ואתה תצוה

  • הרב יהודה עמיטל

"ואתה תצוה" / הרב יהודה עמיטל*

שיחה לפרשת תצוה

ציוויי מלאכת המשכן נפתחים, בדרך כלל, במילה "ועשית". אך שני הציוויים שבתחילת פרשתנו נפתחים בביטוי חריג:

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (כ"ז, כ).

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (כ"ח, א).

המדרש (שמות רבה לז ד) מתייחס להדגשה "ואתה" שבפסוק השני:

משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו עשר שנים ולא ילדה. אמר לה: בקשי לי אשה. אמר לה: יכול אני ליטול חוץ מרשותך, אלא שהייתי מבקש ענותנותך.

כך אמר הקב"ה למשה: יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך, אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו.

מה עניין גדולתו זו של משה לכאן? מדוע חשוב להדגיש כי משה גדול מאהרן דווקא בעת מינויו של אהרן לכוהן גדול?

ועוד: מה פשר ההדגשה "ואתה" שבציווי הראשון - על הדלקת נרות המנורה? ובכלל: מדוע נאמר ציווי זה, שהוא ציווי לדורות, בין הציוויים על עשיית המשכן וכליו?

אנו נוהגים לומר בסוף תפילת שמונה עשרה את התפילה מן המשנה באבות (פ"ה מ"כ):

יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.

המהר"ל מבאר כי תפילה זו כורכת יחדיו שתי דרכים לעבוד את הקב"ה: דרך של שכל - באמצעות לימוד התורה, ודרך של רגש וחוויה - בעבודת המקדש.

שוני גדול יש בין שתי הדרכים הללו. עבודת הקרבנות ושאר עבודות המקדש מעניקות חוויה עצומה של דבקות בקב"ה וקשר אתו. לומד התורה, לעומת זאת, אינו חש שבלימודו הוא מתקרב לקב"ה. במהלך ההיסטוריה ניסו במקומות שונים להכניס ללימוד התורה ממד חווייתי. כך, למשל, נהגו בוולוז'ין להפסיק מדי פעם את הלימוד לכמה דקות ולשנן את ערכו של הלימוד ואת החיבור לקב"ה שהוא נותן. אך דרך כלל לא הצליחו לטעת בלומד את ההרגשה שהעיסוק בהוויות אביי ורבא יוצר קשר עם הקב"ה.

ברם, המדרש מעיד אחרת (שמות רבה לג א):

ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'.

משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה [לו לאישה]. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו [המלך]: בתי שנתתי לך - יחידית [=בת יחידה] היא. לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך אל תיטלה - איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון [= חדר] אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה - איני יכול; לומר לכם אל תיטלוה - איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'.

אדם שקונה תורה קונה כביכול את הקב"ה ביחד עמה. גם אם לא תמיד מרגישים זאת, לימוד התורה מהווה קשר בלתי-אמצעי עם הקב"ה.

לאורך ההיסטוריה היו ניסיונות שונים לוותר על לימוד התורה ולעבוד את ה' באמצעות החוויה בלבד.[1] העדרה של תחושת הדבקות הביאה אנשים להקטין ממעלת התורה. נראה שבדיוק נגד תפיסות מעין אלו מבקש המדרש לצאת: "ואתה הקרב אליך" - "שהייתי מבקש שתהא גדול עליו"! דווקא בעת מינויו של אהרן לכהונה גדולה מדגיש הקב"ה כי משה רבנו, שעל ידו ניתנה תורה לישראל, גדול הימנו - כי תלמוד התורה גדול מעבודת המקדש וכי הקשר שהוא נותן עם הקב"ה עמוק הרבה יותר. עבודת ה' בשכל גדולה מעבודתו באמצעות הרגש וקודמת לה, ולכן משה הוא שמינה את אהרן.

זה גם עניינה של פרשת הדלקת הנרות בין הציוויים על עשיית המשכן וכליו. נרות המנורה מסמלים את אור התורה. על כן קבע כאן הכתוב את הציווי על הדלקת הנרות, ללמד שאין סתירה בין עבודת ה' בלימוד תורה לבין עבודתו במקדש: המנורה נמצאת בתוך בית המקדש - אפשר לשלב את שתי הדרכים של עבודת ה'. ברם, אף כאן מדגיש הכתוב - "ואתה תצוה": תמיד יש לזכור כי התורה היא היא הדרך הראשונית והעיקרית להתקשר עם הקב"ה, ואסור להפוך את היוצרות ולראות את עיקרה של עבודת ה' בעבודה הרגשית-חווייתית.

 

* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת תצוה (זכור) תשנ"ו וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

[1] גם ההתנגדות לחסידות נבעה, בין השאר, מן ההבנה שזהו ניסיון מעין אלו, והתנגדות זו שככה רק משהתברר כי החסידות אינה מנסה להחליף את לימוד התורה אלא לעמוד לצדו.