התורה שבכתב

  • הרב אודי סט

התורה שבכתב

בדרך כלל, כשמדברים על 'התורה שבכתב' מתכוונים לחמשת חומשי התורה בפירושם הפשוט, בלי מדרשי האגדה והמדרשים, שבהם מתגלה דבר ה' בצורה הגלויה ביותר. לכאורה, זהו דבר ה' ה'נקי', לפני התערבות האדם; הדברים שניתנו למשה מסיני בלי התערבותו של משה. משה, לגישה זו, היה צריך להיות הענו מכל אדם כדי שיוכל לבטל את עצמו לחלוטין, ולהוריד לארץ את דבר ה' בטהרתו, בלי שום שינוי או הוספה.

אך הבנה זה היא קצת קשה: הלא כל אדם הקורא בטקסט - מעניק לו מבלי משים פרשנות משלו. אי אפשר להעביר את כוונת הכותב 'בטהרתה', שכן כל אדם הקורא את הטקסט עושה זאת בעל כרחו דרך המשקפיים האישיים שלו, גם אם הוא מנסה להימנע מכך. גם כאשר אדם לומד תורה - המפגש שלו עם התורה יוצר יצירה חדשה, ההבנה שלו בתורה, השונה לכאורה מדבר ה' 'בטהרתו'. ראיה ברורה לבעיה זו ניתן לראות בכך שכמה פרשנים ניסו לבאר את ה'פשט' של התורה, אך אין 'פשט' של אחד זהה ל'פשט' של השני. מכאן ראיה לכך שאין הבנה 'נייטרלית', ואין פירוש אחד 'אובייקטיבי', המייצג את דבר ה' בטהרתו.

מסיבה זו, משנה הראי"ה (אורות התורה א', א) את ההגדרה של 'התורה שבכתב'. התורה שבכתב אינה ההבנה הפשוטה בחמשת חומשי התורה, אלא כל פירוש המביא עמו הרגשה של התעלות רוחנית: "שאנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה הכללית של כל היקום, באים אנו על ידה למעלה מכל היגיון ושכל. חשים אנו רוח עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה". התורה שבכתב אינה הטקסט הכתוב, אלא השפע שהקב"ה השפיע על העולם בנתינת התורה לישראל. לשפע העצום הזה ניתן להתחבר ע"י לימוד שכלי של התורה, אך השפע אינו רציונאלי אלא אמוציונאלי; לא שכלי אלא מורגש ומוחש.

מצד אחד, הבנה זו מפחיתה את חשיבות ההבנה והלימוד: ההתבוננות בתורה כבר אינה 'תורה שבכתב' טהורה, אלא יצירה עצמאית של האדם - תורה שבעל פה, הנוצרת כתוצאה מהמפגש של האדם עם התורה שבכתב. מאידך, הבנה זו דווקא מרוממת ומעצימה את ההבנה האישית הזו: כל מפגש עם התורה שבכתב יוצר 'תורה שבעל פה', ולכן כל הבנה בתורה - ותהא פשוטה ככל שתהא - כבר מתקדשת והופכת ל'תורה'.