חולין דף כא – שבירת מפרקת וקביעת רגע המוות

  • הרב אביהוד שורץ
אגב הדיון במעמדם של עוף ובהמה שנשברה מפרקתם, דנה הגמרא בדף כ"א עמוד א' בתרחיש דומה גם ביחס לאדם. הגמרא מתארת שלושה מצבים שבהם נפגע אדם פגיעה חמורה, הגורמת למוות מיידי. הרמב"ם (הלכות טומאת מת, פרק א' הלכה ט"ו) הביא להלכה את שלוש הדוגמאות. הרמב"ם פותח בקביעה, שלפיה הגוסס איננו מת עד שתצא נפשו ויפסיק לנשום. קביעה זו מבוססת על הברייתא הנזכרת ביבמות (קכ ע"ב) ובנזיר (מג ע"א). הרמב"ם מוסיף שבמצבים המתוארים בסוגייתנו האדם נחשב כמת גמור, ולא גוסס, מיד לאחר הפגיעה, ועל כן הוא מטמא טומאת אוהל.
דברי הרמב"ם כאן, המבוססים על סוגייתנו, הם אחד מן המקורות הרבים במסגרת דיון הלכתי עמוק שערכו שניים מגדולי המשיבים בדור האחרון: הרב יצחק יעקב וייס, בעל מנחת יצחק; והרב משה פיינשטיין, בעל אגרות משה. השאלה שבה עסקו הינה אחת השאלות הכבדות ביותר בעולם הרפואה המודרני: האם תרומת איברים מותרת על פי ההלכה? תורף הספק: האם רשאים הרופאים להגדיר אדם מסויים כמת, ולהוציא את איבריו; ובמקביל – האם רשאים הם לבצע ניתוח של השתלת איבר באדם חולה. עיון קל באתר האינטרנט של כתב העת "אסיא" (כתב העת הבכיר בארץ בענייני רפואה והלכה) מלמד שנושא זה של השתלת איברים הוא הנושא המדובר ביותר בעשרות השנים האחרונות.
עניין השתלת האיברים החל להתפתח באמצע המאה הקודמת, וההתכתבות בין הרב פיינשטיין והרב וייס נערכה בשנות השישים של מאה זו. התכתבות זו הודפסה בספרי השו"ת של שניהם: אגרות משה יורה דעה ב', סימן קי"ד; ומנחת יצחק חלק ה' סימנים ז'-ח'.
כמובן, ההיבטים ההלכתיים בסוגיית השתלת האיברים רבים, ואנו נזכיר כאן שנים מהם, הנוגעים לסוגייתנו.
הזכרנו לעיל את פסיקתו של הרמב"ם על פי סוגייתנו. הרמב"ם חותם את אותה הלכה בקביעה הבאה:
"נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה... הרי זה מטמא אע"פ שעדיין הוא מרפרף באחד מאיבריו".
הרמב"ם קובע, למעשה, שפרפורי גסיסה אינם אות חיים, ואם המפרקת נשברה – האדם מת. הרב פיינשטיין מסביר כי הרמב"ם הגיע למסקנה זו לאור המשך סוגייתנו: הגמרא מצטטת את המשנה באהלות, הקובעת ששרץ שראשו הותז מטמא, אף אם עודנו מפרכס. לדעת הרמב"ם התזת ראש השרץ קרובה לשבירת מפרקתו של אדם, ועל כן ניתן ללמוד מן האמור לגבי שרץ אף ביחס לאדם. הרב פיינשטיין מצטט דעות החולקות על הרמב"ם, וקובעות שדין המשנה נאמר אך ורק לגבי שרצים, אך לא לגבי בני אדם. באשר לבני אדם, כל עוד ניכרת תזוזה כלשהי באיברי הגוף, אין להגדירם כמתים. מחלוקת זו משמעותית, כמובן, בנוגע למצבים שבהם קשה לקבוע האם החולה המסוכן – זה שאת איבריו מבקשים לתרום – אכן מוגדר כמת.
חידוש מעניין של הרב פיינשטיין נוגע להערכה הרפואית שבסוגיה. מדבריו של המנחת יצחק עולה שישנם מצבים שבהם למרות פגיעה חמורה באיזור הצוואר וקנה הנשימה, עשויים הרופאים להציל את חייו של המטופל. הרב פיינשטיין סבור שאם מגיע אדם למצב שבו הותז ראשו מבחינה הלכתית, שוב אין חובה לרפאו. כך מנסח זאת הרב פיינשטיין:
"ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה, ליכא חיוב זה אף בחול דאין חיוב להחיות מתים".
לדעת הרב פיינשטיין החייאת אדם שהגיע למצב כזה היא בגדר תחיית המתים, ולא בגדר רפואה.
הלכה למעשה, עמדת שני הפוסקים שלפנינו נחרצת ביותר: השתלת איברים היא רצח כפול, הן של התורם – שנוטלים את איבריו לפני שמת, והן של זה שמשתילים את האיברים בגופו – אשר בדרך כלל איננו מתאושש מן הניתוח החמור.
בשנים האחרונות טוענים רבנים רבים כי המציאות שאותה מתארים הרב פיינשטיין והרב וייס השתנתה. ראשית – ישנם אמצעים מדוייקים המאפשרים להגדיר את התורם כמת לכל דבר ועניין. אמנם, בעניין זה אין הסכמה חד משמעית גם בימינו, והדבר נתון במחלוקת אדירה. שנית, באשר לפגיעה בזה שהאיברים הושתלו בגופו, טוענים רבים כי הניתוח כיום עשוי לעבור בהצלחה, והמנותח יוסיף לחיות שנים רבות. בעניין זה נראה שאכן ישנו פער של ממש בין המציאות שאותה הכירו הפוסקים הנ"ל, כאשר מהלך ההשתלה עוד היה בראשיתו, ובדרך כלל לא צלח, ובין המציאות כיום.
כללו של דבר, ענייני קביעת רגע המוות והשתלת איברים הם מן החמורים שבדור, ואנו לא באנו אלא להצביע על התרומה שתורמת סוגייתנו לליבונם וללימודם.