העני שמזלו שיהיה גנב – חלק ב'

  • הרב דן האוזר
את העני, גיבור סיפורנו, עזבנו בחלק הקודם כשנשלח הוא במצוות אשתו ללכת לגנוב יופה (בגד עליון). כאמור, העני נמצא במערכת יחסית חצויה ותלותית עם אשתו, עם ה"אחר" שבקרבו, ואף עם עצמו. בשל כך, מרגיש שמוכרח הוא להשביע את רצון אשתו, שאף פעם לא ידוע שובע למעשה, באין לו את עצמו (שכן אין הוא מוכן להיות "עני" ולקבל את ה"אני" שלו באשר הוא), אין לו את היכולת להתנגד לבקשותיה הנשנות או להרגיש שבע בעצמו. ובוודאי ובוודאי שאין לו את היכולת להדריך אותה שתהיה שבעת רצון אף היא.
 
אולם דווקא בנקודה זו חלה תפנית בסיפור. בהולכו לחנות לגנוב העני פוגש גנב נוסף, וכשזה שואל אותו "מי אתה?" עונה לו העני "אני גנב!". בפעם הראשונה בסיפור אנו שומעים את ה"עני" אומר "אני". למעשה זו הפעם הראשונה בה אנו שומעים ממנו דבר מה החלטי המגדיר את זהותו. ואכן, מכאן והלאה לא נשמע יותר על אשתו המייצגת את המראה המערערת את בטחונו. ויותר מכך, נשמע בהמשך הסיפור על הגנב כאיש נועז ומלא יוזמה – אלא שכל זאת הוא עושה כגנב. ואכן, פעמים רבות המפגש עם ה"אחר" (לא ה"אחר" שבקרבו דוגמת אשתו המייצגת את השתקפותו במראה, ושעונה על השאלה מה ה"אחר" חושב עלי אלא ה"אחר" לחלוטין דוגמת הגנב השני שאיננו קשור אליו ואיננו מייצג שום דבר ממנו עצמו) מכריח את האדם להגדיר את עצמו ולהעניק לעצמו זהות. אלא שמול ה"אחר" לחלוטין מוצא העני את זהותו האותנטית לכאורה, זו שיכול הוא להגדירה כ"אני" רק בעבירה. "אני גנב". רק במקום זה, כשעושה הוא מה שאסור כגנב בלילה, ירגיש הוא את חירותו האותנטית. לעומת זאת כשעושה הוא את הטוב ואת הראוי, ירגיש "עני" זה פעמים רבות קונפורמיסט, מרצה וכבול. בעקבות כך, עלול להיווצר בתוך ליבו תעתוע פנימי מוכר: כשהוא רע אז הוא אכן "אני", אך כשהוא טוב הרי שה"אני" נדמה כמוכחש וכבול. "אני רע" זה יכול להיות בעל יוזמה, כישרון ואומץ כפי שנראה בסיפור, אבל רע. רק כשלוקח את שאינו שלו ירגיש הוא את תעוזתו ועמה את עצמו. ירגיש "אני", רק כשהוא "גנב"!
 
הפיצול בינו לבין עצמו כביכול נסגר שהרי מצא הוא את ה"אני" שלו. אולם תמורת סגירתו זו נאלץ ה"אני גנב" להמירו בפיצול אחר – פיצול בינו לבין המציאות, שהרי מי רוצה 'אני רע' ומי רוצה גנב. רק בלילה בהיחבא יש לו מציאות עצמית ורק בחברת גנבים אחרים כמותו. כדי לא להרגיש דחייה זו מהחברה, מציע העני לגנוב רק אצל העכו"ם. כביכול מתחשב הוא באחיו היהודים, אולם למעשה רוצה הוא להקהות את הסלידה של החברה כלפיו, אשר למעשה משקפת גם סלידה שלו מעצמו.
 
המפגש בין שני הגנבים מאפשר לנו להשוות ביניהם ולאפיין את ההבדל ביניהם. בעוד הגנב העני גונב בפועל ומזלו שיהיה גנב, הרי שהגנב השני יודע היכן לגנוב אך לא בהכרח גונב בפועל. המפגש בין הגנב העני לבין הגנב היודע איננו מפתיע כיוון שרצונו של הגנב העני לגנוב בא בעקבות רצון אשתו ורצונו הסמוי לקבל תוצאות ידועות מראש, והרצון 'לדעת מראש' שורשו כבר בחטא עץ הדעת. רצון זה הוא שהביא גם לפיצול שאירע לגנב העני – בינו לבין עצמו ומתוך כך בינו לבין אשתו. וכך גם חטא עץ הדעת שהתחיל בפיתוי האישה, לא היה אלא ביטוי לפיצול שבין האדם לבין עצמו. כך הפסוק "ותיפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג', ז'), כמוהו כהסתכלות במראה המפצלת בין האדם לבין עצמו. כאדם וחווה ראו העני ואשתו "כי עירומים הם" והיו זקוקים ללבושים דוגמת היופה של אשת העני. הקבלה זו באה לידי ביטוי אף בסוף סיפורנו, בהערתו של ר' אברהם שטרנצהרט המזכיר את עץ הדעת, ושנשמתו הקדושה של ר' נחמן לא טעמה ממנו כלל.
 
יותר מזה, האכילה מעץ הדעת כמוה הייתה כגניבה – אדם וחווה לקחו למעשה פרי שלא היה שייך להם. כל עולם הדעת הינו עולם פומבי הפרוץ לכל ובשל כך גם דעתו של אדם מצריכה בדיקה תמידית, האם מבלי משים היא משתפת פעולה עם גנבים פוטנציאלים. האם היא אינה אלא הדרכה לאנשים להגיע ליעדם הגם שאינם ראויים לכך, לא טרחו בכך, ולא הרוויחו את תוצאותיהם ביושר. אפילו דברי תורה עלולים להיות גניבה בידיהם של אנשים המסתפקים בידיעת התורה בלבד ולא עוסקים בקיומה ובהשגת מעלתה באמת. ואף תורותיו של ר' נחמן עלולות להפוך להתייפייפות מול המראה בלבד. ובדומה למראה, גם כאן קשה להבחין בין המציאות עצמה לבין דמות השתקפותה בלבד. ר' נחמן המספר לנו סיפור זה בוודאי מתריע גם בפני כך.
 
*
 
שני הגנבים מחליטים ללכת לגנוב את בגדי המלך. אולם בתוך תוכם הם מחפשים למעשה את מלכות עצמם האבודה, את ה"אני" שלהם שנעלם במראה. מול מראה זו זקוקים הם ללבושים על מנת להתייפות, ולבושיו של המלך – האני הקולקטיבי, שכולם מוכנים לוותר על ה"אני" שלהם למענו – הם אלו המסוגלים לדעתם לעטוף את חוסר ה"אני" שלהם באופן המושלם ביותר.
 
כל גנב יודע מגופו הוא כי בסופו של יום גם הגנב הגדול ביותר – זה שאיבד את ה"אני" שלו ועסוק בלבושיו ובתחפושותיו כל היום – גם הוא הולך לישון. מוכרח הוא לחזור ל"אני" הפשוט שלו, לאחר שחיפה על חסרונו כל היום. אלא שבשעה שחוזר הוא ל"אני" זה וסוף סוף מניח את עצמו לשכב במיטה מסיר את בגדיו ומניחם לצידו, או אז נרדם הוא ולא מצליח לממש את ה"אני" שזה עתה נחשף. הפיצול הנוראי שגזר על עצמו לוקח ממנו כל כך הרבה כח, עד שלא נותר בו עוד כח כשרוצה הוא כך סתם להיות. ה"אני" שלו כל כך מוכחש כשאפילו כשיש לו כבר מקום, הוא אינו יודע כיצד לנצל אותו וליישם את אשר על ליבו. מי שלא פינה מקום ל"אני" במשך כל היום, וכילה את כוחו בלבושים חיצוניים לא יוכל למצוא אותו, בסופו של יום גם כשירצה זאת. לבושים חיצוניים אלו יונחו תמיד על כיסא ליד מיטתו והוא תמיד יירדם לצידם. הגנבים שיודעים את סוד השינה והלבושים מגופם הולכים וגונבים את בגדיו של המלך בעת שנתו.
 
שנתו של המלך ובגדיו המונחים לצידו אינם רק אירוע זמני המתרחש בלילה, אלא הינם ביטוי לנתק הקיים בין האדם ללבושיו גם במשך היום. ייתכן אף שנתק זה הינו עקרוני ובלתי ניתן לגישור עוד מימי אדם הראשון וחטא עץ הדעת. כך גם קהות החושים של האדם מעצמו גורמת לו גם לקהות חושים מהיעדר האותנטיות של האחרים, היעדר ה"אני" שלהם מתחת ללבושיהם. וכך ישנה גם קהות חושים לתוצאה הנוצרת במצב זה, שלמרות שהאחר לבוש בבגדיו למעשה אין הם שלו והוא אך גנב אותם.
 
למי משני הגנבים מגיע הבגד הגדול של המלך? לבעל התעוזה והמזל או לבעל הידע? והלא שניהם נזקקים לביצוע הגניבה. אמנם אף אחד מן הגנבים איננו הבעלים האמתי של בגדי המלך שהרי סוף סוף מדובר בגניבה, אך בכל זאת, על פי "שפת הגנבים" מתווכחים שני הגנבים מיהו מרכז הגניבה, ומי מאפשר את הבעלות החדשה.
 
מדבריו של ר' נחמן עולה אולי ביקורת על התרבות המוכרת והנפוצה בה הכסף ניתן או לבעלי הידע או לבעלי היזמה. למעשה, יטען ר' נחמן, שניהם כגנבים בעיניו. באופן פורמלי אמנם בעלותם כשרה, אך זוהי "שפה של גנבים" בלבד. שכן מסתירה היא מאחורי לבושיה שאלות הרבה יותר עמוקות: עד כמה הם באמת מזדהים עם מעשיהם או מאמינים בהם, עד כמה טרחו ועמלו למענם. לדידו של ר' נחמן תשובה לשאלות אלה היא הבעלות האמיתית עליהם.
טבעי ששני גנבים יתווכחו שהרי לא הצדק או היושר מנחה אותם ואין בידיהם גורם ממצע או סמכות לה הם כפופים. אך למרות זאת, הצעתו הנועזת של הגנב העני קוסמת כל כך לגנב הידען עד כדי כך שהוא מודה שאם אכן ישאל הגנב העני את המלך, הוא בעצמו יודה שהבגד הגדול שייך לגנב העני ויתנו לו. שכן מעשה זה יוכיח שהגנב העני יודע לחצות את הפערים שבמציאות, אותם פערים שניסה לסגור בגניבותיו ללא מלכות. את הפערים הללו, המלכות מסוגלת לסגור בכח סמכותה ובזכות ביטולה והנהגתה – העם עושה את רצון המלך למרות הפער הקיים בינו לבינם. אולם הגנב, למרות המלך, מנצל את מרווח ההפקר של הפער הזה לגניבותיו – חוטף הוא לעצמו לפני, שהעם מיישם את מה שיצא מפי המלך וזאת ללא ביטול אל המלך ולסמכותו. אם הגנב יקבל בכל זאת את הסכמתו של המלך לגניבתו זו הרי שיוכח שאכן בעלותו של הגנב עליהם תקפה.
 
יותר מכך, לשאול את המלך על מה שנגנב ממנו בעצמו כמוהו כחשיפתו של הגנב בפני הנגנב, ומתוך כך שחרורו של הגנב מהכלא שהכניס את עצמו לתוכו, ממנוסתו המתמדת, ומהסתתרותו מאחורי חשכת הלילה. זהו שחרור מהפיצול שלו עם עצמו. הגנב הידען מכיר בשחרור זה וחושק בו גם לעצמו ועל כן מוקיר את חירותו של הגנב העני שהשיג את מה שגם הוא נכסף אליו בליבו. אלא שגם שחרור זה הינו רק לכאורה, גם הוא אינו אלא תמונת ראי ומשאלת לב, כיוון שגם שחרור זה נעשה בערמה ובהסתתרות מחוכמת. גם הוא איננו אלא המשך הדיאלוג של הגנב עם דמותו שבמראה, שכן רוצה הוא להיחשף אך מבלי להיתפס. מעוניין הוא אמנם בהסכמתו של המלך לבעלותו על הגניבה, אך כל זאת מבלי לתת את הדין על כך.
 
*
 
שנתו של המלך נודדת. כל העמלים במשך היום ישנים בלילה – אפילו הגנבים שבהם מסירים את בגדיהם ומניחים את ראשם על כר. אך המלך איננו מסוגל להירדם. בסוף יום של לבושים והצגות מתייפייפות מול המראה ומול הסובבים אותם גם הגנבים חוזרים ל"אני" שלהם ונרדמים באפיסת כוחות. חוזרים הם למקום אותו הדחיקו כל היום על מנת לקבל ממנו כוחות: הגם שאין הם מממשים "אני" זה במשך היום הם מקבלים נחמה פורתא מלשהות בו דוממים בלילה. אך לעומתם המלך איננו מסוגל אפילו לזה. רוצה הוא לנום מעט ולחזור ל"אני" שלו, שכן גם הוא במהלך כל היום עסוק בלבושיו ובהצגותיו מול המראה. אולם בניגוד לכל הגנבים לא הותיר הוא את ה"אני" שלו למפלט לברוח אליו בלילה. השתמש הוא ב"אני" זה בהצגותיו שלו והשתמש בו לצורך מלכותו. שהרי ה"אני" הוא ממאפייני המלך, כפי שראינו בתחילת חלק א של מאמר זה, ומ"אני" זה הוא מנהיג את מדינתו. המלך איננו זוכה אפילו לפיצול של ה"אני" והמראה, ומשתמש ב"אני" זה לצורך מלכותו ומגייס אף אותו להצגותיו. בדימוי נוכל לומר שהמסיכה כביכול נדבקת לו לפנים וקשה לו להשתחרר ממנה בלילה. מחשבות אודות ענייני הממלכה רודפות אותו בלילה והוא איננו מוצא מקום לנוח מפניהן.
 
כדי להתמודד עם נדודי השינה של המלך מביאים לפניו מספר סיפורים שיסיח את דעתו מן ענייני הממלכה הרודפים את מחשבותיו ומתוך כך יישן. הסיפורים אמורים לתת דרור ל"אני" הכבול של המלך בענייני הממלכה לאפשר לו להגיע אל המחוזות בהם היה הוא אולי מבקר לולא היה הוא עסוק בענייני הממלכה במהלך כל יומו. הדמיון מפצה את היעדר החיים שגזר על עצמו בהשתעבדותו לממלכתו ולתפקידו הרם. בדומה לסרטים ותוכניות הטלוויזיה אשר יכולים להיתפש כשעשוע מפצה בלבד. לאחר שהאדם לא מימש את חייו במשך היום, מדמיין הוא שמממש הוא חיים אלו בלילה. מי שמוכן לתת את ה"אני" שלו לאחרים במשך היום, ימשיך וייתן את ה"אני" שלו לדמיוניות המפצים לכאורה את כבליו במשך היום. אלא שמי שמוכן לכך ייתכן שיתעורר יום אחד ויגלה שמישהו גנב אותו בעצמו במשך הלילה. (כך חברות הפרסום מתפרנסות מגניבות דעת שכאלו. השתלטות יצרני תעשיית הדמיון הינה בעלת השפעה רבה על דעותיו של אדם וכמוה כשטיפת מוח. אלא שעיקר האחריות לשטיפת מוח זו איננה שלהם, אלא של האנשים שבלאו הכי משאילים את דמיונם לאחרים ללא בקרה).
 
כאשר מגלה המלך שבגדיו נגנבו ושהסיפור ששמע אמש ממספר הסיפורים שלו היה אמת, כועס הוא בתחילה על מספר הסיפורים. הוא, שאמור היה להחזיק את ה"אני" האבוד שלו ולממש אותו כביכול באמצעות דמיונותיו, הוא בוודאי צריך להיות עירני ולשלוט בעניינים – כאשר המלך ישן, לפחות הוא צריך להישאר ער. המלך מתקשה לעכל שגם מספר הסיפורים יכול להירדם ושייתכן שגם לו יש "אני" מעבר לכל הלבושים שהוא מציג, שהוא מצליח להפליג אליו ולהירדם.
 
בשומעו את סיפור הגניבה המלך פוסק נחרצות שהגנב בר המזל הוא שמגיעים לו בגדי המלך הגדולים. שכן בעיני המלך התוצאות הידועות מראש הן פסגת המלוכה – הוא מחפש כיצד להשיג את רצון העם ללא מאמץ ובאופן מובטח. הכומר, לעומת זאת, מבכר את הגנב הידען על פני הגנב בר המזל. כדרכה של הנצרות, מעדיף הוא את השלימות השמיימית המופשטת על פני הארציות המגושמת. עץ הדעת גם הוא שייך לשלימות מופשטת, שהידענות עשויה ממנה. אותו עץ הוא שלטענתם גרם לפיצול שבין עולם הרוח ועולם החומר באותו חטא קדמון שהנצרות מעולם לא מחלה לו. היוזמה המעשית של הגנב בר המזל נראית לו מגושמת, חסרת הגיון כשלעצמה ובת תוקף רק אם פועלת היא לפי הנחיותיה של הדעת. המזל נראה לכומר מקרי וחסר פשר ללא הדעת. וכך הוא מכנה את המלך שמעדיף את המזל "שוטה" כביטוי להיעדר הדעת שנקט בעמדתו.
 
 המלך, שיותר משמעוניין בבגדים בחזרה מעוניין לדעת "איך אפשר לגנוב בגדים אלו", מכריז ש"מי שגנב יבוא ויודיע כי בוודאי לא יעשו לו שום דבר". המלך מרגיש שיש כאן אזור שנסתר ממנו, חלק מעצמו שהוא עיוור אליו. הוא, שעניינו לשלוט בכל, שבשל כך מצליח להירדם אך בקושי, ושאפילו בעת תנומתו ממנה הוא מספר מעשיות שיישאר ער לידו, מגלה שיש רגעים שאף הוא עיוור אליהם לחלוטין, שכן אפילו הוא ומספר הסיפורים נרדמים בהם. סקרן הוא לגלות את המקום האחרון בו אין לו שליטה – מקום בו אפשר אפילו לגנוב את בגדיו. למעשה המלך מוכן להסתכל על בושתו, על חולשתו, על היותו נטול בגדים ולהקשיב לקריאה המבישה "המלך עירום". ובעצם בכך מראה המלך שמוכן הוא להסתכל במראה.
 
העני שהלך לאיבוד במראה והמלך שסוף סוף מוכן להסתכל במראה נפגשים. למעשה הם אחד שהתפצל. ועתה הם שבים זה לזה. אותו פיצול ראשוני בין האדם לבין עצמו גרר את הגנב העני לחפש את עצמו במראה וללבוש לשם כך את בגדיו של המלך. כל תוקפו של המלך לא בא לו אלא בגלל שה"עני" לא היה מסוגל לקבל את עצמו – לא היה מסוגל לקבל את ה"אני" שלו. לכן חמד את בגדיו של המלך. אלא שלמרבה ההפתעה גם המלך זקוק לבגדיו אלה כדי להסתיר את העובדה שאין לו "אני", שכן "אני" זה מגויס לתפקידו כמלך. עתה, משעה שהמלך מסוגל להסתכל על עצמו בחיוך, לקבל את חסרונותיו, להפסיק להשתמש בכוח ולהתרחק מעונשים, יכול אף הגנב העני לצאת ממחבואו ולומר את מה שנמנע ממנו לאורך כל הסיפור: "אני הוא!". סוף סוף מצא העני את ה"אני" שלו.
 
אכן ה"אני" זקוק לסביבה פתוחה שכזו, ללא עונשים, על מנת להתגלות. ולמרות כל זאת, העני זקוק לאומץ רב בכדי להתייצב בפני המלך ולהודות בעוונו. יודע הוא שרק מי שמעז לעשות זאת ימצא את ה"אני" האבוד שלו בתוך המראה. כל עוד היה העני עסוק בהתייפייפויות נשאר הוא אבוד בתוך המראה שלו. רק משחצה העני את פער המרחק שבינו לבין מי שמחוצה לו להם מסר את מלכותו, את ה"אני" שלו ואת ההנהגה שלו, ובמקום להתייפייף הודה בטעותו, רק אז חזר אליו ה"אני" ועמו חזרו ההנהגה והמלכות. משמצא עני זה את מלכותו יכול היה הוא להראות למלך את המלכות האמיתית שלו – כמו שהיא, ללא בגדים, שאין לו שליטה בה ושמוכרח הוא לקבל אותה. זו שאיננה אלא ה"אני". רק משירפה המלך לקבל "אני" זה יוכל להירדם סוף סוף, לחייך ולוותר על בגדיו שנגנבו. ומתוך כך בעצם יחזרו אליו בגדיו ללא מאמץ על ידי הגנב העני, כיוון שהם באמת שלו. איזו הקלה זו בוודאי למלך להיות אחד עם בגדיו ללא צורך להתייפייף למענם. כל כך התרגש המלך מכך שעמד ונשקו לעני, כאשר בעצם בכך נשק הוא ל"אני" – זה של ה"עני" וזה של עצמו. ובדיעבד מתברר שמה שנראה בתחילה כזקוק לאומץ, אין פשוט ממנו – למראה עיניהם המשתאות של כל סובביו מצליח העני לעשות את הבלתי אפשרי ולהפליל את עצמו. מבחינתם הדבר נראה כמאמץ כביר אולם לדידו עצמו אין פשוט ממעשה זה, שכן רק שם יוכל למצוא חזרה את ה"אני" שלו, ואיחוד עם "אני" זה איננו דורש כל מאמץ. מפגשם של המלך והגנב העני מעורר בליבם את ה"אני" האבוד של שניהם, שאחד הוא עם לבושיו ואיננו זוקק כל מאמץ או החצנה בכדי להיות.
 
*
 
לכאורה הסיפור היה יכול להיגמר כאן, אלא שעדיין לעגו של הכומר חורה למלך. הגם שמצא המלך את ה"אני" שלו עדיין מציק לו זלזולו של הכומר במציאות הממשית. לטענתו של הכומר, העולם השמיימי המופשט גבוה מן המציאות הממשית. ועל כן גם אם גילה המלך את ה"אני" שלו הרי שה"אני" הינו חלק ממציאות ממשית זו. עד כמה שה"אני" אחד הוא עם עצמו, ייתכן שהיעתרותו של האדם ל"אני" זה איננה אלא היעתרותו של ה"שוטה" למציאות מגושמת זו. לדידו של הכומר מציאות זו איננה אלא פרי החטא הקדמון, המהווה ביטוי לחוסר היכולת של האדם לחרוג ממנה. המלך מבקש מהעני ללמד את הכומר לקח. רוצה הוא שה"עני" יראה גם לכומר את "נפלאות" ה"אני" כפי שהוא עצמו התוודע אליהם. אולם מתברר שגם בכך הוא בעצם ממשיך את השיח במראה עמו. אין כאן דיון ענייני מיהו צודק אלא מלחמת כבוד בלבד.
 
העני מפתה את הכומר בגן עדן, שהינו למעשה אותה שלימות מופשטת אליה הכומר שואף ובשמה הוא מזלזל במציאות כפי שהיא. חשיפת פיתויו של הכומר כמוה כחשיפת אדם המסתתר מאחורי מילים מופשטות ומושלמות לכאורה. זריקת האבנים על השק ושבירת עצמותיו של הכומר מחזירות אותו לגופו, ממנו הוא התעלם בהסתתרותו זו. על כורחו מוכרח הכומר להודות שגם הוא פועל מתוך איזשהו "אני" שעליו לקבל אותו באשר הוא. אלא ש"אני" זה שבור ורצוץ, כיוון שהזניח את עצמו בהסתתרו מאחורי שלימות מופשטת ומעושה.
 
*
 
סיפורנו הוא למעשה סיפורו של האני המחפש את עצמו במראה. ר' נחמן מדריך אותנו במבוך מפותל זה, ומספר לנו כיצד הפכנו גנבים בעקבות התייפייפות מול מראה זו. מראה הוא לנו איך רצינו תוצאות ידועות מראש, אך חצינו את חיינו לשניים. איך מצאנו את החופש בעבירה בלבד, תוך חיפוש שלימות במלכותם של אחרים וכהות חושים לעצמנו ולזולתנו בשל כך. ר' נחמן מדריך אותנו להודות בטעותנו ובכך לחזור ל"אני" שלנו על אף שהוא איננו מצטייר יפה במראה.
 
אך בכל זאת, על אף המסע הזה שעשה עמנו ר' נחמן, יודע הוא שהגם שהצליח למצוא את ה"אני" האבוד שלנו עדיין זהו ה"אני" שבמראה בלבד. ו"אני" זה גנב הוא וסוף גנב לתלייה. כל בבואה סופה שתתאדה, תתפוגג לרוח. וכך, ייתכן שכל חיינו בעולם הזה הם בבואה שכזו המתאדה גם היא, שהרי כולנו מתים לבסוף, והרי בעולם זה אין לנו מנוס מלנהל דיאלוג בדותי עם האחר ועם עצמנו שבמראה. כולנו אכלנו מעץ הדעת ובשל כך עיני כולנו נפתחו להתבונן במראה. "בעל הדבר" מסיט את עינינו לאורך כל הדרך מן העיקר, ומנסה להפיל אותנו בפח. "בעל הדבר" משנה את צורתו ואפילו הופך אותה, כדרך שהמראה הופכת את תמונת המקור שוב ושוב והאדם הניצב מולה הולך לאיבוד בקלות. "בעל הדבר" מחליף הרבה נעליים בנסותו להפיל את האדם בפח, בפח בדותו של התבוננותו במראה. גם מה שהיה נראה כאמת לאמיתה אמש עלול להפוך לבדיה של השתקפות במראה, כשלמחרת מתייפייפים באמצעותה במראה – כשמתלבשים בלבושיה, כשגונבים את בגדיו של המלך. ר' נחמן מספר לנו כל זאת כדי שלפחות נהיה מודעים לכך, ושנהיה מוכנים להודות באמת העירומה. שנהין לחצות את הפערים שניצלנו לגניבה ולהחזיר את גניבותינו לבעליהם.
 
למרות כל זאת, ר' נחמן חותם את הסיפור בהצהרה, שלמרות ניסיונו המר להשיב לנו את עצמנו, להדריך אותנו במבוך המראות של חיינו, הוא כשלעצמו הצליח בדבר אחד, שלא להסתכל במראה כלל וממילא שלא ללכת לאיבוד בתוכה. "נשמתו הקדושה לא אכלה מעץ הדעת" והוא, ר' נחמן, נשאר כעני בבית המדרש, ללמד את ה"אני" את משעולי החיים, כיצד לא לרתום אותם לתוצאות ידועות מראש, ולא לפצל "אני" זה לשניים. מתוך כך ההין הוא להישאר ב"אין", ללא תחזיותיו של החוזה בכוכבים אך עם אמונה בעצמו, בה', קרוב לעץ החיים.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * *