הפקת רווחים כספיים ואישיים מעיסוק בתורה

  • רבני ותלמידי הישיבה

מאת רב שמואל דביר

 התבוננות במציאות היום מחד, ועיון במאמרי חז"ל מאידך, מעלים מחדש את השאלה עד כמה מותר להפיק רווחים כספיים ואישיים מהעיסוק בתורה. שאלה זו כוללת מגוון רחב של מקרים, כגון: קבלת מלגה על ידי אברכים בכולל, מתן שיעורי תורה או הרצאות תורניות, חיבור עבודות ומחקרים תורניים לשם קבלת פרס כספי או תואר אקדמי וכיו"ב, וקבלת גמולים כתוספת למשכורת על ידי חישוב שנות לימוד בישיבה וכיו"ב.

 ידוע שחז"ל התייחסו בכמה מקומות לעניין חיוב תורה לשמה מחד, ולאיסור החמור של לימוד תורה שלא לשמה מאידך. בדרך כלל - פרט למקרים מסוימים, כמו שיבואר להלן - נוהגים להכליל את הבעייתיות שבלימוד תורה לשם אינטרס אישי או כספי תחת הכותרת "תורה שלא לשמה", או "קרדום לחפור בו", אך אין בכך כדי למצות את המורכבות הקיימת במגוון העיסוקים התורניים הנ"ל.

 לשם העמקה, נעיין בכמה מאמרים וננסה להבין את משמעותם הרעיונית וההלכתית.

אבות פ"א מי"ג: "הוא היה אומר... ודשתמש בתגא חלף". כלומר: המשתמש בכתרה של תורה - חולף מן העולם. דוגמה לכך: בגמרא בנדרים סב ע"א מסופר שר' טרפון ניצל את מעמדו התורני כדי להציל את חייו מאדם שרצה להשליכו לנהר, ואחר כך הצטער על כך כל ימיו, כיוון שהיה יכול לתת לו ממון ולפדות את עצמו בלא להזדקק למעמד זה.

אבות פ"ד מ"ה: "רבי צדוק אומר: אל תעשה עטרה להתגדל בה, ולא קרדום לחפור בה.  וכך היה הלל אומר: ודא ישתמש בתגא חלף, הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". גם במאמר זה מבואר האיסור החמור של הפקת תועליות אישיות מעיסוק בתורה, כולל ניצול הלימוד לשם קידום המעמד האישי, לשם השגת אמצעי מחיה וכד'.

 אבות פ"ו מ"א: "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רע אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה...". במאמר זה מבוארת המעלה שבעיסוק בתורה לשמה, למרות שלא ניתן להסיק מכאן על איסור או על היבט שלילי בלימוד תורה שלא לשמה. ומכאן שלא כל העוסק בתורה שלא לשמה חייב לדגול בהפקת תועליות והנאות אישיות אשר חומרתן כבר נתבארה לעיל, וכדלהלן. 

הגמרא בפסחים נ ע"ב: "רבא רמי: כתיב 'כי גדול עד שמים חסדך' וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה. וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". גם מסוגיה זו נראה שאין איסור בלימוד תורה שלא לשמה, במיוחד אם יש בו כדי לאפשר לימוד תורה לשמה בעתיד, שהרי ללא ספק יש לחתור ללימוד תורה לשמה (1). אלא שגם מבוארת כאן מעלת העיסוק בתורה לשמה לעומת העיסוק בה שלא לשמה, כנ"ל. 

הגמרא בברכות יז ע"א: "מרגלא בפומיה דרב: תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, שנאמר: 'ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם', 'לעושים' לא נאמר, אלא 'לעושיהם' - לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא". כאן ישנה התייחסות שונה לעניין הלימוד שלא לשמה, הרואה תופעה זו בחומרה כה רבה, עד שיש בזה משום פגיעה בעצם ייעוד האדם בעולם, ולכן נוח לו שלא נברא. זאת בניגוד לנימה המתונה שהוזכרה לעיל בעניין זה. ננסה ליישב זאת להלן על פי הראשונים. 

הגמרא בתענית ז ע"א: "תניא: היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה - תורתו נעשית לו סם חיים... וכל העוסק בתורה שלא לשמה - נעשית לו סם המוות". גם ממאמר זה בוקעת נימה שלילית ביותר כלפי לימוד תורה שלא לשמה, וכמו שיתבאר לקמן.

 הגמרא בנדרים סב ע"א: "תניא: 'לאהבה את ה' א-להיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' - שלא יאמר אדם: 'אקרא - שיקראוני חכם, אשנה - שיקראוני רבי, אשנן - שאהיה זקן ואשב בישיבה', אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא... רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו. וקל וחומר:ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה". ברייתא זו מוסיפה אלמנטים חדשים על מה שידענו עד עתה אודות לימוד תורה שלא לשמה: אפילו במסגרת החתירה לגדלות בתורה, שהיא לגיטימית ומחויבת, יש להיזהר שלא לערב אינטרסים אישיים מובהקים - כמו השאיפה להשיג תוארי כבוד - הנובעים משאיפה לגדלות, אלא לימוד רוחני-תורני בלבד - לשם דבקות בה'. זאת בניגוד גמור לסוגיה בפסחים.

 

מחלוקת הראשונים בגדרי תורה שלא לשמה 

בעניין הסתירה בין המקורות לגבי ההתייחסות ללימוד שלא לשמה ישנן שתי גישות עיקריות בראשונים:

 רש"י ותוספות (בברכות יז ע"א ובמקומות נוספים) מחלקים בין לימוד תורה על מנת לקנטר, להתייהר ולפגוע באחרים - שאותו הם שוללים בכל תוקף - לבין לימוד תורה לשם השגת כבוד, כגון על מנת להיקרא 'רבי' וכיוצא בזה, שלו יש לגיטימציה מתוך הנחה שהלומד יגיע בסוף ללימוד לשמה, ומכיוון שהדבר איננו פוגע באחרים.

 לדעת הרמב"ם והריטב"א אין היתר כלל לעסוק בתורה לשם קידום המעמד האישי והשגת כבוד,  וההיתר לעסוק בתורה שלא לשמה נוגע רק לעוסק בה מיראת עונש או לשם קבלת שכר בעולם הבא.

 ברמב"ם (הלכות תשובה פ"י הל' ד-ה) מבואר: "אמרו חכמים, שמא תאמר 'הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר', 'בשביל שאקרא רבי', 'בשביל שאקבל שכר בעולם הבא', תלמוד לומר: 'לאהבה את ה'' - כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה... כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה מיראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציוה בה - הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

 בהלכה זו, שבה מתיר הרמב"ם לימוד שלא לשמה, משמיט הוא את האפשרות הנוספת של לימוד שלא לשמה - לימוד מתוך מגמה להשיג תוארי כבוד - ומשאיר רק את האפשרות של לימוד לשם קבלת שכר בעולם הבא או לשם הגנה מעונש. ההבדל ברור: ניצול התורה לשם קידום המעמד האישי  מהווה זלזול ופגיעה בקדושת התורה ובערכה הנשגב; לעומת זאת, קבלת טובות הנאה המוזכרות בתורה ובחז"ל - כגון קבלת שכר בעולם הבא או הגנה מפני עונש - נחשבת יעד לגיטימי ללימוד, שהרי התורה עצמה מבטיחה זאת, ולכן לימוד למטרה זו - עם כי יש במעלת הכוונה שבו חיסרון מסוים - מותר. וכן מבואר בריטב"א (יומא עב ע"ב), שאסור ללמוד תורה כדי להתגדל, אלא כשעושה מיראת העונש, עיין שם.

 נמצאנו למדים, שלכולי עלמא עיסוק בתורה מתוך ציפייה לקבלת שכר או להגנה מפני עונשים וצרות הוא לגיטימי. מאידך, ישנה הסכמה שלימוד לשם התייהרות ופגיעה באחרים (כמשמעות הגמרא בברכות יז ע"א) אסור לחלוטין. ולא נחלקו הראשונים אלא לגבי לימוד שתכליתו השגת תוארי כבוד או קידום המעמד האישי. בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן ע"ד) מצדד כדעת רש"י ותוספות, שמותר לעסוק בתורה על מנת שיכבדוהו, כדי שבסופו של דבר יגיע מתוך כך ללימוד לשמה, עיין שם.

עיסוק בתורה שלא לשמה ולשמה

 בעניין הכלל שבגמרא "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", יש לעיין: האם מדובר בתהליך כרונולוגי, כלומר שבשלב הראשון יכול אדם לעסוק בתורה שלא לשמה, כדי שבשלב השני יעסוק בה לשמה - ולפי זה לא ייתכן שיעסוק כל חייו בלימוד שלא לשמה - או שמא מדובר בתהליך כולל, המשלב לימוד תורה שלא לשמה בלימוד לשמה, כלומר: עיסוק בתורה שלא לשמה, אם הוא נעשה בדרך קביעות ("לעולם"), אי אפשר לו בלי מחשבת לשמה בלימוד, ולכן לעולם יכול לשלב בלימוד התורה גם מניעים אישיים, כיוון שכוונתו גם לשם תלמוד תורה, אף על פי שהמניע הראשוני אינו דווקא לשמה. ניתן לומר שזוהי דרכו של לימוד תורה,  שעם הזמן נעלמים בו המניעים האישיים לטובת מעלת הלימוד. לפי הבנה זו מותר ללמוד במשך כל החיים מתוך מניעים אישיים, מתוך הנחה שיש בלימוד גם מחשבת לשמה.

 בספר נפש החיים (שער ג פ"ג) מאריך ר' חיים מוולוז'ין להסביר שאפשר ורצוי ללמוד תורה גם מתוך מניעים אישיים, מתוך ציפייה שהפן החיובי שבלימוד יבוא לידי ביטוי וישלב גם לימוד לשמה, כיוון שאי אפשר כלל שלא תיכנס בלבו במהלך לימודו מחשבה וכוונה לשמה.  מאידך, מובא בספר דברי שאול (מגילה יח ע"א) שאין היתר ללמוד שלא לשמה אלא אם כן יבוא אחר כך לידי לימוד לשמה, מפני שבאופן עקרוני אין ללמוד תורה מתוך מניעים אישיים המעורבים בלימוד, אלא רק כשלב ביניים להשגת היעד של לימוד לשמה. בשו"ת יחווה דעת (הנ"ל) מצדד כאפשרות הראשונה, שכל המתכוון גם ללמוד תורה לשמה, אף על פי שפועל מתוך מניעים אישיים - מותר (2).

  קבלת כסף עבור לימוד תורה ועבור הוראת תורה

 ידועה ומפורסמת מחלוקת הרמב"ם והכסף משנה (ושאר ראשונים) בעניין קבלת ממון עבור לימוד תורה והוראתה.

 הרמב"ם בפירושו למשנה באבות (פ"ד ה"ה) תוקף בחריפות את ציבור הלומדים והמלמדים  הנתמכים כספית בדרך כל שהיא. הוא רואה בזה משום עשיית התורה קרדום לחפור בה ועטרה להתגדל בה, ומוכיח מגדולי התנאים, שחיו מתוך עוני והתנגדו לקבל תמיכה כספית עבור עיסוקם בתורה, אם ללמוד ואם ללמד. הכסף משנה (הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י) מגונן על ציבור זה, ובמיוחד מהטעם של "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לדעתו, אלמלא הסיוע הכספי עלולה תורה להשתכח מישראל, חס ושלום, כיוון שתלמידי החכמים לא יוכלו לעסוק בתורה כראוי (3). אולם בניגוד למקובל, כאילו יש היתר כללי ליטול שכר עבור שיעורי תורה, מסייג הכסף משנה את דבריו  באופן ברור: "והני מילי המכוין בתחילת לימודו לכוונות האלה, או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו. אבל אם למד לשם שמים ואחר כך אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר - מותר... הכלל העולה, שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד, בין מן התלמידים עצמן בין מן הצבור". מכאן משמע בפירוש, שהיתר נטילת שכר ללמוד או ללמד מותנה באי-יכולת להתקיים ללא התמיכה הכספית, וגם זה בגדר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אבל כל מי שיש לו פרנסה מספיקה, ודאי שאין לו ליטול שכר עבור עיסוק בתורה או עבור נתינת שיעורי תורה (4). 

וכך אכן נפסק להלכה ברמ"א (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף כא), שלעשיר אסור להתפרנס מעיסוקו בתורה, וכן מובא בט"ז שם בשם מהרש"ל: "אכן אם יש לו ממון כבר, המספיק לו להחיות את עצמו ולהלוות בריבית וכו', אז עוון הוא בידו ליהנות משל ציבור..." (5). 

קבלת שכר בטלה

 היתר נוסף הרווח בציבור לשם קבלת שכר עבור הוראת התורה הוא 'שכר בטלה': השכר אינו ניתן עבור הוראת התורה, אלא כפיצוי על הבטלה ממלאכה. כך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ה, ומקורו בתוספות בבכורות כט ע"א וברא"ש שם): "ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס שרי. ואפילו אם יש לו, אם הוא  שכר בטלה, דמוכח שמניח כל עסקיו, משאו ומתנו - שרי". 

יש להדגיש שהיתר שכר בטלה (שמקורו בירושלמי, עיין בר"ן נדרים לז ע"א ד"ה ולענין וכו') מובא בראשונים ביחס לאיסור ללמד תורה שבע"פ בשכר, שהוא לכאורה איסור תורה, הנלמד מן הפסוק (נדרים טז ע"א, בכורות כט ע"א) "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה'... - מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם", וכן פסק הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א ה"א). אולם לגבי איסורי דרבנן החמורים - לימוד תורה שלא לשמה, הנאה מדברי תורה ועשיית התורה קרדום לחפור בה או עטרה להתגדל בה - אין ההיתר של שכר בטלה מועיל, שהרי מהות האיסור היא לנצל את התורה כאמצעי קיום, ואין לך שכר בטלה גדול מזה. לגבי איסורים אלה יוכל להועיל רק היתר הכסף משנה ושאר האחרונים - "עת לעשות לה' הפרו תורתך". גם היתר זה אינו תקף עבור מי שפרנסתו מצויה בלאו הכי, וראיה לדבר - מחלוקת הרמב"ם והכסף משנה: אם ישנו היתר כללי לקבל כסף עבור לימוד תורה והוראתה משום "שכר בטלה", מדוע נחלקו הרמב"ם והכסף משנה למעשה - הלוא הכסף ניתן כשכר בטלה?

 מהות האיסור בלימוד תורה שלא לשמה 

לאור הדיון הנ"ל יש לחקור מהו יסוד האיסור בלימוד תורה שלא לשמה בכלל, ולשם הפקת רווחים כספיים ואישיים בפרט. ניתן להעלות בזה שתי אפשרויות עיקריות:

 א. לימוד תורה שלא לשמה פוגע בדבקות בה'

 בגדר מצוות תלמוד תורה יש עניין מיוחד ללמוד תורה לשמה, באשר מהות המצווה היא לדבוק בקב"ה באמצעות התורה שהוריד לעולם. ואכן, הברייתא בנדרים (סב ע"א) פותחת בפסוק: "'לאהבה את ה' א-להיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' - שלא יאמר אדם 'אקרא שיקראוני חכם'...". מכאן משמע שלימוד שלא לשמה מהווה פגיעה בממד הדבקות בה' שבלימוד. לימוד המונע מאינטרסים אישיים בלבד מהווה אנטיתזה לדבקות בה', הנעוצה במהותה במידת האהבה לה' (ועיין רמב"ם פ"י מהל' תשובה שמרחיב בזה). וכן כותב המהר"ל בנתיבות עולם: "כי האהבה אל ה' יתברך הוא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר כשתהיה כי אם על ידי לימוד התורה שהיא הדביקות בו וכו'. ואם ילמד התורה לשום כוונה אחרת, לא יקנה על ידי התורה הדביקות בו יתברך, וכדכתיב 'לאהבה את ה' א-להיך ולדבקה בו'. ולכך מפרש הכתוב: 'לאהבה' וכו', שילמד מאהבה ולא לשם כבוד וכו' " (נתיב התורה פ"ז).

 מדברי המהר"ל עולה שלימוד שלא לשמה פוגע בקיום של מצוות תלמוד תורה - הדבקות בה'. לפי הבנה זו מובנת ההתייחסות למי שלומד שלא לשמה כאל מי ש'נוח לו שלא נברא': בלימוד כזה נפגע עצם הייעוד של האדם בעולם - דבקות בה' באמצעות תורתו. מאידך, על פי טעם זה ייתכן שדי בכך שתהיה מעורבת בלימוד גם מחשבת לשמה כדי שהפגיעה לא תהא חמורה כל כך. ולכן נאמר 'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', מתוך הנחה שהייעוד האמתי של הלימוד הוא לשמה, אף על פי שמדי פעם עולים בו אינטרסים אישיים.

 ב. לימוד שלא לשמה כמעילה בהקדש 

אולם ייתכן גם להבין שיסוד האיסור נעוץ בעצם ההנאה האישית הנגרמת מהעיסוק בתורה, אם הוא נעשה לשם קידום המעמד האישי או לשם קבלת כספים עבור הלימוד או עבור ההוראה: אפשר שלימוד כזה נחשב להפקת תועלת אישית מקודשי שמים, ומוגדר (מדרבנן) כאיסור מעילה.

 וכך כותב הברטנורא בפירושו לאבות (פ"ד מ"ה): "ולא קורדום לחפור בהם - ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה כמו קורדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש". וכן מובא במהר"ל (שם): "כי המשתמש בדבר שהוא קודש (תלמוד תורה) אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים וכו'".

 לפי הבנה זו, המקבל כסף עבור לימוד תורה או עבור הוראתה באופן האסור (כגון שיש לו פרנסה וכיו"ב), עובר לכאורה על מעילה בדברי תורה גם אם נתכוון לשם הלימוד, שהרי בפועל נהנה,  ועיקר דין מעילה הוא בשגגה, היינו שלא מתוך כוונה למעול (עיין ויקרא ה', טו-טז). לאור הבנה זו, אסור להגיש עבודה תורנית לשם קבלת פרס כספי, גם אם נתכוון ללימוד תורה ולא רק לקבלת הפרס, שהרי סוף סוף מועל הוא בקודשי שמים ח"ו (6). אך מי שעובד על פרויקט תורני, כגון חיבור ספר או מאמר, ובסופו של דבר מקבל פרס עבור עבודתו, אינו נקרא נהנה מההקדש, כיוון שכוונתו מראש הייתה הפצת תורה בלבד, וצ"ע. וכן אסור לכאורה לקבל גמולים כתוספת למשכורת עבור שנות לימוד בישיבה, אלא אם נאמר שהגמולים ניתנים כשווה ערך להשכלה גבוהה, וצ"ע (7).

 ייתכן, כמובן, ששתי ההבנות נכונות, והמצב תלוי בסוג של 'שלא לשמה' שבו מדובר: אם מדובר בהפקת רווחים כספיים מן הלימוד (קרדום לחפור בה), יש בזה משום מעילה מן ההקדש, ולכן העונש חמור ('נעקר מן העולם' ח"ו), ואילו כאשר מדובר בהפקת רווחים אישיים (קידום המעמד האישי, השגת כבוד - 'עטרה להתגדל בה'), יש בזה משום חיסרון בעצם הלימוד, מצד הקיום של דבקות בה'.

 יש להזכיר את שיטת התשב"ץ (חלק א סימנים קמ"ב-קמ"ח), המשיג על הרמב"ם וסובר שאין כל איסור על תלמיד חכם לקבל תמיכה כספית עבור לימוד תורה או עבור הוראתה. לדעתו אין ההיתר נובע רק מ'עת לעשות לה'', כדעת הכסף משנה במסקנתו, עיין שם (8).

 לסיכום

 א. ראינו שלוש  דרגות עיקריות בלימוד תורה שלא לשמה:

 1. בלימוד תורה שלא לשם עצם מצוות ידיעת התורה - כדי לדבוק בה' - אלא על מנת לקבל שכר בעולם הבא או כדי להינצל מצרות ועונשים, לכל הדעות אין איסור של ממש, ויכול אף לנהוג כך לכתחילה כדי להגיע ללימוד לשמה. אמנם גם ברמה זו של לימוד יש מעילה.

 2. בלימוד תורה לשם השגת כבוד (תואר רב וכד') נחלקו הראשונים אם מותר לנהוג כך בלימוד, ולו רק כדי להגיע ללימוד לשמה. למעשה נראה, שאם עיקר כוונתו בלימוד היא לשמה, אלא שהשאיפה לכבוד ולהשגת תואר מהווה תמריץ ללימוד, או שהיא נובעת ממגמה לפעול בעתיד להרבצת תורה ולהפצתה, אין בזה כל איסור (9).

 3. בלימוד תורה לשם התייהרות וקנטור יש איסור מוחלט לכל הדעות.

 ב. לימוד תורה או חיבור פרויקט תורני שכל מטרתם הפקת רווחים כספיים - אסורים בהחלט! כמו כן,  קבלת שכר עבור לימוד תורה או עבור הוראתה אסורה, אלא אם כן אין לו כדי פרנסתו, ומשום 'עת לעשות לה'' (10).

 ג. בחישוב שנות הלימוד בישיבה לשם קבלת גמולים כספיים ייתכן להקל, וצ"ע.

 ד. מעבר לאיסורים אלו בלימוד תורה שלא לשמה, הן מצד החיסרון בעצם הלימוד ובייעודו והן מצד ההנאה מההקדש, מבוארת מעלת לימוד לשמה - לשם דבקות בה' ואהבתו. זהו האידאל של לימוד התורה, ומבואר בפסוק: "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום" (דברים ד', ד).

  

הערות

1.  הרמב"ם (פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ה) השמיט את החלק השני במאמר, העוסק במצוות - שגם אותן יש לעשותן לשמן - אם מפני שמדובר בהל' תלמוד תורה ואם מסיבות אחרות. עיין בספר דברי שלום שדן בזה. ואמנם, בהל' תשובה (פ"י) הביאו בהרחבה, עיין שם. 

2. על פי זה התיר שם לחבר מחקר תורני לשם קבלת תואר או פרס אם התכוון גם ללימוד תורה.

 3. עיין בשו"ת איגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קט"ז) שמגן על המנהג לקבל כסף עבור לימוד בכולל או עבור הוראת התורה, וכותב ש'עת לעשות לה' הפרו תורתך' איננו רק היתר דחוק, אלא חובה אישית כדי לקיים את התורה ולגדול בתורה.

 4. שמעתי סברה להקל מהגרי"ל הלפרין שליט"א, שהיום שייך 'עת לעשות לה'' אפילו יש לו כדי פרנסתו, לפחות במישור הציבורי, מפני שאלמלא כן אנשים ינטשו את הוראת התורה לטובת עיסוקים אחרים, ועלולה תורה להשתכח ח"ו. ברור שאין זה פוטר את מי שיכול להימנע.

 5. אמנם ייתכן ללמד זכות על הנוטלים שכר אפילו יש להם ממון, על פי מה שכתב הט"ז שם (סק"ז): "ואף אותם שיש להם איזה סך ממון משלהם, מכל מקום יש התנצלות, דאנו אין לנו לומר שיש שיעור לסיפוק כדי חייו וכו', מכל מקום צורכי ישראל מרובים וכו'", עיין שם. 

6. וייתכן שגם בגדרי מעילה בהקדש, אם עיקר כוונתו לשם לימוד תורה אין בזה משום נהנה מן ההקדש - דהיינו מן התורה - כי אז ההנאה הבסיסית נחשבת כמשנית לכוונה הטהורה.

 7. וכן שמעתי מהגרי"ל הלפרין שליט"א, שיש בוודאי מקום להקל בזה על פי הסברה הנ"ל.

 8. ועל פי זה שמעתי מהגרז"נ גולדברג שליט"א שנהגו להקל כיום בקבלת שכר.

 9. וכן מבואר בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן ע"ד), עיין שם שדן באריכות בעניין לימוד תורה שלא לשמה, ודן בעניינים מעשיים של קבלת תואר אקדמי או פרס כספי עבור פרויקט תורני.

 10. אם המעסיק מעוניין לתת שכר למורה או לרב כתמריץ לעבודתו ומתנה בכך את העסקתו ייתכן להתיר בזה, וצ"ע.