זכירת עמלק: על זיכרון ומצווה

  • הרב חנוך וקסמן

א. השאלה המוסרית במחיית עמלק

לקראת סוף פרשת כי תצא, משה מצווה את בני ישראל לזכור את מה שעשה עמלק לבני ישראל (דברים כ"ה, י"ז). למעשה, ציווי מפורסם זה על זכירה מהווה חלק מפרשייה גדולה יותר העוסקת בעבר, הווה ועתיד. כך נאמר בציוויו של משה:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח”

                                      (דברים כ"ה, י"ז-י"ט)

בפסוקים אלו מצווה משה את בני ישראל כאן ועכשיו, בהווה, לזכור את המתקפה של עמלק על בני ישראל זמן קצר לאחר צאתם ממצרים, שנים רבות קודם לכן. משה מספר על הטקטיקה הצבאית של עמלק ועל חוצפתם התיאולוגית, על מתקפתם המתגנבת ועל חוסר יראת ה' שלהם (ראה רש"י ואבן עזרא שם, המפרשים שהמילים "ירא א-לוהים" מתייחסות על עמלק). בנוסף, משה מצווה את בני ישראל על העתיד. כשהם יגיעו לארץ ישראל ויתיישבו בה בבטחה, בני ישראל מצווים "למחות" את העם העמלקי, לעשות לעמלק מה שעמלק ניסה לעשות, אם כי ללא הצלחה, לישראל.

כשאנו חושבים על פרשיה זו, אנו נוטים להימשך לכיוון מה שניתן לכנותו הבעיה המוסרית. בקצרה, האם ניתן, מבחינה מוסרית, להגן על הציווי "למחות" את עמלק? שאלה זו על ניסוחה הנועז אמנם מרתק, אך ככל השאלות הטוענות לפער בין האינטואיציה המוסרית שלנו מצד אחד והמצוות והנורמות של התורה מצד שני, היא ידועה בקושי להתמודד עימה. יתרה מכך, ואף יותר חשוב, הקורא הקשוב של התורה יעדיף ככל הנראה, ולו מן הבחינה הספרותית, ניסוח פחות עז מבחינה תיאולוגית של הבעיה. ככלות הכל, התורה, לפחות בחלק זה של ספר דברים, אינה עוסקת בגלוי בבעיות העדינות של פילוסופיה של המוסר, החוזק היחסי של האינטואיציה המוסרית האנושית למול הציווי הא-להי, או בשאלה הכללית של התוקף של אינטואיציה מוסרית אנושית. בהליכה אחר הכתוב עצמו, הקורא צריך לשאול את שאלותיו מתוך האג'נדה של הסיפור, לא מנקודת מבט חיצונית או "פילוסופית".

אף על פי כן, למרות אזהרות מתודולוגיות אלו, נוכל בקלות לנסח גרסה משמעותית לשאלה זו, המבוססת על פסוקי התורה ותפיסת העולם שלה: אמנם מתקפת פתע, ניצול חולשתו של האויב, פגיעה בנחלשים וחוסר כללי של יראת ה' בוודאי מהווים הפרות של האתיקה המלחמתית והדתית, אך תגובתה של התורה נראית לנו כחסרת פרופורציה במידה מסוימת. בקריאת פסוקים אלו, אנו נותרים לעיתים קרובות עם התהייה כיצד מתאים העונש לפשע. במילים אחרות, כיצד נוכל להסביר, לפחות במישור הפשט של התורה, את התיאור על גורלו העתידי של עמלק, את צו התורה "למחות" את עמלק?

 

ב. מצוות הזכירה – כזכירת השבת ויציאת מצרים?!

לפני שנשוב אל השאלות של צדק ופרופורציה העולות מהחלק השני של ציווי משה, נפנה את תשומת ליבנו לנקודה מרתקת בפסוקים בהם אנו עוסקים. מילת הפתיחה של נאום משה, בו הוא פונה אל בני ישראל בציווי, היא המילה "זכור". כפי שכבר הודגש לעיל, הנאום הקצר של משה הוא נאום מצוות המסתיים בציווי ברור לבני ישראל "למחות" את עמלק. עם זאת, בניגוד לסוף הפסקה, הציווי של הפתיחה "זכור" נראה לא ברור והקשר שלו להמשך הפסקה מעורפל למדי.

יתכן בהחלט כי מילות הפתיחה "זכור" צריכות להיות מובנות אך ורק כמקבילות לסיום הפסקה ומובילות לסיום זה. בסוף נאומו, משה מצווה את בני ישראל למחות "את זכר עמלק", ובכך יוצר קשר ספרותי בין הפתיחה לבין סוף הפסקה. ניתן לפרש קשר זה כמהווה יחס "אמצעי – מטרה". ה"זכירה" של העבר (פסוק י"ז) משמשת כאמצעי למטרת מחיית ה"זכר"של עמלק (פסוק י"ט). מנקודת מבט זו, המוקד של הפסוקים איננו מאוזן. החצי האחרון של הפרשייה, הציווי למחות את עמלק, מהווה את השיא ואת המוקד הרעיוני של הפרשייה, בעוד הציווי לזכור וללמד את העבר משמש לא יותר מאשר אמצעי להגיע למטרה, משרת של העתיד, צורך בלבד ולא רף בפני עצמו.

לחילופין, נוכל לפרש את הפרשייה בצורה מאוזנת יותר, בעקבות הספרי (כי תצא רצ"ו) והרמב"ן (שם כ"ה, י"ז) ניתן לומר, שכפי שהציווי של משה "למחות" את עמלק מהווה מצווה לכל דבר, כך גם הדרישה של משה מבני ישראל "לזכור", הפותחת את הסיפור. בשפתו ההלכתית של הרמב"ן, מכונה דרישה זו "מצוות עשה".

מנקודת מבט זו, שלושת הפסוקים הקצרים המרכיבים את הסיפור מכילים לא מצוות עשה אחת, אלא שתים, וממילא אין מוקד אחד לפרשייה אלא שניים. כמו שהציווי המכוון לעתיד להשמיד את עמלק הוא בעל משמעות, כך גם הציווי "לזכור" המכוון כלפי העבר. ציווי הזכירה הראשון מהווה חלק יסודי בסיפור, לא רק בגלל חשיבותו כאמצעי לטיפוח הציווי העתידי "למחות" את עמלק.

מבט מעמיק במבנה הספרותי של הסיפור נראה כמחזק את הדעה האחרונה, הפירוש ה"מאוזן". שלושת הפסוקים של הפרשייה נראים כבעלי מבנה כיאסטי של "ניגוד" בשני חלקים, כשהחצי השני מהווה את ההיפך של החצי הראשון מבחינת זמנים ונושאים. בפשטות, בדרך קריאת הפסוקים על פי המבנה המסר הוא כך: בעוד בעבר בני ישראל היו בדרכם, עדיין לא במקומם, מותשים ונתונים תחת מתקפת עמלק, בעתיד הם יהיו במקומם, בטוחים ובמנוחה, ויתקיפו במקום להיות מותקפים. ניתן למפות זאת בטבלה באופן הבא:


 

חלק

ביטוי מפתח / רעיונות מפתח

פסוקים

א'1

"זכור", עמלק  /מתקפת עמלק על ישראל

כ"ה, י"ז

ב'1

"בדרך", "בצאתכם ממצרים" /הקשר היסטורי – עבר

כ"ה, י"ז

ג'1

"עייף", "יגע", /מצבם של בני ישראל

כ"ה, י"ח

ג'2

"בהניח... מכל אויביך מסביב" /מצבם של שני ישראל

כ"ה, י"ט

ב'2

"בארץ", "נחלה לרשתה" /הקשר היסטורי - עתיד

כ"ה, י"ט

א'2

"זכר", עמלק /מתקפת ישראל על עמלק

כ"ה, י"ט

 

אם לסכם זאת, מה שנמצא באמצע הסיפור הוא המעבר מ"עייף ויגע" למצב "מנוחה", שינוי במקום הנפשי של בני ישראל. ממקום חדש זה, הם נדרשים הן "לזכור" את העבר, המוקד של החצי הראשון של הסיפור, והן לפעול בעתיד, המוקד של החצי השני. שניהם בעלי חשיבות זהה.

דבר זה מביא אותנו לנקודה לשונית חיונית ולהקבלה המספקת תמיכה נוספת לפירוש ה"מאוזן". למעשה, נקודה זו יכולה להטות את ה"איזון" של הפסקה לכיוון השני, לעבר החלק הראשון ומצוות "זכור". כפי שכבר צוין על ידי הרמב"ן, ספר דברים אינו המקום הראשון בו התורה משתמשת במילת הציווי "זכור". מוקדם יותר בספר שמות, משה משתמש במילה פעמיים. בראש ובראשונה, הוא מצווה את בני ישראל "לזכור" את יציאת מצרים, כאשר אומר:

"זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה..." (שמות י"ג, ג')

שנית, בנוסף לציווי לזכור את יציאת מצרים, משה מצווה את בני ישראל "לזכור" את השבת:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"  (שם כ', ז')

בשני המקרים, המילה "זכור" מהווה ציווי עשה ברור בעל חשיבות עצמאית. אם כן, כך גם במקרה השלישי בו אנו עוסקים, הציווי לזכור את מעשיו של עמלק. המילה "זכור", לאור זאת, מסמנת מצוות עשה בעלת חשיבות מהותית ועצמאית. למעשה, פרשנות חז"ל סטנדרטית של התורה רואה את המילה "זכור" כמחייבת לא רק הכרה פנימית בשכל אלא גם מעשה חיצוני של אמירה, ומיישמת פרשנות זו גם לגבי הדרישה "לזכור" את עמלק (ספרא בחקותי א', ג', ספרי כי תצא רצ"ו, רמב"ן דברים כ"ד: ט' ושם כ"ה: י"ז).

כל זה מביא אותנו אל הבעיה הבאה. בעוד נוכל בקלות להבין מדוע התורה מצווה לזכור את השבת ואת יציאת מצרים, לא ברור מדוע התורה מדגישה זכירה מקבילה ודומה של מעשיו של עמלק. כפי שניתן להבחין, הפרשייה של התורה המצווה על זכירת השבת מספקת סיבה למרכזיות של השבת בפולחן והמחשבה היהודיים. כך נאמר ברביעי מבין עשרת הדיברות:

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ', י')

זכירת השבת כרוכה בזכירת בריאת ה' את העולם, מטרה חשובה ומרכזית.

בדומה, אין צורך בתובנה מיוחדת כדי להבין את המשמעות התיאולוגית או המחשבתית של זכירת יציאת מצרים. יציאת מצרים משלימה את בריאת העולם על ידי שהיא מסמלת קטגוריה תיאולוגית מרכזית אחרת, זו של גאולה. ה' לא רק יוצר אלא גם גואל. לחילופין, יציאת מצרים מקבילה לבריאה ולא רק משלימה אותה. כשם ש-ה' בורא ויוצר את הטבע, כך גם הוא ברא ויצר את עם ישראל על ידי שחרורם ממצרים. כיוון שכך, הן השבת והן יציאת מצרים מהווים קטגוריות בסיסיות ברורות בהגות המקראית והרבנית. אין פלא כי התורה מצווה לזכור אותם.

אך זה אינו המצב בנוגע לעמלק. האם זכירת עמלק היא חשובה כמו זכירת בריאת העולם על ידי ה' או יצירת העם בידיו? האם אכן היא מצדיקה את ציווי ה"זכור" הייחודי? במילים אחרות, נראה לא ברור באיזה מובן עמלק והמתקפה שלו על ישראל במהלך המסע של ישראל במדבר מהווים בסיס פילוסופי-אמוני של ההגות המקראית.

גם פה, ניתן לנסח את הבעיה מתוך תפיסת העולם של התורה, במקום בשפה פילוסופית. במישור מסוים, נוכל לראות את הנושא הכללי של התורה כיחס בין האנושות לבין ה'. התורה מתחילה עם בריאת ה' את העולם, אך בנקודה מסוימת בהתפתחות העלילה התורה הופכת לסיפור של יחסי הברית של ה' עם אנשים מסוימים וצאצאיהם, האומה הישראלית. כיוון שכך, מצוות ה"זכור", המצווה לציין ולזכור, נראית כבוחרת נקודות חיוניות מסוימות בסיפור יחסי ה'-אנושות או ה'-ישראל, בריאת העולם ויצירת האומה. הסיפור עובר מברית לברית. פעם נוספת, אנו נותרים עם אותה חידה. באיזה מובן בוחרת זכירת עמלק פן מרכזי של יחסי ה'-ישראל, או של הדרמה הא-להית-ישראלית?

אנו ננסה לעמוד על שאלה זו, לאור עיון במלחמה בעמלק.

 

ג. מלחמת ה' בעמלק

סיפור הקרב נגד עמלק המצוי בספר שמות מסתיים בניצחון של בני ישראל ובדיווח של התורה על הכרעתו של יהושע את עמלק בחרב – "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות י"ז, י"ג). בניגוד בולט לתמונה זו של קרב מוחשי ומאבק אנושי, התורה מביאה לאחר סיפור מלחמת עמלק נספח המתאר תמונה שונה והרבה יותר מטא-פיסית:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות י"ז, י"ד-ט"ז)

המלחמה נגד עמלק, על אף שהייתה שייכת ליהושע ב"כאן ועכשיו", שייכת גם ל-ה'. המזבח שנבנה על ידי משה ונקרא בשם "ה' נסי", מתייחס אל ה', מסמל את הנפת משה את "מטה הא-להים", את העזרה הא-להית וטבעו הנסי-למחצה של ניצחון בני ישראל בקרב, את השיוך של הקרב ל-ה'.

יתרה מכך, הקרב הנוכחי שנערך זה עתה מסתיים בשבועה של ה'. בדימוי עוצמתי למדי, ה' כביכול מניח "יָד עַל כֵּס יָ-הּ" ונשבע למלחמה נצחית נגד עמלק. עמלק מוצגים כאויב של ה', והוא יביס אותם. פעם נוספת, הקרב נגד עמלק הוא לא רק של ישראל, אלא של ה'.

בהתאמה לרעיון זה, בהקבלה ועם זאת בניגוד חד ל"מצוות הזיכרון" של ספר דברים, גם בספר שמות התורה משתמשת בשורש ז.כ.ר ובהתייחסות לעתיד. ה' מצווה את משה לכתוב "זיכרון" לעתיד (שם י"ד). בדומה, גם כן בהקבלה לספר דברים, הכתוב מתאר את "מחיית" עמלק "מתחת השמיים" (שם). עם זאת, בניגוד לציווי הזיכרון של משה מאוחר יותר המשתמש בניסוח המצווה של "תמחה" ומטיל את המשא של מחיית עמלק על בני ישראל (דברים כ"ה, י"ט), כאן בנספח לסיפור מלחמת עמלק, ספר שמות משתמש בגוף ראשון, בניסוח "מָחֹה אֶמְחֶה" (שמות שם). פעם נוספת, הקרב נגד עמלק שייך לה'. הוא הגן על ישראל מפני עמלק, נשבע למלחמה נצחית נגד עמלק ומציין כי הוא ימחה את עמלק בעתיד.

מנקודת המבט של הסיפור בספר שמות, ציווי הזיכרון של משה בספר דברים נראה באור חדש. הציוויים "לזכור" ו"למחות" מייצגים הגשמה והשגה של זכות א-להית. בני ישראל חייבים לזכור את הקרב של ה' נגד עמלק. הם חייבים לעזור להגשים את שבועתו וללחום באויביו.

כעת, צפה ועולה השאלה מתבקשת - מה עשה עמלק? מה מהווה את הבסיס למלחמה הנצחית ושבועת ה' נגד עמלק?

 

ד. יתרו למול עמלק

בתחילת פרשת יתרו, אבן עזרא מתייחס לשאלת מיקום הסיפור של ביקור יתרו. בהגיעו למסקנה כי יתרו הגיע למחנה בני ישראל במדבר לאחר סיפור ההתגלות בסיני, האבן עזרא (שמות י"ח, א) מתמודד עם שאלת המיקום הלא נכון של הסיפור. לדבריו, לא מדובר בחוסר אכפתיות או תשומת לב כלפי סדר הדברים, אלא הדבר נעשה במכוון, והסיפור מופיע במיקום הגיוני. לטענתו, כשם שהתורה הזכירה קודם לכן את עמלק וה"רעה" שנעשתה לישראל על ידי עמלק (שם י"ז, ח'-ט"ז), כך היא מזכירה כעת, בסמיכות פרשיות והנגדה רעיונית, את יתרו וה"טובה" שנעשתה לישראל על ידי יתרו (שם י"ח, א'-כ"ז).

למעשה, הניגוד הרעיוני שצוין על ידי אבן עזרא, מהווה פן אחד של קשר ספרותי ונושאי נרחב ובעל פנים רבות בין סיפור עמלק וסיפור יתרו הבא אחריו.

ראשית, שני הסיפורים מתארים הגעה של זר. בפתיחת ה"מפגש" של עמלק וישראל התורה אומרת "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות י"ז, ח'), ובסיפור יתרו נאמר "וַיָּבֹא יִתְרוֹ" (שם י"ח, ה'). כמו כן, בנוסף לנקודה לשונית ורעיונית זו, שני הסיפורים כוללים את המושגים של "מחר" ו"התייצבות". כשהוא פוקד על יהושע ללחום בעמלק, משה מודיע לו כי "מחר", במהלך הקרב, הוא "יתייצב" על ראש הגבעה הסמוכה (שם י"ז, ט'). במקביל, סיפור יתרו המאוחר יותר מדווח כי "למחרת" (שם י"ח, י"ג), יתרו שם לב כי בעודם ממתינים למשה שישפוט אותם, העם "ניצב" כל היום (שם י"ד).

יתרה מכך, במעין משחק על הדימויים של עמדה פיזית, שני הסיפורים כוללים את ישיבתו של משה. במלחמה נגד עמלק, על מנת לקדם את הקרב של ישראל, משה הרים את ידיו (שם י"ז, י"א). אך ידי משה כבדו, הוא נאלץ "לשבת", וידיו נתמכו בידי אהרון וחור (שם י"ב). זוהי, כמובן, גם עמדתו הפיזית של משה בסיפור יתרו. משה "יושב" לשפוט את העם, וכשהוא רואה את העם ממתין כל היום להישפט, יתרו שואל את משה מדוע הוא "יושב" לבדו (שם י"ח, י"ד).

בנוסף, יש לציין כי שני הסיפורים כוללים "כובד", והם מהווים סיפורים של משא עודף והצורך בתמיכה. כפי שכבר צוין, משה נאלץ לשבת כיוון שידיו היו "כבדות" מדי (שם י"ז, י"ב). הוא זקוק לתמיכתם של אחרים ואהרון וחור מספקים את העזרה הנחוצה. גם דבר זה מהווה את אחד מביטויי ונושאי המפתח של סיפור יתרו. יתרו מודיע למשה כי המשא שהוא נטל על עצמו, לשפוט את העם לבדו מבוקר ועד ערב, הוא "כבד" מדי עבורו (שם י"ח, י"ח). הוא אינו יכול לעשות זאת לבדו וזקוק לתמיכתם של אחרים, מערך שלם של שופטים ומערכת משפטית מפותחת (שם, כ"א-כ"ג).

לבסוף, בסיפור יתרו יש הד לסיפור עמלק באופן נוסף. כסיפור מלחמה, סיפור עמלק מתאר באופן טבעי את "בחירת האנשים" שילכו להילחם בעמלק, על מנת לפתור את המשבר שנוצר על ידי הגעתו של עמלק. משה מצווה את יהושע "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם י"ז, ט'). במקביל, סיפור יתרו מתאר גם הוא משבר, המשבר של העומס השיפוטי על משה, שעושה את כל המלאכה לבדו. גם כאן, פתרון המשבר כולל "בחירת אנשים". יתרו מייעץ למשה לבחור אנשים (שם י"ח, כ"א) וכשהתורה מדווחת על יישום משה את עצת יתרו, היא אומרת כי משה "בחר אנשים" (שם כ"ה). בהדגשה נוספת של הקבלה זו, על אף שהוא אינו סיפור מלחמה, סיפור יתרו משתמש בביטוי "אַנְשֵׁי חַיִל", ביטוי המקושר בדרך כלל עם מלחמה (במדבר ל"א, י"ד), לתיאור הקריטריון הבסיסי לבחירת האנשים (שמות י"ח, כ"א). בדומה, כהד נוסף לדימויים המלחמתיים, האנשים הנבחרים ממונים ל"שרי" אלפים, מאות, חמישים ועשרות (שם כ"א).

אם לסכם כל זאת, בסיפור יתרו יש הד ברור לסיפור מלחמת עמלק שבא לפניו הן ברמה הלשונית והן ברמה הנושאית. כפי שראינו לעיל, שני הסיפורים מדווחים על הגעתו של זר ושני הסיפורים כוללים משבר עבור בני ישראל. שני הסיפורים כוללים דימויים דומים של "מחר", "התייצבות", ו"ישיבה", ושני הסיפורים כוללים "בחירת אנשים" ותמיכה במשה לפתרון המשבר הממשמש ובא. על ידי הצבת שני הסיפורים בסמיכות זה לזה ובניית ההקבלות הלשוניות והנושאיות, התורה מדרבנת אותנו לקרוא אותם ביחד, ולהשליך מאחד לשני.

דבר זה מוליך אותנו בחזרה אל דברי האבן עזרא והטענה שלו בנוגע לניגוד ה"טוב" וה"רע". ניתן להסתפק בדברי האבן עזרא, ויתכן בהחלט כי המשמעות של ההקבלה עמלק-יתרו היא לא יותר מאשר הנגדה פשוטה בין הזר/האחר ה"רע", כלומר עמלק, והזר/האחר ה"טוב", כלומר יתרו. על ידי הכנסת סיפור עמלק אל תוך הקריאה של סיפור יתרו, ההקבלה מצביעה ומדגישה כי לא כל הזרים / האחרים הם עמלק. יש ביניהם כאלו שהם יתרו.

לחילופין, ואולי באופן משלים, נוכל לטעון כי הכיוון של קריאת ההקבלה צריך להיות הפוך. זהו הסיפור האחרון, סיפור יתרו, שצריך להשפיע על פירושנו את הסיפור הראשון, סיפור עמלק. מעט התעמקות בפרטים ובמבנה של סיפור יתרו תסייע להבהיר נקודה זו.

 

ה. השמיעה של יתרו ועמלק

סיפור יתרו מתפתח לפי ציר כרונולוגי פשוט. לאחר פסוק הקדמה קצר בו התורה מספרת שיתרו "כהן מדין" וחותנו של משה "שמע" את כל אשר עשה ה' למשה וישראל (שם י"ח, א'), התורה מיידעת אותנו כי יתרו לקח את אשתו וילדיו של משה ו"בא" אל משה במחנה במדבר ליד הר הא-להים (שם ב'-ה'). מנקודה זו והלאה, במה שנכנה חלק ב' של סיפור יתרו, הסיפור של "הגעת יתרו" עצמה, התורה פונה אל סדרת שיחות בין יתרו ומשה (י"ח, ו'-ח'), הכרת יתרו ב-ה' והקרבת קרבנות על ידו (י"ח, ט'-י"ב). לבסוף, במה שנכנה חלק ג' של הסיפור, הכתוב פונה אל מאורעות יום המחרת, הביקורת הידועה של יתרו ועצתו למשה (י"ח, י"ג-כ"ז).

התפתחות זו, החלוקה לפסקאות והמסקנות הספרותיות ההגיוניות בנוגע לתפקיד העלילתי של כל חלק, ניתנים למיפוי כדלהלן:

 

חלק

נושא

פסוקים

תפקיד בעלילה

חלק א'

יתרו "שומע", לוקח את משפחתו של משה, הגעתו של יתרו

י"א, א'-ה'

הקדמה

חלק ב'

"הגעת יתרו", פגישת יתרו ומשה, הכרת יתרו בה', ברכות וקורבנות

י"ח, ו'-י"ב

גוף עיקרי

חלק ג'

"יום המחרת", "עצת יתרו"

י"ח, י"ג-כ"ז

המשך

 

כפי שניתן להבין מהטבלה, מאורעות יום המחרת, "עצת יתרו" (י"ח, י"ג-כ"ז), הם אמנם חשובים כשלעצמם אך מהווים מעין נספח ספרותי לסיפור הכולל. זוהי ההכרה של יתרו ב-ה', הברכות והקורבנות העומדים במרכז הספרותי והרעיוני של הסיפור הכולל. בזכרנו זאת, הבה נבחן בזהירות כמה מפסוקי המפתח של סיפור "הגעת יתרו", חלק ב' של סיפור יתרו הכללי.

לאחר שיתרו ומשה מחליפים ברכות (שם ו'-ז'), משה מספר ליתרו את "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם", את "כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ" וכיצד "וַיַּצִּלֵם ה'". בנקודה זו, יתרו מגיב:

"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים..." (שמות י"ח, ט-י"א)

בתגובה לסיפורו של משה על ה"הצלה" של ה' את בני ישראל ממצרים, יתרו שמח. הוא רואה את החדשות בדבר הצלת בני ישראל בידי ה' כ"טובת" ה' ופורץ בברכה ספונטנית של ה'. הוא חוזר פעמיים על העובדה של "הצלת" ה' את ישראל ממצרים ואפילו לפני שהוא מקריב קורבנות ל-ה', כהן מדין מכריז הוא עכשיו הוא יודע כי "גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים".

אזכור זה של "ידיעה", ידיעת יתרו את ה', מהווה הד לאחד מנושאי המפתח של יציאת מצרים, החלק הראשון של ספר שמות. "ידיעה", או "ידיעת ה' ", מופיעים פעמים רבות בסיפור יציאת מצרים. כאשר משה, בשם ה', דורש בפעם הראשונה מפרעה כי ישלח את בני ישראל למדבר לחגוג ולעבוד את ה' (שמות ה', א'), פרעה מגיב בקצרה "מי ה'?". הוא מסרב לשחרר את בני ישראל ומכריז "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' ". מנקודה זו והלאה, חלק משמעותי מן הסיפור נסוב סביב שאלת "ידיעת ה' ". בהצהירו על כוונתו להכביד את לב פרעה, ה' מכריז כי הוא עושה זאת למטרת ריבוי אותותיו כדי שעל ידי הגאולה מצרים "ידעו" כי "אני ה' ". במישור מסוים, יציאת מצרים מהווה חינוך ממושך ב"ידיעת ה' ", בהכרת כוחו והשגחתו של ה', והצורך לציית למצוותיו.

מיותר לומר כי התפקיד החינוכי של יציאת מצרים, ההכרה בכוחו של ה' ו"ידיעת ה' " לא מכוונים רק כלפי פרעה והמצרים. פעמים רבות לאורך הסיפור, בני ישראל נראים כמושא הלימוד. ה מציין לפעמים כי מטרת כבדת לב פרעה והארכת תהליך הגאולה היא כי ישראל והדורות הבאים "ידעו" "כִּי אֲנִי ה' " (שם י', ב'). באופן עוד יותר משמעותי, כאשר ה' מצהיר למשה על כוונתו "להוציא", "להציל", "לגאול" ו"לקחת לעם" את בני ישראל (שם ו', ו'-ז'), ה' מכריז כי ישנה מטרה מסוימת לתהליך זה, כדבריו למשה:

"ידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"   (שם ו', ז')

למעשה, הרבה מההתמקדות בעבודה והקרבה לה', נושא המשמש כאחד מהמתחים המרכזיים בין משה לפרעה לאורך הסיפור (שם ג': י"ח-י"ט, ה': ב'-ג', ז': ט"ז, ח': ד', ח': כ"א-כ"ד, י': ז'-י"א, י': כ"ד, כ"ו, י"ב: ל"א-ל"ב) נראית קשורה לנושא זה. ידיעת ה' כוללת לא רק הכרה בכוחו, בהשגחתו ורצונו, אלא גם עבודה ופולחן לו.

לאור זאת, נראה כי סיפור יתרו נושא קשר עמוק ליסוד סיפור יציאת מצרים. כאשר יתרו שמע "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל" (שם י"ח, א'), הוא מיד נוסע אל המדבר לפגוש את משה ובני ישראל בהר הא-להים (שם ה'). בסיפור שחוזר ומתייחס ל"הצלת" בני ישראל מפרעה ומצרים בידי ה' (שם א', ד', ח', ט', י', י'), יתרו לא רק מברך את ה' אלא גם מצהיר כי עתה הוא יודע את ה'(שם י"א). בדיוק כמו שנחזה שוב ושוב בסיפור יציאת מצרים, בין אם כישות עצמאית, תחליף וממלא מקום למצרים או כדרבון לעשיה על ידי בני ישראל, יתרו עומד בהר הא-להים ומקריב קרבנות לה' (שם י"ב). הוא יודע את ה', מכיר בהשגחתו ועובד אותו.

בקצרה, אם כן, סיפור יתרו, הסיפור של "הגעת יתרו" בו אנו עוסקים, מהווה את הסיום והשיא של סיפור יציאת מצרים.

לסגירת המעגל, הבה נשוב אל ההקבלה בין יתרו ועמלק והטענה בנוגע לניגוד בין השניים שמעלה האבן עזרא. כפי שהוזכר לעיל, שני הסיפורים מתארים את הגעתו של זר אחר, טוב לעומת רע. אולם בנקודת ניגוד נוספת, הסיפור האחרון, סיפור "הגעת יתרו", הוא בעל סיפור רקע. הוא מתחיל בכך שיתרו "שמע" את כל מה שעשה ה' למשה וישראל, שמיעתו את החדשות על הגאולה.

באופן מעניין, הסיפור הקודם, המקביל, אינו בעל סיפור רקע. בפשטות ובפתאומיות התורה מספרת "וַיָּבֹא עֲמָלֵק". האם משמעות הדבר היא כי הוא לא "שמע"? או אולי "שמע" משהו אחר?

בהתבסס על הפסוק בשירת הים הקובע כי "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן" (שם ט"ו, י"ד), סביר לטעון כי עמלק בוודאי שמע. אולם, יש הבדל בין "שמיעה" לבין "האזנה". בעוד אולי החדשות בדבר הגאולה או חציית ים סוף הגיעו למיקום הגיאוגרפי בו נמצא עמלק, המשמעות והמסר של המאורעות לא חדרו לליבו. שלא כמו יתרו המגיע, חוגג, מברך, יודע ועובד את ה' ובכך משלים את יציאת מצרים, עמלק לא יודע, מברך, חוגג או עובד את ה'. עמלק מגיע כאנטי-יתרו, ללחום בישראל, לסכל את התהליך של מסעם ולכפור בחשיבות ההיסטורית והדתית של יציאת מצרים. בשפה של ספר דברים, בניגוד ליתרו שבוודאי יודע וירא את ה', עמלק, האנטי-יתרו, "לֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים" (דברים כ"ה, י"ח).

 

ו. המבט לעתיד

לפני סיום, הבה נשוב אל כמה מן השאלות שהועלו קודם: הבטחת ה' למלחמה נצחית נגד עמלק, הבעיה של הציווי הייחודי לזכור את מתקפתו של עמלק ובעיית ה"הצדקה" של הציווי או הבטחה של ה' "למחות" את עמלק. הרבה מן העבודה המושגית הנחוצה כבר נעשתה, ונראה שההקבלה בין יתרו לבין עמלק מספקת תובנה שתעזור לאגד את הדברים.

כפי שנטען לעיל, סיפור יתרו כולו כולל חלק שלישי, "עצת יתרו". סיפור יתרו לא מסתיים בהכרה שלו בעבר, אלא הוא ממשיך עם סיפור "יום המחרת" (שמות י"ח, ג'). יתרו שם לב למשבר המשפטי ודוחק במשה לפעול. הוא מודאג מכך שמשה והעם "נָבֹל תִּבֹּל" (שם י"ח), וחושש שמא הם לא יעמדו במשא של מערכת משפטית לא מתפקדת ולא יהיו מסוגלים להמשיך במסעם. יתרו יועץ לערוך שינוי, וטוען כי אם תכניתו תיושם, "גַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" (שם כ"ג). דאגתו של יתרו היא לא רק לעבר, אלא גם לעתיד. הוא מעוניין לא רק במה שהתרחש להם "בדרך", אלא במה שיתרחש להם בעתיד, בעודם בדרך למקומם. בנימה מטאפורית ניתן לומר, כי הסיפור של "יום המחרת", סיפור "עצת יתרו", הוא לא רק לגבי היום במסוים שלאחר הגעתו של יתרו, אלא מדבר על כל "ימי המחרת" העתידיים. יתרו מסייע להתוות את דרכם העתידית וההיסטוריה העתידית של ישראל לאחר הגאולה. במובן רחב, ה"הגעה" של יתרו  משמשת להבטיח את ה"הגעה" העתידית של ישראל אל מקומם ויעודם.

גם בצורת הסתכלות זו, עמלק מהווה אנטי-יתרו. עמלק לא רק דוחה את העבר, את משמעות יציאת מצרים, ידיעת ה', כוחו של ה' והשגחתו. עמלק דוחה גם את העתיד, את הייעוד, ה"בדרך" של ישראל. כפי שהכתוב בסוף פרשת כי תצא, נקודת המוצא המקורית שלנו, מנסח זאת בהגדירו את הציווי הייחודי לזכור את עמלק:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים"

                                          (שם כ"ה, י"ז-י"ח)

אם לסכם כל זאת, עמלק פועל ללא יראת ה' ומנסה לסכל את מסע ישראל. פעולותיו של עמלק מייצגות את שלילת תכנית ההשגחה הא-להית, של התכנית ההיסטורית הא-להית המתחייבת מפירוש נכון של מאורעות יציאת מצריים ומסומלת על ידי ה"בדרך", מסע ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. זכירת עמלק כוללת לזכור לא להיות כמו עמלק, להיות בעמדה של אנטי-עמלק, "לדעת את ה' ", ולדעת להיות "בדרך", הרעיון של תכנית א-להית להיסטוריה. כיוון שכך, סיפור עמלק והציווי לזכור את עמלק נוגע ביסוד בסיסי אחר של ההגות המקראית והיחס בין ה' לישראל. לא בריאת העולם ולא הגאולה או יצירת האומה, אלא הרעיון של השגחה א-להית, ה"בדרך" של היסטוריה המונחית על ידי ההשגחה הא-להית.

לסיום, האם נוכל להצדיק באופן מלא את הציווי "למחות" את עמלק? האם נוכל להסביר האופן מלא את מעמדו של הציווי לזכור את עמלק, בדומה לזכירת בריאת ה' את העולם ויציאת מצרים? האם נוכל להסביר באופן הגיוני את שבועתו של ה' למלחמה נצחית נגד עמלק וציוויו לישראל לשמש כבאי כוחו? למען האמת, אני נותר בספק האם שאלות אלו יכולות להיפתר ולהיענות בצורה אבסולוטית ומשביעת רצון מבחינה פילוסופית. אולי הן נמצאות מעבר ליכולת התפישה של השכל האנושי, אם כי יתכן שיהיה מי שימצא את הכיוונים המותווים לעיל משכנעים. בכל אופן, יש לקוות כי למדנו משהו לגבי עמלק, יתרו וההגות המקראית בעודנו "בדרך".

 

לעיון נוסף

1)      קראו שוב את דברים כ"ה, י"ז-י"ח. כעת ראו את פירוש רש"י שם י"ח ד"ה אשר ופירושיו של אברבנאל שם י"ז (שלושת הסיבות הראשונות). זהו את שלושת דעותיו של רש"י ואת הדעה העיקרית של אברבנאל בנוגע לחטאו של עמלק. נסו להסביר כיצד השיעור לעיל מייצג ניסיון להרחיב את הדעות הראשונה והשלישית של רש"י.

2)      קראו את דברים כ"ד, ח'-ט'. כעת השוו ל-כ"ה, י"ז. ראו רמב"ן כ"ד, ט' ורמב"ן כ"ה, י"ז. א) נסחו את ההבדל בין רש"י ורמב"ן לגבי האופן בו יש לקרוא את דברים כ"ד, ח'-ט'. ב) כיצד מסביר רמב"ן את הצורך לזכור את מרים? ג) ראו במדבר י"ב, א'-י"ג. כעת ראו במדבר י', כ"ט – י"ב, ט"ז. מהו הנושא הכללי של קטע זה? כיצד הוא משמש כהקדמה לבמדבר י"ג, א' – י"ד, מ"ה? ד) נסו לנסח תיאוריה מאוחדת להסבר צוות זכירת מרים ועמלק בהתבסס על השיעור לעיל.

3)      קראו את דברים כ"ה, י"ז-י"ח. כעת ראו בראשית כ', ט'-י"א ובראשית מ"ב, י"ד-כ'. נסו לנסח את המשמעות של "יראת ה' " בשני סיפורים אלו. א) איזה אור נקודה זו שופכת על דברים כ"ה, י"ז-י"ח? ב) קראו את דברים כ"ד, ח'-ט' ואת במדבר י"ב, א'-י"ג. נסו לנסח תיאוריה מאוחדת נוספת להסברת הצורך לזכור את מרים ועמלק לאור פירוש רמב"ן על דברים כ"ד, ט' ופירוש אברבנאל שם כ"ה, י"ז.

 

4)      ראו דברים ז', י"ז-י"ט. כעת ראו שם ח', א'-י"ח תוך שימת לב מיוחדת ל-ח': ב', י"א, י"ד, י"ח. ראו גם שם ט', ד'-ח'. א) הגדירו את התפקיד המיוחד של זיכרון ואת היחס בין "לזכור" לבין "לא לשכוח" בקטעים אלו. האם יכולה להיות משמעות מיוחדת לזיכרון בספר דברים? ב) כעת ראו דברים כ"ד, ח'-ט' וכן כ"ה, י"ז-י"ט וראו שמות י"ג, ג' ו-כ', ז'. נסו לנסח כיצד השיעור לעיל מבוסס על המודל של רמב"ן ל"זכור" המבוסס על ספר שמות, בניגוד למודל אפשרי המבוסס על ספר דברים לפירוש "זכור"? ג) ראו ספרא בחוקותי א', ג'. כיצד מקור זה מערער על הנקודה הקודמת ומגן על נקודת המבט שאומצה בשיעור לעיל?