חובת הבאת אשם

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

כריתות דף יז – חובת הבאת אשם

בסוגייתנו, הגמרא מבררת מהי הסיבה שרב מחלק בין ספק של חתיכה אחת לספק של שתי חתיכות:

"אמר רבי זירא: מאי טעמא דרב? קסבר: שתי חתיכות אפשר לברר איסורו, חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו".

כלומר, בספק של שתי חתיכות, גם לאחר שאכל את החתיכה עדיין ניתן לברר אם הוא אכל חתיכת איסור או לא; במקרה זה התורה הצריכה את האדם שאכל את החתיכה להביא קרבן אשם תלוי עד שיודע לו האם הוא חייב להביא קרבן חטאת. אולם, בספק של חתיכה אחת, לאחר שהוא כבר אכל את החתיכה אין עוד אפשרות לברר האם היא חתיכת איסור או היתר; לכן, במקרה זה לא חייבה התורה להביא קרבן אשם. הסיבה שאין חובה בהבאת הקרבן מבוארת בגמרא להלן (כה עמוד א):

"אשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה, להגן עליו, דהתורה חסה על גופן של ישראל".

הבאת קרבן האשם, בשונה מהבאת קרבן החטאת, אינה מכפרת על חטאו של האדם. תפקידה הוא רק להגן מפני היסורים. לכן, עד שהאדם לא יודע בוודאות אם חטא או לא עליו להביא את קרבן האשם. למעשה, רב סובר שרק במצב בו ניתן לברר אם האדם עבר על איסור עליו להביא קרבן אשם זאת משום שבמקרה בו האדם לא יוכל לדעת אם חטא לא יועיל קרבן האשם שכן אין הוא מכפר על החטא.

ניתן לומר לפי זה שאם אכל אותו אדם רק חלק מהחתיכה שהייתה לפניו, וניתן עדיין לברר אם היא איסור או היתר רבי זירא יסכים שגם בחתיכה אחת יהיה אותו אדם צריך להביא קרבן אשם משום שהאיסור יכול להתברר.

חובת הבאת הקרבן הינה למעשה דאגה לטובתם של ישראל; אם כן, לא ברור מדוע מדובר בקרבן חובה – לכאורה היינו סוברים לומר שאם אדם אינו רוצה הגנה מהיסורים, שלא יביא! אלא שמסתבר לומר שהתורה לא השאירה את הברירה בידי האדם כמו שהתורה לא השאירה בידי האדם את ההחלטה האם הוא סיים את תפקידו בעולם, כפי שדרשו רבותינו במדרש רבה (פרשה לד סימן יג) את הפסוק (בראשית ט, ה):

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם".

למדו חז"ל שאסור לאדם לאבד את עצמו לדעת.

הרב ירון בן צבי