זבחים דף עה – סמיכה

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה בראשית הפרק מתארת תרחישים שונים של תערובת בהמת קדשים בבהמות אחרות. בין היתר קובעת המשנה:
"קדשים בקדשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא".
כך, למשל, אם התערבו שתי בהמות המיועדות לשלמים זו בזו – יש להקריב את שתיהן מתוך אמירה שכל אחת מהן עולה לשם בעליה. בעליו של כל אחד מן הקרבנות ידע שקרבנו מוקרב, אף שלא ידע בדיוק מהו קרבנו ומהו קרבן חבירו.
הגמרא בדף ע"ד עמוד ב' תמהה על דין המשנה:
"והא בעי סמיכה!"
הגמרא מניחה שבמצב המסופק שלפנינו לא ניתן לקיים את הסמיכה, שכן בשעת הסמיכה נשען בעל הקרבן על קרבנו בכל כוחו, ואלמלא המצווה לסמוך – היתה פעולה זו נאסרת משום שהיא כרוכה בהנאה מן הקדשים. לפיכך, אם ישנו ספק לגבי הבעלות על הקרבן – יש לחשוש לאותו איסור של הנאה מן הקדשים, ולא לסמוך.
הגמרא מקבלת את הקושיה, ומשיבה:
"אמר רב יוסף: בקרבן נשים".
בגמרא בחגיגה (טז ע"ב) למדנו שאישה המקריבה קרבן איננה סומכת עליו. לפיכך, אם בלאו הכי מדובר על קרבן שאין בו סמיכה, אין בעיה להקריב אותו על הספק. עם זאת, אם קרבנותיהם של שני גברים יתערבו – אי אפשר יהיה להקריבם על הספק, ויהיה צורך להשתמש בפתרון החלופי הנזכר במשנה: להמתין עד שיפול מום בכל אחת מן הבהמות, למכור אותן, ולהביא קרבנות חדשים שעליהם ניתן לסמוך. הגמרא בדף ע"ה מוסיפה להתחבט בדברי רב יוסף, אך נראה שלמסקנה הם עומדים על עומדם. ואמנם, הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פ"ו ה"ד) פסק בפירוש שדין המשנה אמור אך ורק ביחס לקרבן נשים, אך לא ביחס לקרבן אנשים.
ההנחה העומדת בבסיס דברי הגמרא היא שהסמיכה היא עניין חשוב ומשמעותי, ולכן יש לעשות כל מאמץ כדי שלא תתבטל. התוספות על אתר (עד ע"ב ד"ה והא בעי) עורכים דיון ארוך בהנחה זו. הנקודה שהטרידה את התוספות היא שבסוגיות שונות בש"ס מצאנו תרחישים שבהם אין סומכים על קרבן זה או אחר. כך, למשל, בגמרא במסכת פסחים (סב ע"א) נאמר שאדם טמא רשאי לשלוח את קרבנו לעזרה כדי שיוקרב על ידי הכהנים. כמובן – לאותו אדם אסור להיכנס לעזרה, וממילא גם אין באפשרותו לסמוך, אך אף על פי כן הקרבן כשר.
בסיום דיונם הארוך כוללים התוספות (עה ע"א) כלל בעניין הסמיכה:
"ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה, וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו".
התוספות מכירים בכך שאכן ניתן להקריב בלא סמיכה, אך קובעים שזהו מוצא אחרון, שיש להשתמש בו רק כאשר האלטרנטיבה היא לא להקריב בכלל. בנידון דידן, היות שקיימת האפשרות להמתין עד שיפול מום בבהמה ולהביא תחתיה בהמה אחרת, אין לבטל את הסמיכה.
במשנה במנחות (צג ע"א) נאמר שסמיכה היא "שיירי מצוה". מונח זה עשוי להתפרש בדרכים שונות, אך לענייננו – נראה שהוא מקביל למסקנת התוספות. לאמור – שיירי מצוה הם עניין אשר מחד גיסא קשור באופן מהותי למצוה, אך מאידך גיסא לעיתים ניתן לוותר עליו. בנידון הסמיכה, יש לבאר זאת כדלהלן:
באותה משנה במנחות נקבע ש"תיכף לסמיכה שחיטה", כלומר – פעולת הסמיכה מהווה מעין הקדמה לסדר הקרבת הקרבן, שראשיתו בשחיטה. מאידך, הגמרא שם מכנה את הסמיכה "סוף הקדש", דהיינו – פעולת הסמיכה משלימה את מהלך ההקדשה, שראשיתו בדיבור פה, וסופו בהבאת הקרבן למקדש. נמצאנו למדים כי הסמיכה מהווה את נקודת המעבר מעולם ההקדשה – זה שטרום המקדש, ובין עולם ההקרבה – שבמקדש עצמו. למעשה, חיבור זה מתרחש מאליו: כאשר הובאה הבהמה למקדש, יכול הכהן להקריבה. לכן סמיכה איננה מעכבת, ואף אם הבעלים לא סמכו – הקרבן כשר. עם זאת, אותו חיבור בין ההקדשה ובין ההקרבה בהחלט נושא עימו מסר חשוב בנוגע לאופיו ולצביונו של הקרבן, ולכן הוא חלק מן המצווה, ויש לעשות כל מאמץ כדי לא לוותר עליו, כאמור בסוגייתנו.