הצימאון לקרבת א–לוהים

הפסוק בתהילים (מ"ב, ג) מדמה את רצון האדם בקרבת אלוקים לצימאון: "צמאה נפשי לא-לוהים לא-ל חי, מתי אבוא ואֵרָאֶה פני א-לוהים". תיאור זה מקבל משנה תוקף כאשר מתבוננים בהקשרו של הפסוק במזמור. המזמור מתאר אַיִל המסתובב במדבר ומחפש מים להרוות את צימאונו. צמאונו של האיל אינו צימאון סתם, אלא צימאון קיומי, של סיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר של החיים. דוד המלך בחר בדימוי זה כדי לתאר את הצורך ואת הרצון שלנו בקרבת אלוקים: קרבה זו היא הכרחית בשביל הקיום בדיוק כפי שהאיל במדבר מחזר אחר מים לשם סיפוק צורכי חייו. נפשנו צמאה לאלוקים כי אין לנו שום אפשרות לחיות ולשרוד בלי קרבתו.

עקרון זה מופיע בדברי הראי"ה: "אי אפשר למצוא מעמד לרוח, כי אם באוויר הא-לוהי". רוח האדם אינה יכולה להסתדר בלי אלוקים. והראי"ה ממשיך ומסביר: "אם מעט פחות מגדוּלה זו יבקש לו האדם - הרי הוא מיד טָרוּף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו". אם הנשמה לא תשאף לקרבת אלוקים ולא תרצה בה - היא לא תשקוט, תהיה תמיד סוערת ותימלא תחושת חוסר שלווה.

מכאן, ממשיך הראי"ה ומכליל את דבריו. כל הסיבוכים הנפשיים, וכל חוסר השקט והשלווה שהאדם חש בעולם - הכל נובע מכך שבנשמה מיסודה יש רצון עצום לקרבת אלוקים, והאדם אינו ממלא אחר רצון זה. היא אינה מצליחה למצוא מנוחה, ולכן מצויה בחיפוש תמידי, היוצר חוסר שקט.

ומוסיף הרב קוק: "אם יוכל להישקע באיזה רשף עבה של גסות רוח ועביוּת ההרגשה - יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח". לפעמים רואים אנו אנשים שלווים ורגועים שאין להם שאיפה לקרבת אלוקים, אלא להיפך - הם מוצאים את מנוחתם בשאיפות שפלות וחסרות-טעם. מצב כזה ייתכן, אך רק באופן זמני: "אבל לא יארכו הימים, הרוח יֵחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל פעלו בכל תוקף". כפי שאמרנו, הנשמה אינה יכולה למצוא מנוח אלא רק באלוקים - "מקום מנוחתינו הוא רק באלוקים".