חובת מחיצה בבית הכנסת ובשמחות

  • רבני ותלמידי הישיבה

מקור הדין

 בגמרא ישנם שני מקורות רלוונטיים לנושא:

 א. המשנה בסוכה נא ע"א אומרת:

 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים (- של בית המקדש) ומתקנין שם תיקון גדול...".

 ומסבירה הגמרא שם: "במוצאי יום טוב כו'. מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב (דה"א כ"ח) 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, (זכריה י"ב) 'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".

 ב. הגמרא בקידושין (מעשה רב על התקנת מחיצה בזמן חופה או דרשה): "אביי דייר גולפי. רבא דייר קנה. אמר אבין: סקבא דשתא - ריגלא" (קידושין פא ע"א).

 ומפרש רש"י: "גולפי - מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה, היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם, שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול; דייר - ...שורות שורות; דייר קנה - מסדר קנים שהעובר עליהן קולם ישמע; סקבא דשתא ריגלא - ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה - ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים זה עם זה".

 רמת החיוב (בבית המקדש)

הגמרא בסוכה לומדת את יסוד דין ההפרדה בין גברים לנשים מהפסוק בזכריה, המתאר את הפרדת הנשים והגברים בהספד משיח בן יוסף. הגמרא מתקשה ביישום דין ההפרדה בעת אירועי שמחת בית השואבה בבית המקדש בשל האיסור להוסיף ולשנות בבניין בית המקדש, שנלמד מן הפסוק בדברי הימים - "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". למרות הגבלה זאת הסיקה הגמרא שמותר לשנות בבניין שינוי מסוים לצורך אותו תיקון גדול שנעשה בשמחת בית השואבה. הכיצד?

 הגר"מ פיינשטיין (בשו"ת איגרות משה ח"א סימן ל"ט) מסיק מכך שחיוב הפרדת הנשים והגברים הוא  מ ד א ו ר י י ת א . לכן כלול חיוב זה ממילא ב"הכל בכתב מיד ה'...", ולא הייתה כל בעיה להוסיף שינוי  ק ב ו ע  בבניין המקדש. את עובדת היותו של השינוי קבוע נראה שניתן לדייק מלשונו של הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ה ה"ט): "עזרת הנשים היתה מוקפת כצצטרה כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין" - מדובר על תיאור קבוע של המבנה, ולא על שינוי עראי שנעשה בזמנים מסוימים.

 אך נראה שניתן להבין גם אחרת: חיוב ההפרדה אינו אלא  מ ד ר ב נ ן ,  ולכן אי אפשר לשנות שינוי קבוע בבניין. אלא שבכל שנה התבצע שינוי  ע ר א י  של הקמת הגזוזטראות, שפורקו בתום שמחת בית השואבה. לפי זה כל "ההוכחה" מהספד היא בדרך אסמכתא בלבד,[2] וכך גם מסתבר, שהרי מחיצה ממש אינה מוזכרת בפסוק זה, ורק עצם ההפרדה מפורש בפסוק. כך נראה לדייק מלשונם של  כ ל  הראשונים (פרט למקום אחד ברמב"ם שהובא לעיל) שהתייחסו לסוגיא:

 "ומתקנין שם תקון גדול, ופירשו בגמרא שהיו מוציאים זיזים מכותליה, ובונין עליהם גזוזטראות לעמוד שם הנשים, ואף על פי שהבנין כולו על ידי נביא היה ולא היה להם להוסיף,  ס מ כ ו  בה  ב ב נ י ן  ע ר א י  לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא..." (מאירי בבית הבחירה סוכה נא ע"ב).

 "והקיפוה גזוזטרה - נתנו זיזין בכתלים, בולטים מן הכותל סביב סביב.  ו כ ל  ש נ ה  מסדרין שם גזוזטראות, לוחין שקורין בלנ"ק, כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין  ב כ ל  ש נ ה ...

 קרא אשכחו - שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות  ג ד ר  בישראל שלא יבואו לידי קלקול" (רש"י סוכה נא ע"ב).

 נראה שניתן לקבוע ששאלת רמת החיוב תלויה ברמת השינוי שבוצע בבניין: מי שסובר שבוצע שינוי קבוע יסבור שחיוב ההפרדה הוא מדאורייתא, ומי שסובר שבוצע שינוי עראי בלבד, דהיינו כל שנה מחדש, יסבור שחיוב ההפרדה אינו אלא מדרבנן.[3] כך מפורסם בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שסבר שחיוב המחיצה אינו אלא מדרבנן.

 מתי נדרשת מחיצה?

כאמור לעיל, בגמרא בסוכה מצאנו מקור לחיוב מחיצה בבית המקדש, וכן יש לפנינו מעשה רב בגמרא בקידושין על אביי ורבא שסידרו מחיצות משוכללות, ולשיטת רש"י זה נעשה בזמן חופה או דרשה. כמו כן יש אזהרה כללית שזמן הרגל הוא "מועד לפורענות" בעניין עברות שבינו לבינה.

 השאלה היא, האם ניתן ללמוד מכאן שיש חיוב גם בבית הכנסת בשעת התפילה, וכן בכל מקום של קיבוץ נשים וגברים, כמו בדרשה, שהוזכרה בקידושין כמקום שאביי ורבא דאגו בו למחיצה.

 הגר"מ פיינשטיין (שם) נוטה לומר שבכל מקום קיבוץ חייבים מן התורה, והוכחתו מהגמרא בסוכה הנ"ל, שמוכיחה מהספד שיש חיוב מחיצה:[4] לו נועדה ההפרדה בהספד רק לצניעות בעלמא, לא ניתן היה ללמוד ממנו איסור תורה למקדש. ומסתבר, לדעתו, שאין קשר בין הצורך בהפרדה לבין קדושת המקום או האירוע, כתפילה וכדומה. כך הוא מוכיח מחנה, שהתפללה בסמוך לעלי הכהן, ולפיכך יש לומר ש"בלא צורך קיבוץ, אף במקדש מותר... ומותרות נשים ליכנס בעזרה גם בלא דוחק...". הבעיה נובעת רק מחשש קיבוץ אנשים בכל מקום שיהא, ולכן בכל מקום שנמצאים בו אנשים ונשים מרובים בדוחק יש מקום להתייחס לצורך במחיצה.

 מובן שדברי הגר"מ הם לשיטתו, שחיוב המחיצה הוא מהתורה, אך לדברינו, שזו רק אסמכתא, ודאי שאם יש ראיה מהספד (ויעוין לקמן, במסקנת המאמר, שלדעתנו אין שום ראיה מכאן למקומות אחרים, שאינם ביהמ"ק) אזי היא רק לחיוב דרבנן.

 כמו כן יש ראיה מהגמרא בקידושין, ואף שדברי רבא ואביי לא הובאו בפוסקים הראשונים, מכל מקום האזהרה בסוף הסוגיה לעניין הרגל הובאה ברמב"ם ובשו"ע שפוסקים: "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה" (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו, הכ"א; שו"ע או"ח סימן תקכ"ט סעיף ד).

 וכתב שם המשנה ברורה: "הנה באמת ד"ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו, אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר".

 לפי זה יש לנו מקור לחיוב בכל מקום קיבוץ, אלא שיש לשים לב שהמקור הוא לעניין עצם ההפרדה, אך אין רמז לחובת המחיצה. הגר"מ מתעלם מהגמרא בקידושין, ונראה שפשוט לו שאסור בכל מקום, דומיא דהספד, ולכן לא טרח להביא ראיה מקידושין.

 לפי האמור כאן עולה שהציבור שלנו, שאינו מפריד בחתונות ובדרשות, נוהג שלא כהוגן, ולפי המשנה ברורה כל מי שבידו למחות חייב לעשות זאת.

 מטרת המחיצה

 דיוק מלשונותיהם של הראשונים בסוגיא בסוכה מעלה שני כיוונים אפשריים:

 א. מניעת הסתכלות: "תיקון גדול, כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים" (רמב"ם בפירוש המשניות למסכת סוכה).

 ב. מניעת התערבות גברים ונשים: "קרא אשכחו, שצריך  ל ה ב ד י ל  אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל" (רש"י שם).

 "ומפני שחששו  ל ה ת ע ר ב ו ת  האנשים עם הנשים הקיפוה עמודים ועשו עליהם מסביב תאים..." (רמב"ם בפירוש המשניות למסכת מידות).[5]

 איכות המחיצה

 ברור שיש לתלות את איכות המחיצה הנדרשת במטרת קיומה (שכפי שראינו יש בזה סתירה ברמב"ם, אך בשאר הראשונים מפורש שהיא נועדה למנוע ערבוב). הרף הנדרש למניעת הסתכלות גבוה מהרף הנדרש ליצירת הפרדה, הן מבחינת הגובה והן מבחינת החומר שממנו צריכה המחיצה להיות עשויה.

 בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז' סימן ח) פוסק שהעיקר זה משום הסתכלות, וכרמב"ם בפירוש המשניות. לפי זה צריך מחיצה או וילון הגבוהים מגובה העיניים, ושאינם שקופה. כן הוא פוסק, על פי רבני הונגריה בדור הקודם, שאסור לשנות שום דבר ממה שנהוג בימי קדם, אף אם נתקיימו התנאים הללו.

 הרב פיינשטיין (בשו"ת אג"מ שם) מבין שמטרת המחיצה אינה אלא מניעת התערבותם של הגברים והנשים. הוא מוכיח שלא שייך לומר שמטרתה היא מניעת הסתכלות מכך שאיסור זה היה ידוע בוודאי כבר קודם לכן, וכן מכך שברור שלאחר התיקון הגדול של הגזוזטרא מי שלא עמד מתחתיה היה יכול להסתכל בנשים שעמדו עליה, ולא כתוב בשום מקום שהייתה לגזוזטרא מחיצה, וידוע שסתם גזוזטרא אין לה מחיצה. הרב פיינשטיין מצריך מחיצה שמגיעה עד גובה הכתפיים, והיינו בגובה של י"ח טפחים. כבר הערנו שהטעם של מניעת ערבוב הוא שמובא בכל הראשונים, פרט ללשונו של הרמב"ם בפיהמ"ש בסוכה, ונראה שגם ברמב"ם יש לומר זיל בתר רובא, ובשני במקומות האחרים הרמב"ם הלוא הזכיר את הטעם של מניעת ההתערבבות.

 לפי טעם זה המחיצה יכולה להיות שקופה (אג"מ או"ח ח"א סימן מ"ג), שהרי גם אז לא שייך קרבה או דיבור דרך המחיצה.[6]

 בעניין יציבות המחיצה כתב בשו"ת "בני בנים" (ח"א סימנים א-ב) שאין די בווילון המתנופף ברוח או במחיצה שהגדיים בוקעים בה. וראייתו מבית המקדש, שגם לפני התיקון הגדול הייתה מחיצה הלכתית בין החיל לעזרת נשים, שהרי היה הפרש גבהים של יותר מעשרה טפחים ביניהם (שש אמות),[7] שהרי עלו במדרגות מהחיל לעזרת נשים. מחיצה זו בבית המקדש הייתה מקובעת, והיא הגיעה עד לקרקע!

 ראיתי שחלקו עליו (הרב אבינר) בטענה שלא מצאנו בדורות הקודמים מי שהחמיר בזה, ולכאורה אין בזה טענה של ממש.

 פירוש אחר לשתי הסוגיות

 הסוגיה בסוכה

 לענ"ד, אין שום ראיה מסוגיה זו לחובת מחיצה פרט לבית המקדש. כבר הוכחנו שהראשונים הבינו שהראיה מהספד אינה אלא אסמכתא, וכך מסתבר, שהרי אין שום זכר למחיצה בפסוק. אסמכתא, כידוע, אין בוחנים לפי "דיני הראיות", וכל כולה היא על דרך הדמיון בלבד.

 כלומר: בבית המקדש אכן יש חיוב מדרבנן - אותו תיקון גדול בשמחת בית השואבה. ומה שאנו נוהגים להעמיד מחיצה בבית הכנסת, זהו מנהג שנהגו אבותינו דומיא דבית המקדש, אלא שמנהג צניעות זה "צמח מהשטח", ולא נתקן כתקנה רשמית מעולם.

 טיעון זה מסביר מדוע לא מצאנו בראשונים הפוסקים ובשולחן ערוך בהלכות בית כנסת את חיוב הקמת המחיצה, אף שהלכות רבות אחרות הובאו בהלכות בית כנסת[8].

 כך משמע בתחילת דברי הראי"ה (מאמרי הראי"ה ב' עמ' 514), שהגדיר את המחיצה בבתי הכנסיות כ"החובה ומשמרת הקודש שקבלו כן אבותינו הקדושים לעשות גם כן בבית מקדש מעט בבתי כנסיות שלנו, וחלילה לשנות ממנהגי קדושת אבותינו". אמנם בהמשך דבריו, בפסקה הבאה, מתנסח הרב קוק באופן חמור יותר: "והנה כבר ביארנו, שאלה הדברים של איסור התערבות אנשים ונשים בביהכ"נ... הם איסורים חמורים של תורה, וחלילה לשום אדם מישראל להמנות בין עבריינים, ולהיות נטפל לעדה כזאת הפורצת את גדרי הקודש הללו... ואפילו אם היו הדברים הללו אסורים רק מפני מנהג אבותינו בלבד, כמו שיש טועים בזה ואומרים שהם רק דברים של מנהג, הנה גם אז היו הדברים חמורים מאד..."[9].

 יש לשים לב לכך שמדובר כאן על מנהג שצמח מהשטח, ואין קשר בינו לבין תקנות ומנהגות שמזכיר הרמב"ם בהקדמה לפירושו למשנה ובהלכות ממרים (פ"ב ה"ב), שהם יזמה של הסנהדרין וכדי לבטלם צריך סנהדרין אחרת, גדולה בחכמה ובמניין.

 מנהג שצמח בשטח, אף שברור שאין לפרצו, ויש לשמור על מנהגי ישראל שכולם קדושים, מכל מקום אם הוא נפרץ, ונוצר מצב שרוב ישראל כבר נוהג אחרת, אז המנהג הישן כבר אינו מחייב[10].

 לפי זה יש לבדוק את כל השאלות שדנו בהן מחדש.

 אין שום מקור לחיוב מחיצה בבית כנסת, לא מהתורה ולא מדרבנן, וזהו מנהג בלבד.

 לא שייך לדבר על מהות המחיצה שהייתה בבית המקדש, כי המנהג מחייב בסופו של דבר כפי המציאות בשטח. ממילא גובה המחיצה ושקיפותה תלוי במנהג.

 גם מבחינת רמת היציבות הנדרשת אין קשר למה שהיה בבית המקדש, ויש לבחון כל מקרה לפי הנוהג המקובל. לכן אם בעיר מסוימת[11] נהגו רוב בתי הכנסת שדי בווילון שקוף, יש להסתפק בכך. מאידך, אם רובם נהגו במחיצה אטומה מעל גובה העיניים, אז אין להקל כגר"מ פיינשטיין[12] ולשנות את המנהג למחיצה עד גובה הכתפיים בלבד.

 כשמתפללים שלא בבית כנסת, כגון בטיול, או באירוע של חתונה וכד', שנהגו שאין מקפידים על מחיצה, ולכן אין טעם להחמיר ולחפש מחיצה[13].

הסוגיה בקדושין

 יש לשים לב לכך שבגמרא אין הלכה מחייבת, לא לעניין עצם ההפרדה ולא לגבי המחיצה, אלא יש רק תיאור של "מעשה רב", והתוויית מדיניות כללית שהרגל הוא זמן מועד לפורענות. לפי זה יש לבדוק כל מצב ודור לפי המציאות, ואין לקבוע מסמרות.

 בתקופת הרמב"ם והשו"ע, שבה נשים לא יצאו הרבה מהבית, וגם לא היו מלומדות, היה ברור שאם יתערבבו יש חשש גדול לעברה. אך בזמננו נראה שבחתונות, שיושבים בצורה מסודרת לאור הזרקורים, לא נראה שיש לחוש לזה.

 נשווה בנפשנו: בכל מקומות העבודה כיום, ובהם גם מוסדות תורניים ורבנויות, עובדים נשים וגברים במעורב באופן הכולל חיכוך יום יומי, ואין פוצה פה ומצפצף. אך כשבאים לשמחה של אחד העובדים, וכל אחד בא עם בן זוגו, כאן פתאום יש לחוש לעברה והשמחה חייבת להיות נפרדת?![14]

מבחינה זאת גם נראה שאין בעיה של חשש עברה בדרשה תורנית או בתפילה בבית הכנסת (אלא אם כן יש מנהג, כמו בבית הכנסת בזמן התפילה כדלעיל, או אם מדובר בקהילה חרדית שכך מנהגה). כמובן, יש להיות עם "אצבע על הדופק", ולבחון את המציאות כל הזמן. למשל: אם מדובר בחתונה שבה אלפי משתתפים ואין מקומות ישיבה מסודרים, או בהפגנה או תהלוכה רבת משתתפים, נראה שאז יש לחוש לכל מיני עבריינים שינצלו את הצפיפות ואכמ"ל.

 בצורה דומה יש לשקול הפעלה של תנועת נוער מעורבת לפי המקום, הזמן וסוג הפעילות.

 במצבים שבהם מתחייבת מחיצה לפי הכללים שביארנו לעיל אך בפועל אין מחיצה, יש בכך משום פריצת גדרי צניעות, ואין מקום להתיר ולשתף פעולה עם חסרון המחיצה.

  

הערות:

1] סיכום שיעור שהועבר בישיבה בשבת פרשת אחרי-מות קדושים. תודתנו לאסף פרי על הסיכום.

2] כלומר: לחז"ל היה ברור שלא ניתן לעשות שינוי קבוע בבית המקדש, והם סברו שאם השינוי יהיה בדרך ארעי אז אין בעיה עם "הכל בכתב...". אלא שבכל זאת חיפשו אסמכתא לכך שיש חשיבות לעניין ההפרדה, שתצדיק את השינוי הארעי.

3] לפי זה גם הראשונים דלקמן סברו שזה מדרבנן: "וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון..." (רמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ח הי"ב); "והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא..." (השגת הראב"ד הלכות בית הבחירה פ"א ה"ט).

4] אמנם הגרמ"פ מוכן לקבל אפשרות שבבהמ"ק זהו תמיד חיוב מהתורה (משום מורא מקדש), ואילו בבית כנסת החיוב הוא מהתורה רק בשעת תפילה ודברי קדושה, ובשאר זמנים מדרבנן. ובשאר מקום קיבוץ, כמו הספד, זה לצניעות בעלמא.

5] וכן משמע במאירי ובעוד מקומות ברמב"ם: "לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא" (מאירי שם); "וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו" (רמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ח הי"ב).

6] אמנם במחיצה שקופה תהיה בעיה אם נשים תגענה לתפילה בלבוש שאינו צנוע, שהרי יש איסור לומר דבר שבקדושה כנגד ערווה. ועיין שם באיגרות משה, שסומך על היתרו של ערוך השולחן, שהקל כנגד שער כיוון שדרך רוב הנשים בעוונותינו הרבים ללכת מגולות, ולכן הקל שאין צורך במחיצה אטומה מעבר לגובה כתפיים, אך החמיר שעד גובה הכתפיים אסור שתהיה המחיצה שקופה. ונראה שבזמננו, שהמצב חמור אף יותר מבזמנו של ערוך השולחן, ופרחה לה תרבות המיני ושאר מרעין בישין, יש להקל מבחינה זאת אף ביחס לכל המחיצה.

7] זה לשיטת הרמב"ם שפירש את הביטוי במסכת מידות "חלקה היתה" - 'בלא מחיצות'. אך רוב המפרשים פירשו שהייתה מחיצה לעזרת נשים, ו"חלקה" היינו בלא בליטות על המחיצות. ולפיהם פשיטא שהייתה מחיצה גם בלא התיקון הגדול, והתיקון הגדול בא לפתור רק את הפתח שהיה בין החיל לעזרת נשים.

8] זה גם מסתדר עם טענת היסטוריונים שטוענים שלא הייתה עזרת נשים בתקופת בית שני, אלא ישבו בנפרד בלא מחיצה. עיין למשל "ארץ ישראל וחכמיה" עמ' 104-94.

9] כלומר לדעתו החושב כדברנו הוא מן הטועים.

10] שמעתי בשם הגרש"ז אויירבך שנשאל פעם על מכנסי חצאית לנשים, והשיב שהמאה הראשונות שילבשו אותו יקבלו גיהינום, ואחר כך זה יהיה מותר...

ההשקפה ההלכתית הזאת משמעותית ביותר לזמננו, בעיקר בתחום ההלכתי הקשור לפמיניזם, כגון נשים במועצות הדתיות וכדומה.

11] יש לעיין לפי מה נקבע כמנהג המקום, ובעיקר בזמננו: האם העיר, המדינה, או סוג הקהילה, כגון קהילה קיבוצית ואכמ"ל.

12] זוהי בעצם הטענה של רבני הונגריה (שהובאה לעיל בציץ אליעזר), שאין להקל ולשנות כלום ממנהג הדורות הקודמים.

13] תאורטית, אם יהיו הרבה קהילות שיפרצו גדר, וייווצר מצב שהרוב מתפללים שלא במחיצה אף בבית הכנסת, הדבר יהפוך למותר. זה נכון, כמובן, גם להפך, אם יתחילו להחמיר גם בטיולים וכדומה.

14] מובן שהדיון הוא ביחס לעצם ההפרדה של האירוע, ואין ללמוד מכאן שגם בריקודים אין צריך מחיצה. אדרבה, לענ"ד אין די במחיצה רק בין הנשים הרוקדות לגברים הרוקדים, אלא מוטל על בעל השמחה לדאוג שלא יראו כלל את הנשים בזמן שרוקדות, אם על ידי מחיצות מכל הכיוונים, אם במרפסת האולם וכדומה, ואכמ"ל.