ה. - מניין אבות הנזיקין של רבי חייא

  • הרב משה טרגין

ה.

בשיעור שעבר עמדנו על ההשלכות הנובעות מרשימת אבות הנזיקין המורחבת של ר' אושעיא. במהלך הדברים בררנו את מעמדם של שומרים בכלל ושומר שכר בפרט. בשיעור זה נדון בצורה דומה ברשימתו של ר' חייא אשר הרחיב את היריעה לכ"ד אבות נזיקין, ובכללם כלל גם גנב, טוען טענת גנב, עדים זוממים ועוד.

גזלן

בעוד שר' אושעיא כלל שומרים בין אבות הנזיקין, הוא לא מנה את הגזלן כמזיק. לעומת זאת, ר' חייא הוסיף את הגזלן לרשימת הנזיקין. עלינו לברר האם מניית גזלן בין אבות הנזיקין יכולה להעיד על הבנה יסודית שונה של ר' חייא בעניין גזלן.

כדי לברר האם ניתן להשוות בין חיוב גזלן לחיובי נזיקין, עלינו לברר תחילה מהו יסוד חיובו של גזלן (הדברים אמורים במידה שהחפץ הנגזל אינו בעין, שאז צריך הגזלן לשלם ממון בשווי החפץ שאותו הוא גזל). לכאורה ניתן להעלות על הדעת שתי דרכים בעניין זה: ניתן לסבור שהגזלן משלם עבור ההפסד שגרם לנגזל, אשר בעבורו צריך הוא לפצותו. מאידך, ייתכן להבין שהגזלן משלם כתוצאה ממעשה הגזלה שביצע. לשאלה זו ישנן השלכות רבות אשר נידונות בפרק השביעי של מסכתנו. נפקא מינה מעניינת אחת היא לגבי גזלן אשר גזל חפץ שלא על מנת ליהנות ממנו אלא על מנת להשליכו מיד. הירושלמי בתחילת פרק ו מציע שייתכן לומר כי גזלן אשר מתכוון להשליך את החפץ הנגזל מיד לאחר שיגזול אותו, אינו מוגדר כגזלן. הבנה שכזאת אפשרית רק אם נאמר שהמחייב את הגזלן הוא מעשה הגזלה שביצע, אם לכך תתווסף ההנחה שמעשה גזלה מוגדר כנטילת חפץ הזולת לצורך שימוש אישי. מאידך, אם נבין שהחיוב נובע מגרימת הפסד לנגזל, הרי שברור שאין זה משנה מהי מטרתו של הגזלן בשעת גזלת החפץ.

ייתכן ששתי הבנות אלו ביסוד חיוב גזלן עומדות בבסיס השאלה האם יש לדמות גזלן למזיק. במידה שנבין כי גזלן חייב עבור הפסד הממון שגרם לנגזל, הרי ישנו צד שווה בינו ובין מזיק, ששניהם גורמים לאחר הפסד ממון אשר מחייב אותם לפצותו עבור כך. מאידך אם נראה את מעשה הגזלה כעומד ביסוד החיוב, הרי שמעשה שכזה אינו קיים במקרה של מזיק, וממילא אין לדמות בין השניים. דעתו של ר' חייא שיש למנות את הגזלן בין אבות הנזיקין מצביעה לכאורה על הכיוון הראשון, שחיוב גזלן נובע מגרימת חיסרון לממון הנגזל.

הגר"ח מבריסק הוכיח כי לדעת הרמב"ם חיובו של גזלן דומה לחיוב מזיק. בהל' גנבה (פ"א ה"ח) פוסק הרמב"ם כי אדון אינו חייב לשלם עבור גזל עבדו, מאחר שהעבד הוא בעל דעה משלו ולא ניתן לשומרו (בנושא זה הרחבנו בשיעור מספר 6). הגר"ח העיר, כי מקור דין זה במשנה בידים ובגמ' בב"ק אינו עוסק בעבד שגזל אלא בעבד שהזיק. מהרחבת הדין ע"י הרמב"ם לעבד שגזל ניתן ללמוד כי הרמב"ם ראה את הגזלן כבן בית אחד עם המזיק.

השוואה דומה בין גזלן למזיק מוצאים אנו בדברי התוספות. התוספות (סב: ד"ה יצאו השני) מתייחסים לגמרא שם אשר למדה מפסוק כי אין חיוב גנבה במקרה שגנב שטר. תוספות שואלים שלכאורה אף ללא דרשה היה ניתן לדעת את דין זה מסברא, שהרי המזיק לשטר (קורעו) פטור מחמת שהוא לא הזיק לממון עצמו אלא רק גרם להפסד ממון ("גרמי"). התוספות הבינו שכפי שמזיק לשטר פטור, הרי שבאותה מידה יש לפטור את הגונב שטר. מהשוואה זאת שבין גנב למזיק משתמע שגם התוספות הבינו שיסוד חיוב השניים שווה.

טוען טענת גנב

בעקבות דברי ר' חייא שואלת הגמרא מדוע ר' אושעיא לא מנה את הגנב בין אבות הנזיקין בדומה לר' חייא. תשובת הגמרא היא שמאחר שר' אושעיא מנה את השומרים, לא היה הוא צריך להזכיר גם את גנב. ומבאר רש"י את כוונת הגמרא, שמניית השומרים בין אבות נזיקין כוללת את כל חיובי השומרים, שבכללן טוען טענת גנב, דהיינו מקרה שבו שומר אשר יכול להיפטר ע"י טענת גנב (שומר חינם) טוען שהפיקדון נגנב ממנו כאשר באמת הוא לא נגנב. במקרה זה מתחייב השומר כביכול הוא בעצמו גנב את הפיקדון, וחייב הוא לשלם תשלומי כפל. נמצא שבאמצעות מניית השומרים כחלק מאבות נזיקין הרי שגם הגנב נמנה בכללם.

מהגמרא עולה כי ר' אושעיא תפס את חיובו של טוען טענת גנב בצורה מאד חדה. לדבריו, טוען טענת גנב נחשב ממש כגנב עצמו, אלא שבעוד שגנב ממש גונב באמצעות ידיו, הרי שטוען טענת גנב גונב באמצעות פיו. משום כך אין טעם למנות בנוסף לו גם את הגנב. לאור זאת נוכל לומר, שר' חייא סבר שלמרות שחיוב טוען טענת גנב דומה לחיובו של גנב, אין הדבר נובע מכך שנחשב הוא כגנב אלא שמעשהו של הטוען טענת גנב, החמור כשלעצמו, גורם לחיוב דומה לחיובו של גנב. לאור הפרדה זו שבין גנב לטוען טענת גנב ראה ר' חייא צורך למנות את שניהם כשני אבות נזיקין נפרדים.

השאלה שהעלנו, עד כמה ניתן להתייחס לטוען טענת גנב כגנב ממש או שמא אין הוא אלא שומר בוגדני אשר חל עליו חיוב דומה לחיוב גנב, הרי היא בעלת השלכות רחבות. למשל, הגמרא לקמן (סב:, קו:) דנה בשאלה האם טוען טענת גנב אשר לאחר שטען כן מכר או שחט את הבהמה שלגביה טען, יהיה חייב לשלם תשלומי ד' וה' בדומה לגנב שטבח או מכר. אם נבין שהטוען טענת גנב נחשב כגנב עצמו, הרי שמתבקש להשוות בין השניים גם בנושא זה. מאידך אם מדובר בחיוב עצמאי, הרי שלא ניתן בצורה טבעית להשוות בין השניים בעניין חיוב תשלומי ארבעה וחמישה.

עונשין ממון מן הדין

ר' חייא מנה בין כ"ד אבות נזיקין את עדים זוממים. צירוף זה מעורר קושי, מאחר שישנו שוני בולט ומהותי בין עדים זוממים למזיק. בעוד שמזיק מתחייב רק במידה שאכן גרם נזק, אך אם התכוון להזיק ולא עלה הדבר בידו הרי הוא פטור, הרי שהמצב לגבי עדים זוממים הפוך הוא; לגבי עדים זוממים נאמרה גזרת הכתוב " 'כאשר זמם' - ולא כאשר עשה" אשר מלמדת כי עדים זוממים חייבים רק במידה וזממו לפגוע במושא עדותם. מאידך, אם הצליחו לפגוע בו על ידי עדותם פטורים הם מעונש. מעתה קשה אם כן להבין כיצד ניתן לצרף את עדים זוממים למזיק אשר אינו מתחייב על כוונתו אלא על תוצאת מעשיו.

לשאלה זו התייחסו התוספות (ד: ד"ה ועדים). תוספות מבארים שגזרת הכתוב ד"כאשר זמם ולא כאשר עשה" נאמרה רק לגבי חיובים שונים מלבד חיובי ממון, מאידך אם מדובר בעדים אשר באו לחייב אדם בתשלומי ממון, הרי שהם חייבים אף אם הוזמו לאחר שהתבצע הדין על פי עדותם. בטעם הדבר ביאר הריב"א, שלגבי ממון לא שייך לומר "כאשר זמם ולא כאשר עשה", שכן לעולם ניתן להחזיר לאחור את הגלגל ולבטל את פסק הדין על ידי השבת התשלום, וממילא תמיד ניתן לראות את מקרה זה כמקרה שבו עוד לא נסתם הגולל על הפרשיה.

באופן אחר הסביר את הדבר ר"י בתוספות שם. ביסוד דבריו עומד חידוש לגבי הכלל "אין עונשין מן הדין" (מכות ה:). משמעות כלל זה היא שניתן להעניש חוטא רק בעונש המפורש בתורה, אך אם לא מפורש העונש בתורה, אף שעל פי קל וחומר או אחת משאר י"ג מידות, היה מקום להענישו, לא ניתן להענישו. התוספות מחדשים שהדברים אמורים רק בעונשי מיתה וכדומה אך לא בעונשי ממון שאותם ניתן לחייב גם על פי י"ג מידות וסברא. לאור זאת מבארים התוספות, שמאחר שקבעה התורה שחיוב עדים זוממים שייך רק כאשר זממו ולא צלחה מזימתם, הרי שאם התבצע הדין על פי דבריהם, אף שמסברא יש מקום רב לחייבם, שהרי הצליחו לגרום נזק, עם כל זאת, הרי קיימא לן דאין עונשין מן הדין. מאידך, כאשר מדובר בחיוב ממוני, הרי שאף אם מצד חיוב עדים זוממים המקורי לא שייך לחייב את העדים כאשר התבצע הדין על פי עדותם, שהרי "כאשר זמם ולא כאשר עשה" עם כל זאת יש לחייבם מסברא, שאם עד שזמם מתחייב, קל וחומר שיש לחייב את העד שהצליח בפועל לפגוע בבעל דין, ולכן יש לחייבו בתשלום מקל וחומר.

לטענת התוספות כי לחיובי ממון אין צורך שיהיה מקור מפורש בתורה נראה להביא שתי ראיות. ראיה אחת נראה להביא מהסוגיות הראשונות של מסכתנו אשר מציעות מקרים שונים שבהם יש לחייב על נזקים אשר להם מעמד של תולדות. כבר בשיעור הראשון עמדנו על השאלה, שלכאורה אין לתולדות מקור בתורה, ולא ברור כיצד ניתן לחייב עליהן. באותו שיעור הבאנו את דברי המהר"י כץ אשר אכן תמה על כך, אך כבר הערנו שמסתימת הסוגיות והראשונים נראה שלהם לא הפריעה שאלה זו, והם הניחו כדבר פשוט שאין צורך למצוא לכל סוג של נזק מקור בתורה. תפיסה זו מיוסדת כנראה על מה שהתבאר, כי כל עוד שמדובר בחיובי ממון, הרי שניתן לחייב גם מסברא או ע"י דרשה מי"ג מידות אף שאין הדבר מפורש.

ראיה נוספת יש להביא מדיון הגמרא לקמן (מט:). הגמרא שם דנה בלשון הפסוק (שמות כ"א, לג) לגבי נזקי בור: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר". ושואלת הגמרא שם: "אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן?". בשלב זה לכאורה יכלה הגמרא לענות בפשטות, שאף שמבחינה לוגית יש ללמוד מחיוב הפותח בור קיים לחייב את הכורה בור חדש, הרי שאין עונשין מן הדין. ואמנם, כבר העירו התוספות שם (ד"ה על הכרייה), שכך ענתה המכילתא על שאלה זאת. בדעת הגמרא ביארו התוספות לפי שיטתם, שמאחר שמדובר בחיובי ממון, הרי שכאן לא שייך הכלל דאין עונשין מן הדין.

מהו הטעם לכך שבחיובי ממון עונשים מן הדין? אילו היינו מבינים שהטעם לכך שאין עונשין מן הדין נובע מכך שעלינו לחשוש לטעות בלוגיקה העומדת מאחורי הקל וחומר שיצרנו, הרי שאז לא היה ניתן להעניש גם בתשלומי ממון ע"י סברא. אלא שאם היינו מבינים כך, הרי שבכל תחום בהלכה לא היה ניתן להפעיל את כלי הדרשה והקל וחומר. לכן נראה כי הטעם לכך שאין עונשין מן הדין הוא משום שענישה גופנית הנה דבר שלגביו לא הוענקה לחכמים הסמכות להרחיב את גבולה באמצעות דרשות וקל וחומר. אם נבין כך, ייתכן לומר שהתורה הקילה והעניקה יותר מרחב לחכמים כאשר מדובר בחיוב ממוני. במקרה זה, יכולים חכמים כמו בשאר התורה לפעול באמצעות י"ג מידות ולהוסיף על המקרים המפורשים בתורה חיובי ממון נוספים לפי רוחב בינתם [ראה עוד בקטע המובא מספר לקח טוב המרחיב את היריעה בעניין זה].

השיעור הבא

השיעור הבא יעסוק אי"ה בנושא היזק שאינו ניכר. נחלקו חז"ל האם היזק שאינו ניכר שמיה היזק ודינו ככל נזק אחר שחייבים עליו מדאורייתא או שמא היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, והחיוב עליו אינו מדאורייתא אלא רק מדרבנן בלבד. בשיעור הבא נתמקד בהבנת הדעה השניה ובגדר החיוב דרבנן לשיטתה על היזק שאינו ניכר.

מקורות

1. רקע - גמרא עד הנקודתיים בדף ה.; גיטין נב: במשנה; שם בגמרא (נג.) עד "ולמאן דיליף קנסא... ואומר פטור".

2. האם חכמים הגדירו מרבנן היזק שאינו ניכר כנזק? ב"ק קיז. "ומינא תימרא... נמי חששו"; גיטין מד: "אמר אביי נקטינן" עד הנקודתיים. ראב"ד ב"ק צח. ד"ה בקסטרא - "תמה אני... חייב", "ואפשר דרבה... שכיח".

3. ראב"ד ה. ד"ה מטמא. כיצד משפיעה הגדרת היזק שאינו ניכר על עניין תשלומים ממיטב לפי ר' חייא?

4. רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ז הלכות א-ג.

5. תוספות ה. ד"ה וקתני; שיטה מקובצת ה. ד"ה אי הזק (בשם מהר"י כץ).