל ושאול גם יחד, וקיים פער משמעותי בינה לבין המקור המקראי בשתי הפרשיות. לא נוכל להרחיב על כך את הדיבור במסגרת עיוננו זה, ובכל אופן לא ניפטר בלא כלום.
ראשית נאמר: התרחשות הדומה לתיאורי ספר שמואל, לא הייתה קודם לכן, והיא גם לא חזרה על עצמה שוב בהיסטוריה של עם ישראל. פעם אחת בלבד מתוארת יציאה יזומה של מלך ישראל - שאול, בה הוא 'עובר מבית לבית' והורג עמלקים. כהמחשה - דוד נלחם בעמלק בצורה שונה לגמרי: "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ" (שמואל ב ל', י"ז). בשונה משאול הנלחם באיש אישה עולל יונק שור ושה, דוד מתואר כנלחם באנשים. בנוסף - עמלקים רבים בורחים ודוד מעולם לא נתבע על כך. ובהקשר לשלל: שאול לא מנע מן העם לקיחה של שלל, ובשל כך אבדה ממנו המלכות. דוד לעומתו לוקח שלל מעמלק, מחלקו לבני יהודה ואף קובע בכך הלכה לדורות: "... כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ: וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל א ל', כ"ד-כ"ה). דוד גם מקדיש את שלל עמלק לה': "גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַה' עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ: מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה" (שמואל ב' ח', י"א-י"ב). טענתנו היא שהתנהלות זו של דוד היא שיקוף נאמן לעמדה המקראית.