ה'תוספות יום טוב' (ב')

  • הרב יוסף מרקוס

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

בשיעור שעבר עמדנו על דרכו הפרשנית של ה'תוספות יום טוב' (תוי"ט), על החידוש שיש בחיבורו לעומת קודמיו, ונחשפנו מעט לעולמו הרוחני. בשיעור זה נעמוד על מספר מאפיינים עיקריים של פירושו.

א. פירוש פשוט שלא כהסבר הגמרא

אחד מהקטעים הידועים בפירושו של התוי"ט הוא פירושו לנזיר, ה' ה. במשנה שם נאמר:

היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן. אמר אחד מהן: "הריני נזיר שזה פלוני"; ואחד אמר "הריני נזיר שאין זה פלוני"; "הריני נזיר שאחד מכם נזיר"; "שאין אחד מכם נזיר"; "ששניכם נזירים"; "שכולכם נזירים". בית שמאי אומרים: כולן נזירים; ובית הלל אומרים: אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו; ורבי טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר.

על פי העולה מהגמרא (נזיר לב: - לג.) מדובר במשנה בשישה אנשים אשר הולכים בדרך, רואים אדם נוסף שבא מולם ומתווכחים לגבי זהותו: שניים מן האנשים קבלו על עצמם נזירות אם הם צודקים, וכל השאר קבלו על עצמם נזירות כתלות בנזירות השניים הללו. על פי בית שמאי כולם נזירים, בין אלו שצדקו ובין אלו שטעו, כיוון שהם סוברים שנזירות בטעות היא נזירות, כמו הקדש טעות. בית הלל חולקים עליהם, אך לא ברור מדוע לשיטתם דווקא מי שלא נתקיימו דבריו הוא נזיר. בביאור שיטת בית הלל נחלקו בגמרא שם רב יהודה ואביי: רב יהודה שינה את הגרסה כך שלשיטתם דווקא מי שנתקיימו דבריו הוא נזיר, אך מי שטעה בדבריו אינו נזיר. ואילו אביי הסביר שמדובר במשנה במקרה בו האדם שנדר את הנזירות הוסיף את משפט "אי נמי לאו פלוני הוא אהוי נזיר", והכוונה היא שלא נתקיימו דבריו הראשונים אך נתקיימו דבריו האחרונים. רש"י ותוספות ביארו את דבריו באופנים שונים, והרמב"ם פירש באופן שלישי:

בית הלל אומרים שזה שלא נתקיים מדבריו דבר הפוטרו מן הנזירות הוא שחייב בנזירות. כגון שאם אמר "הריני נזיר שזה פלוני", אם נתקיימו דבריו והיה הוא פלוני נתחייב בנזירות. ואם אמר "הריני נזיר שאין זה פלוני", ונמצא שהוא אותו פלוני, שלא נתקיימו דבריו, הרי זה חייב בנזירות. נמצא שכוונת בית הלל במה שאמרו מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו. ואין הלכה כר' טרפון.

דהיינו, פירוש "לא נתקיימו דבריו" לדעת הרמב"ם הוא לא התקיים מדבריו שום דבר הפוטר אותו מהנזירות. הרמב"ם הופך, אם כן, את ביאור המושגים "נתקיימו דבריו" ו"לא נתקיימו דבריו". פירושו הוא נגד הגמרא, והתוי"ט מעיר על כך:

אף על פי שבגמרא לא פירשו כן. הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא, שהרשות נתונה לפרש במקראות, כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא.

דבריו של התוי"ט מצוטטים כמעט בכל דיון שעוסק בשאלת לימוד פשוט של מקרא ופשוטה של משנה גם שלא על פי פרשנות חז"ל, ואנחנו נחזור ונדון בהם בשיעור מיוחד שנקדיש בהמשך לנושא זה של 'משנה על פי פשוטה'. יש לציין שלמרות ההצהרה עקרונית זו, התוי"ט עצמו לא הרבה לפרש את המשנה על פי פשוטה. במקרים בודדים נוספים הוא ציין לעובדה שהרמב"ם פירש, לכאורה, שלא כמו הגמרא, ובדרך כלל תמה על דבריו[1].

ב .פירוש שלא על דרך הסוד

אהבתו של התוי"ט ללימוד על דרך הפשט באה בכל זאת לידי ביטוי בהקשרים נוספים. המשנה באבות ב', ו אומרת: "אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". התוי"ט מביא את בעל 'מדרש שמואל' שביאר משנה זו על פי 'סוד הגלגול', והתוי"ט דוחה את דבריו:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם, כי אם לשרידים אשר ה' קורא.[2] ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל, והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה.[3]

לדעתו, אם כן, כל מקור בספרות חז"ל צריך להתבאר בראש ובראשונה בדרך הפשט.

ג. עיסוק במקרא ובפשוטו

במספר מקומות בפירושו, התוי"ט מאריך בביאור המקראות ונראה שגם נטייה זו קשורה לרדיפת הפשט שלו.

ביאור המילה "חג"

במקומות רבים במשנה הביטוי "חג" מתייחס לחג הסוכות דווקא. התוי"ט מתייחס לעניין זה בפירושו לראש השנה, א' ,א:

והא דמיחד שם חג לסוכות, טפי מפסח ועצרת... ואף על פי ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב, מכל מקום מלת "חג" הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו גזרה שווה ד"מדבר" - "מדבר"... והרד"ק כפי הפשט מפרשו כן, מענין ריקוד וטיפוח לשמחה. ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה "זמן שמחתנו".

התוי"ט מציין לעובדה שחז"ל (חגיגה דף י:) למדו מגזרה שווה ש'חג' משמעו קרבן (על פי גזרה שווה "במדבר" "במדבר[4]") ולמרות זאת מסביר שעל פי פשט המשנה הכוונה היא למחול ולריקוד, נקודה שמאפיינת בעיקר את חג הסוכות בשל שמחת בית השואבה. ברור לו שגם חכמים, למרות הגזרה השווה, לא עקרו את הביטוי מפשוטו, לשון מחול וריקוד, ולכן כינו את חג הסוכות 'חג'.

ביאור המושג "נסכים"

התורה מצווה להביא יחד עם רוב הקורבנות מנחה ונסך יין, וכינוי מנחות אלו הוא 'מנחת נסכים'. המשנה במנחות, ט', ד קובעת: "הכבש הבא עם העומר אף על פי שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולין". המשנה עוסקת בדין המנחה ונסך היין של הכבש הבא עם העומר, וקובעת שאף שמנחתו הייתה כפולה, שני עשרונים לכבש לעומת עשרון בלבד שבדרך כלל נצרך (כמפורש בויקרא כ"ג), נסכיו לא היו כפולים (כפי שמפורש בפסוק שם). הגמרא (מנחות פט:) מעירה שגם כמות השמן אשר נבלל עם סולת המנחה אינו כפול, ולומדים את זה מדרשה: "אמר רבי אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה[5] כנסכו דיין: מה יין רביעית, אף שמן נמי רביעית". התוי"ט מתייחס לכך בהרחבה:

ושמעינן נמי מהכא דשמן נמי אקרי בלשון "נסך" בתורה. וטעמא, דהא מתנסך וניצק בסלת. ואתי שפיר דהר"ב[6] והרמב"ם במשנה דלעיל וכן עוד בפרק בתרא משנה ה' נקטו שמני הסלת בלשון "ונסכיהם" וכן בנוסח התפלה "ומנחתם ונסכיהם" והדר אמרינן "ויין כנסכו". שמע מינה ד"ונסכיהם" על השמן הוא אומר.

התוי"ט מסביר שהדרשה בנויה על כך שמציאותית אכן השמן גם כן מתנסך וניצק, ומפנה הן לרמב"ם ולרע"ב שכללו את השמן בביטוי הרבים 'ונסכיהם' והן לנוסח תפילת מוסף בו בה אנו אומרים "ומנחתם ונסכיהם" בנפרד מהביטוי ו'יין כנסכו', מה שמוכיח שהביטוי 'ונסכיהם' מתייחס לשמן. לאור ניתוח זה הוא תמה על דבריו של המהרש"ל, אשר כתב שהוא מדלג על הניסוח 'ומנחתם ונסכיהם'. התוי"ט דוחה אותו מלשון המשנה, ומוסיף עוד ראיה מהכתובים שגם שמן כלול במושג זה, כך שנוסח התפילה מדויק. תוך כדי דיון זה הוא גם מתייחס לפשט המקרא ולדרשנותו:

ואני תמה על פה קדוש מהר"ר שלמה לוריא ז"ל שכתב בתשובותיו סימן ס"ד וז"ל: מדלג אני "ונסכיהם" כי נראה בעיני שטעות סופר הוא. שאם בא לפרש כמדובר גם על הנסכים הוה ליה למימר אחר כך "ויין חצי ההין לפר" וכו' אלא בודאי דוקא המנחות בא לפרש, כמדובר ממש, והנסכים מקצרו ואמר "ויין כנסכו". והאמת, שבפרשת פנחס נמי מפרש המנחות בכל פעם, והנסכים אומר "כמשפטם" או "ונסכיהם" לבד, כדרך הכתוב פה. וכן עיקר. עד כאן לשונו. ומבואר הדבר שמפני שלא עלה בדעתו ששם "ונסכיהם" יהא מוסב על השמן לבדו, לכך נלחץ ונדחק להטעות הנוסח. וכבר ראינו שהכתוב אומר "ונסכה" על השמן. ועוד, בפרשת פנחס בששי לחג נאמר "ונסכיה". וכבר פירש רש"י שם בפרשה דכל "ונסכה" "ונסכיהם" "ונסכיה" דבשל קרבנות החג הן מוסבים על התמיד, עד כאן. ובשלמא אי אמרת דשמן נקרא גם כן בשם "נסך", היינו דכתיב "ונסכיה" בלשון רבים, דרצונו לומר "שמן ויין". אלא אי אמרת שאין שמן ראוי להקרא בלשון נסך, מאי "ונסכיה", דאעולה אחת קאי. דאי אשני התמידים, הוה ליה למימר "ונסכיהם", כמו בשני. ואל תשיבני מהדרש דניסוך המים, דלהכי כתיב ביו"ד, דמכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וצריך ביאור כפי הפשט. ואף על פי שהוא מפורש כפי הפשט, אפילו הכי דרשה תדרש, משום דאכתי איכא למידק בשנותו את טעמו משאר הכתובים בפ'. הרי עד שני להקים דבר ד"ונסכיהם" ראוי לאומרו, והמכוון בו השמן. והרי הנוסח הזה בתפלה ממש מיוסד על נכון...

"והיה הבכור אשר תלד"

המשנה ביבמות פרק ב' קובעת שלכתחילה עדיף שהאח הגדול ביותר ייבם ("מצווה בגדול לייבם"). הגמרא מביאה לדין זה דרשה:

ת"ר: "והיה הבכור" (דברים, כ"ה, ו) - מיכן שמצוה בגדול לייבם...השתא דאמרת קרא בגדול כתיב, אימא בכור לייבם, פשוט לא לייבם!...אמר קרא: "כי ישבו אחים יחדו" (שם, ה) - הוקשה ישיבת אחים זה לזה.

הדרשה מתייחסת לפסוק בדברים כ"ה, ו: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". על פי הפשט, הציווי "והיה הבכור" מתייחס לילד שנולד כתוצאה מהייבום,[7] אך הדרשה מפרשת שהפסוק מתייחס לזהות המייבם, דהיינו שגדול האחים צריך לייבם. הגמרא שם מביאה עוד מספר דרשות על פסוק זה ואחד מהם הוא לגבי המילים "על שם אחיו":

"יקום על שם אחיו" - לנחלה; אתה אומר לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף - קורין אותו יוסף, יוחנן - קורין אותו יוחנן? נאמר כאן "יקום על שם אחיו", ונאמר להלן "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית, מ"ח, ו): מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה. "ולא ימחה שמו" - פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי.

רבא טוען שבמקרה זה הדרשה מוציאה את הפסוק לגמרי מפשוטו, ורש"י מסביר שאין שום חובה לקרוא לו על שמו של אחיו.

רע"ב בפירושו למשנה מביא בקיצור את הדרשות השונות שבגמרא:

"מצוה בגדול ליבם". דדרשינן: "ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור" - המיבם יהא בכור. "אשר תלד" - ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. "יקום הבכור" - היבם, "על שם אחיו" - לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו.

רע"ב, אם כן, אינו מסתפק בהבאת הדרשה הקשורה לנאמר במשנה במפורש ('מצווה בגדול') אלא מביא מספר דרשות אשר מובאות בגמרא למרות שאין לדין היוצא מהם ביטוי במשנה. התוי"ט מעיר על כך:

...ומה שכתב הר"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) "יקום על שם אחיו" ונאמר להלן (בראשית מ"ד) "על שם אחיהם יקראו בנחלתם". ואמרינן בגמרא דאף על גב דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי, דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא. ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל, אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי, זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור, דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו, וכמו שכתבו התוספות, אלא ביבם. דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא, שיקום על שם המת לנחלה, שאותו בכור יירש את המת, דאם כן יקום על שם אחי אביו מבעי ליה. עד כאן.

התוי"ט טוען שרע"ב היה מוכרח להביא גם את הדרשה לגבי הנחלה, משום שרק לאור טענת הגמרא לגבי דרשה זו שהיא מפקיעה את הכתוב מפשוטו, ניתן להבין את הדרשה הלומדת מהנאמר "והיה הבכור אשר תלד יקום" שהכוונה היא לא לבן הנולד אלא למיבם. התוי"ט המשיך ומסביר על ידי כך גם את דברי הרמב"ם במשנה תורה (יבום ב' ,ו) אשר בהסבירו את דין המשנה שהמצווה היא בגדול, הביא דרשה שונה ממה שמופיע בגמרא:

וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב"ם שכתב בפירושו, גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום, 'אשר תלד' - רצונו אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. עד כאן. וקשה, שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הרע"ב, 'פרט לאילונית', וגם הרמב"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום! אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב"ם שאי אפשר לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא...שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות. רק שפשוטו הנראה, דהיינו "הבכור", רצה לומר בן הראשון, ו"יקום על שם" רצה לומר שם ממש, לזה הפשט עקרתיה הגזירה שווה לגמרי. אלא תפרש "הבכור" בכור דאחין, ו"על שם" היינו שם הנחלה. וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא...ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי.

הרמב"ם לומד את הדין שמצווה בגדול לייבם מן המילים "אשר תלד", כאשר הוא דורש שהכוונה היא "אשר תלד אם המת", היינו הילד שילדה כבר אמו שזה של שמת. התוי"ט מסביר שהרמב"ם נצרך לדרשה זו משום שלדעתו על אף שהגמרא טענה שבמקרה זה הדרשה עוקרת את הפשט, יש צורך להסביר את הכתוב כך שיהיה מובן בדרך כל שהיא. דהיינו, הדרשה אומנם מסבירה את הפסוק אחרת מהפשט, אולם עדיין הפסוק צריך להיות מובן גם בדרך בה דורשים אותו. שוב מתגלה כאן הרגישות של התוי"ט להבנת המקורות בדרך הפשט.

ד. גרסאות וריאליה

מאפיין בולט בפירושו של התוי"ט הוא הגהותיו הרבות ובירור נוסח המשנה. רבי שלמה בעדני, בעל ה'מלאכת שלמה' על המשנה, אשר עסק גם הוא הרבה בהגהות, התייחס לעניין זה בהקדמתו למשנה כאשר הוא מספר איך כאשר לקראת סיום כתיבת הפירוש הוא נחשף לפירושו של התוי"ט:

ויחד לבבו לאמרו. אין בדור אחד איתרמי מלתא, שאחד יושב יחידי מוקרן בקרן זוית בעיר חברון תוב"ב[8], ואחד עם חבריו בארץ מרחקים בערי אשכנז[9]. הסכימו יחד לעסוק ולעמול בעמלה של תורה ולהגיה המשנה ולבארה כמעט בסגנון אחד.

המלאכת שלמה מגדיר את פירושו של התוי"ט "להגיה המשנה ולבארה". אולם, בנקודה זו אנו מוצאים מחלוקת בין החוקרים איך בדיוק יש להבין את הגהותיו של התוי"ט: חוקרים רבים סברו שאכן אחד ממגמותיו של התוי"ט, במקביל להיותו פרשן, הייתה להעמיד נוסח מבורר משלו למשנה על פי נוסחאות שונות שהיו לפניו.[10] אולם לאחרונה טען יאיר הורוויץ[11] שהתוי"ט לא עסק בבירור הנוסח באופן שיטתי ולא תכנן להכין מעין מהדורה ביקורתית. מטרתו הייתה לפרש את המשנה כאשר הבירור הטקסטואלי משמש אותו למטרה זו, כאמצעי לפירוש. הורוביץ מביא הוכחות רבות לטענתו, כאשר אחת מהם היא העובדה שבמבוא לחיבורו, כאשר התוי"ט מונה את מטרות פירושו, הוא אינו מזכיר עניין זה כלל וכלל. על כל פנים, כאמור, התוי"ט מרבה לעסוק בנוסח המשנה וניתן לראות בו מעין 'פורץ דרך' בעניין זה. יתכן שאת עצם העיסוק בגרסאות המשנה הוא קיבל מרבו, המהר"ל מפראג, שאף הוא עוסק בכך במספר מקומות[12]. במשנה באבות ה', ו נאמר:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים: אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם, אבינו ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה.

המהר"ל בפירושו למסכת אבות 'דרך חיים' (שם) מעיר שיש כאן גרסאות שונות במשנה:

ובמתניתין דידן אין כל הגרסאות שוות, כי ביש נוסחות כתיב "ויש אומרים אף המזיקין וקברו של משה ואילו של אברהם ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה". וביש גרסאות כתיב "ויש אומרים אילו של יצחק וקברו של משה ויש אומרים אף המזיקין והצבת".

המהר"ל ממשיך שם ומתקשה בשתי גרסאות אלו משום שהוא מניח שכל רשימה של 'יש אומרים' צריכה להכיל דברים שיש בניהם דמיון, שאינו קיים בין "מזיקין" לבין "צבת" או בין "מזיקין", לבין "קברו של משה" ו"אילו של אברהם". אי לכך, הוא מסיק:

ולפיכך אני אומר כי הגרסא הנכונה "אילו של יצחק וקברו של אברהם", כי האיל והקבר שניהם שוים שהם צורך שני הצדיקים הגדולים וכמו שיתבאר, "ויש אומרים אך המזיקין ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

מכאן ניתן לראות את העניין שהמהר"ל מגלה בגרסאות כחלק מפירוש המשנה, והתוי"ט בפירושו למשנה שם מזכיר את דבריו רבו.

נציין דוגמא נוספת מעיסוקו של המהר"ל בגרסאות המשנה, באבות ג', ד:

רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו.

על פי גרסה זו, המשנה מונה שלושה מקרים שונים של אדם המתחייב בנפשו: הנעור בלילה, המהלך יחידי והמפנה לבו לבטלה. המהר"ל דן בייחודיות של כל מקרה ואז כותב:

ויש גורסין "הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה" וחדא מילתא היא, דמשום שהוא נעור בלילה מפנה לבו לבטלה, ובלילה היא רשות למחבלים, ולכך מתחייב בנפשו. והלשון אינו כן, דלא הווה ליה למימר רק "והמפנה לבו לבטלה בלילה".

לפי הגרסה השנייה שהוא מביא, יש כאן רק שני מקרים במשנה, נעור בלילה והולך יחידי. המהר"ל דוחה גרסה זו בשל שיקולי לשון ותחביר. גם במקרה זה התוי"ט מצטט דבריו.

נסיים את הדיון בעניין הגרסאות בדיון של התוי"ט סביב המשנה בבא מציעא, ט', ח:

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים - לא יזרענה חטים; חטים - יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה - לא יזרענה קטנית; קטנית - יזרענה תבואה. רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

מדובר באדם שחוכר שדה מחברו למטרה מסוימת והוא מעוניין כעת לזרוע בה משהו אחר. על פי הגרסה שלפנינו, תנא קמא אסר לזרוע קטנית אם השדה התקבלה לצורך זריעה של תבואה, אך להפך מותר. רש"י שם (ב"מ קו:) מסביר שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. התוי"ט מביא את פירוש רש"י ולאחר מכן מציין שיש שגרסו אחרת במשנה:

תבואה לא יזרענה קטנית - פירש רש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. עד כאן ונוסחאות אחרות דגרס בהפך, כן הוא הגירסא [בירושלמי ו']ברי"ף. וכן כתב הרמב"ם בחבורו (שם). ומהר"ר ואלק כהן תמה בש"ע סימן שכ"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר?...אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי"ף והרמב"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל.

התוי"ט מכריע שהגרסא של הרמב"ם והרי"ף נובעת מאי הכרות עם טבע הארץ הישראלי, מה שהוביל אותם להמשיך ולגרוס שנאסר לזרוע תבואה אם השדה התקבלה על מנת לזרוע קטנית.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   ראו לדוגמא פירושו לשביעית, ד', י:

...זהו פירוש הרמב"ם בפירושו. ותמהני, למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא, פרק מקום שנהגו דף נב ע"ב "לאכלה ולא להפסד". ואף על פי שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים, הני מילי למדרש בעלמא, אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמרא, כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה.

דברים דומים מופיעים בנדרים, א',א ביחס לפירוש הרמב"ם וברטנורא:

...ותימה להרמב"ם והר"ב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפירוש הגמרא.

[2]   על פי יואל, ג', ה.

[3]   דברים דומים מופיעים ב'מעדני יום טוב' על הרא"ש (אשר נכתב, כאמור בשיעור הקודם, על ידי בעל התוי"ט), בברכות, פרק ה', סימן ט"ז סוף אות ו:

...ואין לנו עסק בנסתרות בחבור הזה שהמשנה והגמרא מיוסדים להבינם בפשטי הדברים.

לשיטתו, כל מאמר בספרות חז"ל צריך להיות מובן גם ברובד הפשט. אולם בכמה מקומות הוא סוטה מעיקרון זה; ראו, למשל את פירושו לסוכה, ד', ה; שם, ה', ט.

[4]  "ויחגו לי במדבר" (שמות, ה' א) - "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" (עמוס ה', כה).

[5]   דהיינו השמן.

[6]   דהיינו ברטנורא.

[7]   עיינו רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן שם, וכן בבראשית, ל"ח, ט.

[8]   בה ישב ה'מלאכת שלמה'.

[9]   זהו התוי"ט.

[10]   ראו רי"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, עמוד 1282; ע.צ. מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמודית, עמוד 146; ר"ח אלבק, מביא למשנה, עמוד 124.

[11]   עבודת תזה לתואר שני, 'קווים להגהותיו של התוספות יום טוב', אוניברסיטת בר אילן, תשס"ד.

[12]    הדוגמאות להלן לקוחות מעבדותו של הורוביץ, עמוד 18 ואילך.