זריזין מקדימין למצוות

מקור הדין

כולנו מכירים את הכלל ש'זריזין מקדימין למצוות', אולם מניין נלמד דין זה? אומרת הגמרא:

"...אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר' (בראשית כ"ב)" (פסחים ד.).

לאור דברי הגמרא, נשאלת השאלה: כיצד יש להבין דין זה? האם מדובר במצווה גמורה (מדאורייתא או מדרבנן), או שמא בהנהגה טובה ותו לא? בשאלה זו נחלקו המפרשים:

יש הסבורים, כי מדובר במצווה גמורה מדאורייתא. את דעתם הם מבססים על דברי הגמרא שראינו לעיל האומרת כי דין זה נלמד מהפסוק "וישכם אברהם בבקר".

לעומתם, יש שכתבו[1] כי חובת הזירוז היא מדרבנן בלבד, והפסוק משמש כאסמכתא לדברי חכמים.

כמובן שישנה אפשרות שלישית, והיא לומר כי אין כאן שום חובה כי אם הידור בלבד, כפי שמשמע מדברי הגמרא. שהרי, בגמרא לא נאמר כי ישנה חובה להזדרז בקיום המצוות, הגמרא רק ציינה את העובדה כי אלו שזריזין בקיום המצוות - אינן מתמהמהים[2].

אופי הדין

במבט ראשון, נראה כי גם לדעת הסוברים שחובת ההקדמה היא מדאורייתא, כאשר מדובר על מצוות מדרבנן - חובה זו (אם היא קיימת) תהיה מדרבנן בלבד. אולם, ייתכן ואין זה מדויק, והדבר תלוי בשאלה מרכזית בדין זה, בה דנו האחרונים.

השאלה בה דנו האחרונים היא, האם מצוות ההקדמה במצוות היא חלק מהותי מאותה מצווה אותה ניגשים לקיים, או שמא מדובר במצווה נפרדת. במילים אחרות: כל מצווה מורכבת מפרטים שונים, וכאשר אנו ניגשים לקיים מצווה מסוימת אנו דואגים להקפיד על כל פרט ופרט שייעשה כראוי. ייתכן אם-כן, שחובה זו היא אחד מאותם פרטים מפרטי המצווה, ובכל מצווה ומצווה ישנה חובה פנימית להקדים לעשותה. אולם, יתכן וזוהי מצווה כללית המשותפת לכל המצוות (או לחלקן, כפי שנראה בהמשך), והיא אינה מהווה חלק מכל מצווה.

ישנן מספר השלכות לשאלה זו. ראשית, כפי שראינו לעיל, אם נאמר שהדין ש'זריזין מקדימין למצוות' הינו חלק בלתי נפרד מהמצווה אותה מקיימים, אזי ברור כי כאשר מדובר על מצווה מדרבנן - גם חובה זאת תהיה מדרבנן. לעומת זאת, אם זוהי מצווה בפני עצמה, והיא איננה קשורה למצווה מסוימת, ייתכן והחובה להקדים היא חובה מדאורייתא. על-פי זה, ייתכן וגם כאשר מקיימים מצווה מדרבנן, החובה להקדים יכולה להיות מדאוריתא! כלומר, יש חובה (מדאורייתא) להקדים כאשר מקיימים מצווה, ואין זה משנה האם מצווה זו היא מדאוריתא או מדרבנן- מצוה היא מצוה.

רשות או חובה

נחזור לדברי הגמרא שראינו בתחילת השיעור:

"...והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא, מכדי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה - ונבדוק בשית! וכי תימא זריזין מקדימין למצות - נבדוק מצפרא דכתיב: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא י"ב), ותניא: כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר'(בראשית כ"ב) " (פסחים ד.).

כלומר, הגמרא שואלת מדוע בודקים את החמץ בלילה ולא ביום? שהרי לכולי עלמא זמן האיסור אינו מתחיל לפני חצות היום, וגם אם נאמר ש'זריזין מקדימין למצוות' - עדיין ניתן לבדוק מהבוקר! כפי שהסביר רש"י:

"נבדוק מצפרא - דאיכא הקדמה לזריזים כדאשכחן גבי מילה, ובזריזותיה דאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר, שלא המתין עד הנץ החמה ומכל מקום בלילה לא הקדים" (שם).

בפשטות, דברי רש"י מתפרשים באופן הבא (וכך גם הבינו התוספות את דבריו): מכך שאברהם לא הקדים וקיים את המצווה עוד מהלילה, אלא חיכה לבוקר, רואים שישנו גבול לזמן ההקדמה, וגם הזריזין אינם מקדימים לזמן שלפני זמן המצווה. לאור זאת מסיקה הגמרא כי היה ראוי לבדוק את החמץ ביום, ולא בלילה שלפני.

ואולם, נראה כי ניתן להבין את דברי הגמרא באופן אחר. ייתכן והגמרא לא מקשה על כך שבודקים את החמץ דווקא בלילה. כוונת הגמרא היא להראות שאפילו אברהם, שממנו למדים את הדין ש'זריזין מקדימין למצוות', לא ראה צורך להקדים עד כדי כך, ולכן אין מקום לחייב לבדוק חמץ עוד מהלילה. ואולם, אין בכוונת הגמרא לומר שאסור לנהוג כך, כל הכוונה הייתה לומר שאין בכך צורך.

במילים אחרות, ההבדל בין ההסברים הוא האם ניתן להקדים את קיום המצווה ללפני זמנה או שמא לא: לפי הסבר אחד - אין לנהוג כך, ואילו לפי ההסבר השני - ניתן. ייתכן והדבר תלוי בשאלה שהעלנו לעיל: אם אנו מבינים כי חובת ההקדמה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה אותה מקיימים, אז נראה כי יש להתחיל בקיומה רק לאחר שהגיע זמנה. לעומת זאת, אם זוהי מצווה נפרדת, ייתכן וניתן יהיה להקדים ולהתחיל בקיומה גם לפני זמנה, אם כי אין בכך חובה[3].

התנגשות בין הידורים

לעיתים, נוצר מצב בו במידה ונדחה את קיומה של מצווה מסוימת, ניתן יהיה לקיימה בהידור גדול יותר. לדוגמה: כפי שראינו בעבר, זמן קידוש לבנה לכתחילה הוא במוצאי-שבת, כאשר הציבור עדיין מבושמים ולבושים בבגדי השבת. ברור כי יש בכך משום הידור במצוות קידוש הלבנה, וב'תרומת הדשן' (סימן ל"ה) עסק בשאלה, האם עדיף לחכות למוצאי-שבת על מנת לקיים את המצוה בהידור, או שמא עדיף להקדים את קיום המצווה מדין 'זריזין מקדימין למצוות'.

תשובתו של ה'תרומת הדשן' היא, כי יש חילוק בין ימות החורף לימות החמה: בימות החורף בהם יש חשש שמא במוצאי-השבת לא ניתן יהיה לראות את הלבנה, יש להקדים ולקדש מדין 'זריזין מקדימין למצוות'. אולם בימות החמה, בהם בדרך כלל אין חשש כשה, יש להעדיף את הידור המצווה על פני 'זריזין מקדימין למצוות'.

ואולם, על דינו של בעל 'תרומת הדשן' נשאלת השאלה קשה: מדוע הוא מעדיף את ההידור שקיים במוצאי שבת על פני ההידור של 'זריזין מקדימין למצוות'? והרי גם 'זריזין מקדימין למצוות' זהו בעצם סוג של הידור מצווה!

אולי אפשר לומר שגם התשובה לשאלה זו תלויה בשאלה הקודמת. אם 'זריזין מקדימין למצוות' הנה מצווה נפרדת, אזי נראה שהידור במעשה המצווה עצמה עדיף, למרות שמקיימים מצווה נוספת של 'זריזין מקדימין למצוות'. זאת משום שראשית כל יש לקיים את המצווה כראוי ובהידור המרבי, ורק אחר-כך ניתן להוסיף לכך מצוות נוספות. רק אם ניתן לקיים את המצווה במלוא הידורה, ניתן להוסיף הידורים חיצוניים.

לעומת זאת, אם 'זריזין מקדימין למצוות' הנו הידור במצווה עצמה ולא מצווה נפרדת, אכן לא כל כך ברור מדוע יש להעדיף הידור אחד על פני השני.

טעם הדין

לסיום השיעור, נביא שני ציטוטים מדברי המאירי בנוגע לטעם הדין:

"כל היום כשר למילה, שנאמר: 'ביום השמיני וכו'', ומכל מקום ראוי לזריזים בה להקדים בה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי אבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה: 'וישכם אברהם בבוקר'" (יומא כח:).

ועוד כתב:

"...וכל שכן שתבוא דבר מצווה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצוות, ולא יתאחר בעשיית מצווה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצווה דרך כוונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה" (הוריות י:).