ויבז עשו את הבכורה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ויבז עשו את הבכרה"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת תולדות

כשאנו קוראים את סיפור מכירת הבכורה ע"י עשו ליעקב, אנו לא יכולים שלא להשתומם ולתהות כיצד עשו מוותר כל כך בקלות על הבכורה? כיצד נזיד עדשים יכול להוות תחליף למעמד היוקרתי של הבכורה?

רש"י מנסה לענות על שאלה זו לאור תפקידה הדתי של הבכורה -

"אמר עשו מה טיבה של עבודה זו? - אמר לו, כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה, כאותה ששנינו 'אלו הן שבמיתה - שתויי יין ופרועי ראש'. אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה".

הרמב"ן לעומת זאת, מבאר את הוויתור על הבכורה בדרך שונה -

"הטעם שבעבורו נאות למכירה, מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר 'ויאכל וישת ויקם וילך ויבז', כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר".

יעקב ועשו בעצם מייצגים כאן שתי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין:

תפישת עולמו של עשו מתמקדת אך ורק ברמה התועלתית - פונקציונלית. השאלה היחידה שמנחה אותו לאורך חייו היא "מה יצא לי מזה?". הוא בוחן ללא הרף כיצד להועיל לעצמו כאן ועכשיו. שיקולים של מעמד אישי, אחריות ושליחות זרים לו ולתפישת עולמו, שכן אין הם מוסיפים דבר מבחינה תועלתית - עכשווית. יעקב אבינו לעומת זאת, מתאפיין בתפיסת עולם שונה בתכלית - השיקולים המרכזיים המנחים אותו בחייו הם לא ההנאה המיידית אלא הוא שואף לקיום רוחני ומשמעותי, החורג מגבולות התועלתנות המצומצמים. יעקב מכיר באיכות המהותית של מעמד הבכורה ולכן הוא שואף להגיע אליה, גם אם היא כרוכה בסכנות ועל אף חוסר התועלת המיידית שלה. יעקב שמח לקבל על עצמו את עבודת הבכורים ואינו בז לערכים אשר אין בהם תועלת ממשית הנראית לעין.

גם עלינו, תלמידיו של יעקב אבינו, מוטלת החובה המתמדת לשאוף לחיים של מימוש רוחני משמעותי החורג מעבר לצרכים התועלתניים של החיים.



[1] השיחה הועברה בפרשת תולדות תשנ"ח, סוכמה ע"י מתן גלידאי ועובדה ע"י איתיאל גולד. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.