זמן ספירת העומר

  • הרב שלמה ברין

זמן ספירת העומר*

כידוע, זמן ספירת העומר הוא דווקא בלילה. לפי מספר ראשונים (רא"ש, ריטב"א ועוד), הלכה זו מופיעה בפשט משנה עצמה:

"כל הלילה כשר לקצירת העומר ולספירת העומר"

(מגילה כ:)

ואף שבגירסה המצויה לפנינו לא מוזכרת ספירת העומר יחד עם המצוות שזמנן בלילה, אין חולק על כך שזמנה הוא אכן בלילה.

בשעור זה, ננסה להבין מדוע זמן הספירה הוא בלילה, וננסה לבאר מהו מקור הדין, טעמו וגדרו.

משום "תמימות"

איתא בברייתא:

"יכול יקצור ויספור ויביא ביום? תלמוד לומר: 'שבע שבתות תמימות תהיינה' - אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב!"

(מנחות סו.)

ולאור זאת פסק ר"ת:

"ועור נראה, דאפילו למאן דמכשר קצירת העומר ביום, דיעבר מודה הוא גבי ספירה דאין לברך ביום, משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב 'תמימות', ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה"

(מגילה כ:, תד"ה "כל")

לפי דעה זו, משמע שהספירה חלה בלילה על-מנת לעמוד בסטנדרט של 'תמימות'. לדברי ר"ת, הצורך ב'תמימות' קיים בכל יום ויום מימי הספירה, ובא לידי ביטוי בכך שהימים נספרים מן הלילה.

מסתבר, שההגיון העומד מאחורי הלימוד הוא, שמהמילה 'תמימות' אנו לומדים שהחיוב הוא לספור את היום בעצמו, כאדם המונה שטרותיו; אין כוונת הספירה במניית הימים שעברו מקציר שעורים או הימים שנותרו עד חג השבועות. ממילא, חיוב הספירה חל בשעה שמתחיל היום - הלילה הקודם. מי שלא ספר בלילה לא רק פספס את זמן קיום המצווה אלא גם החטיא את תוכנה, שהרי ספר רק חצי יום.

לעומת זאת, מדברי המרדכי עולה כיוון שונה:

"וכבר שאלו לר' יעקב בר' יקר: מי שלא ברך בלילה, מהו שיברך ביום? והשיב: שכר ספירה יהבינן ליה - שכר ספירה בזמנה לא יהבינן ליה"

(מגילה, תת"ג)

נראה מדבריו, שהלילה אינו מגדיר את מעשה הספירה ולכן אין צורך לספור את הלילה והיום בשלמותם[1].

משום זמנה של קצירת העומר

ניתן להציע, שהחיוב לספור בלילה נובע מהקבלה בין הספירה לבין קצירת העומר, שזמנה בלילה. ואכן, גישה זו עולה בדברי ר' ירוחם (נתיב ה', ח"ד) והרא"ש בתוספותיו:

"מדמדמה ספירת העומר לקצירת העומר... ילפינן עוד, דמה קצירה בלילה דאמרינן 'נקצר ביום אינו כשר', אף ברכת העומר בלילה"

(מגילה כ:, ד"ה "כל")

אמנם, בדמותינו דיני מצות ספירה לדיני מצות קצירת העומר, יש להניח שתי הנחות עקרוניות:

א. קצירת העומר היא מצווה עצמאית. הנחה זו איננה ברורה מאליה, כיוון שישנם ראשונים המסיקים שהקצירה היא רק מעשה הכרחי הנועד להכשיר את הקמת לקרבן העומר, ואין מדובר במעשה מצווה העומד בפני עצמו.

האחרונים עסקו גם הם בחקירה זו, ונציין ראיות עיקריות לכל אחת מהגישות השונות:

1. במחלוקת המפורסמת על פירוש הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" (שביעית, פ"א מ"ד), דורש ר' ישמעאל: "יצא קציר העומר שהוא מצוה" - משמע שמדובר במצווה עצמאית.

2. הרמב"ם פוסק שקצירת העומר היא זו המתירה את הקצירה בשדות האחרים בארץ:

"אסור לקצור בא"י מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר, שנאמר: ראשית קצירכם, שיהיה תחילה לכל הנקצרים"

(פ"ז הי"ג)

מכאן, שלקצירת העומר יש תפקיד עצמאי, מלבד העובדה שהיא מכשירה את הקמח להקרבה.

3. בפירוש המשניות (מנחות, פ"י מ"א) כתב הרמב"ם, שקצירת העומר רוחה שבת כיוון שהיא "ככל חובות ציבור שדוחין את השבת ואת הטומאה". מהשואת קצירת העומר לקרבנות הצבור, מוכח שמדובר במצוה בפני עצמה.

4. לדעת בעל אבני-נזר (או"ח שפ"ה, אות י"ט), במידה והעומר נקצר ולאחר מכן נטמאה התבואה - יקריב את העומד בטומאה ולא יקריב מעומרים טהורים שלא נקצרו לשם מצוה. הוא מסביר את דבריו בכך "שמצוה עדיפא ודוחה טומאה" - משמע שמדובר במצווה עצמאית.

5. בגמרא בשבת (קלא.) לומדים שמכשירי שתי הלחם דוחים שבת, מכך שקצירת העומר דוחה שבת. מלימוד זה עולה, בניגוד לראיות הקודמות, שקצירת העומר היא מכשיר ולא מצוה עצמאית.

בכל אופן, אם נחזור לעיקר ענייננו, על-מנת לקשור בין חובת הספירה בלילה לבין חובת קצירת העומר בלילה, יש להניח שקצירת העומר היא מצווה בפני עצמה. אלמלא כן, אין מקום ללמוד הלכות של מעשה המצווה מהלכות הקשורות למעשה שהוא הכשר מצווה בלבד.

ואמנם, נדמה שיש מקום רב להשוות בין מצוות הספירה למצוות הקצירה, וזאת בשל הקשר המהותי בין שתי המצוות, כפי העולה בדברי הרמב"ן על התורה:

"והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים, ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם, ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חיטים, כעלות גדיש בעיתו"

(ויקרא כ"ג, ט"ו)

כלומר, הספירה קשורה למעשה קצירת העומר דוקא ולא להבאת קרבן העומר. לדברי הרמב"ן, כל עניינה של ספירת העומר הוא החיבור בין קציר השעורים לקציר החיטים.

גישה דומה עולה בדברי ה'קרן אורה' (מנחות סו.), המכריע שספירת העומר בזמן הזה איננה מדאורייתא כיוון שאין קצירה המתירתה. גם לדבריו, ישנו קשר מהותי בין הספירה לקצירת העומר, עד כדי כך שללא קצירה אין כלל טעם לספירה!

האם לילה מעכב?

לפי גישה עקרונית זו, המקשרת בין ספירה לקצירה, יש להתבונן במצוות קצירת העומר: האם קצירה בלילה מעכבת?

בנקודה זו, נחלקו משנת מנחות (מנחות עב.) ומשנת מגילה וכן רבי ורשב"א בבריתא (תוספתא, יומא פ"ג). במנחות שנינו:

"מצותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר"

אך במגילה שנינו:

"כל הלילה כשר לקצירת העומר... זה הכלל, דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה"

ומדייקת הגמרא במנחות (עב.) שכוונת המשנה היא, שהקצירה כשרה דוקא בלילה ולא ביום.

ר"ת פסק כסתמא דמתניתין במגילה, ומכאן שקצרו ביום פסול (מגילה כ:, ד"ה "כל"). משום כך, אם שכח בלילה וספר ביום לא יצא ידי חובה. לעומת זאת, בה"ג (מובא בתוס', מנחות ס.) נוקט כסתמא דמתניתין במנחות, ולכן מכריע שאם שכח לספור בלילה סופר ביום. בכך מצטרף בה"ג לדעת הרא"ש ור' ירוחם הנ"ל, הסוברים שחיוב הלילה בספירה הוא מדין קצירה ולא מדין 'תמימות'.

להלכה, פסק השו"ע (או"ח תפ"ט, ז') שמי שלא ספר בלילה יספור ביום ללא ברכה, וכך נוהגים.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

עד עתה הנחנו שדינם של כל ימי הספירה שווה. למעשה, ניתן להציע חלוקה בין ימי הספיר השונים, וזאת משני כיוונים שונים:

א. ניתן להציע שדין 'תמימות' לא נאמר ביחס לכל יום ויום מימי הספירה, אלא לכל ימי הספירה כאחד. ממילא, ההקפדה על תמימות צריכה להיות בלילה הראשון בלבד. ככל הנראה, כך הבין מר יהודאי גאון:

"היכא דלא מנה ספירת העומר בלילה קמא, דלא לימני בשאר לילות כלל. מאי טעמא? משום רכתיב... 'תמימות', ומדטעה שוב אינן תמימות"

(מובא ברא"ש הנ"ל, מגילה)

מסתבר, שזו ההבנה המדוקדקת בדרשת הברייתא (מנחות סו. שהובאה לעיל), האומרת ש"מתחיל למנות מבערב" - היינו, תחילת הספירה בלבד צריכה להיות מבערב.

ב. גרסינן בגמרא:

"אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי... אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא"

(מנחות סו.)

מפורסמת וייחודית שיטת רבנו ירוחם (נתיב ה', ח"ר), הטוען שיש שתי מצוות נפרדות בספירת העומר: ספירת ימים וספירת השבועות. לדבריו, כל אחת מספירות אלו היא מצווה בפני עצמה וטעונה ברכה בפני עצמה. לפי שיטתו, ספירת השבועות קשורה למצות העומר וקצירתו, דכתיב "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה" (ויקרא כ"ג), ואילו ספירת הימים אינה תלויה בקרבן העומר ובמקדש. ממילא בזמן הזה, בו בעוונותינו הרבים אין לנו עומר ומקדש, ספירת השבוועת היא מדרבנן בלבד, בניגוד לספירת הימים. כך מסביר ר' ירוחם את דברי אמימר, שנהג כדין תורה בכך שספר רק ימים ולא שבועות.

לפי דברי ר' ירוחם, ברור שחובת הספירה בלילה נוגעת רק לספירת השבועות. ספירת הימים, עליה לא נאמר 'תמימות' וכן היא איננה קשורה לקצירת העומר, כשרה אף ביום[2].

דין ערב ותחילת הלילה

פסק הטור:

"וזמן הספירה מתחילת הלילה. שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה"

(או"ח תפ"ט)

וכן פסק גם השו"ע (סעיף א') והרמב"ם בפירוש המשניות:

"ולא תהיינה תמימות אלא אם יתחיל לספור מתחילת הלילה"

אולם, בהלכות תמידין ומוספין השמיט הרמב"ם את הצורך בתחילת הלילה:

"ומתחילת היום מונים ולפיכך מונה בלילה"

(פ"ז הכ"ב)

לאור כל האמור לעיל, מסתבר שהדברים תלויים בחקירה שהעלנו לעיל. אם החיוב בלילה נובע מהצורך ב'תמימות', אזי יש לספור בתחילת הלילה דווקא. לעומת זאת, אם החיוב בלילה נובע מההשוואה למצוות הקצירה שזמנה בלילה, אזי אין עניין לספור דווקא בתחילת הלילה, כפי שאין חובה לקצור את העומר דווקא בתחילת הלילה.

שיטת ר' ירוחם

ר' ירוחם עצמו מעלה אפשרות מחודשת להסבר הצורך בספירה בלילה:

"שהימים ימי קציר והעם טרודים ואינם מצויים בבתיהם"

ברור שלפי טעם זה ניתן לספור ביום אם שכח בלילה.

אמנם צ"ע בדבריו, שהרי לדעת ר' ירוחם ספירת הימים היא מדאורייתא, וכיצד טעם 'אומדנא' כזה מהווה הסבר לדין תורה? ייתכן, שמדאורייתא אכן ניתן לספור גם ביום, אלא שמדרבנן תקנו לספור בלילה בשל טירחת העם שבשדות. ועדיין צ"ע.

 

* השעור נאמר בשבת 'בחוקותי' תשמ"ט, הופיע ב'דף-קשר' 183 ונערך ע"י שאול ברט. השעור לא עבר את ביקורת הרב.

[1] ייתכן שכוונת המרדכי היא שיש ב' רמות בספירת העומר: ספירת הימים עצמם - הספירה עליה דיבר ר"ת - הנקראת בלשונו "מצוה בזמנה" ואותה מקיימים רק אם ספר בלילה; וספירה אחרת, נחותה יותר, שאינה תמימה, שבה יצא ידי אף אם ספר ביום.

[2] יש לציין שר' ירוחם עצמו לא פסק כן.