חולין דף כ – אין פסול עיקור סימנים בעוף

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא מביאה את דבריו של רמי בר יחזקאל, ששנה ברייתא האומרת שאין פסול עיקור סימנים בעוף. לדעתו עוף שנעקרו סימניו כשר לשחיטה, ואם כן – בוודאי שהוא כשר למליקה. בהמשך מובאים דבריו של רב אחא, שאמר שהברייתא ששנה רמי בר יחזקאל היא רק לדעת מי שסובר שאין שחיטה לעוף מהתורה, ומקורה היא תקנת חכמים.
דהיינו, לדעה זו, לא נאמרו הלכות שחיטה בנוגע לעוף בתורה או נמסרו למשה מסיני, ואם ה'שוחט' שהה, דרס, קרע את הסימנים בידיו וכיוצא בזה – העוף כשר.
הרמב"ן מבאר את העניין:
"הכי פירושו דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כל שפסק סימן שלו או חתכן בצואר כשר מן התורה, הא אם חנק אותו או רצץ ראשו באבן ודאי אסור".
לדבריו, צריך להיעשות מעשה בסימנים עצמם, ואם חנק את העוף או הרגו באמצעות הכאת ראשו באבן – העוף נעשה נבילה. באופן דומה מפרש רש"י להלן (כז ע"ב):
"אין שחיטה לעוף מן התורה – והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו".
אין הכוונה שכל דרך של המתת העוף מתירה את אכילתו, אלא שיש צורך בהמתה שנעשית על ידי ניתוק אחד מסימניו ואין חובה לעשות אותה כשם שעושים בשחיטה באמצעות סכין ושאר הדינים הנהוגים בשחיטה.
אם כן, לדברים אלה יוצא שאין עוף נעשה נבילה אלא אם כן נהרג מאליו, או שהומת באופן כזה שלא נותק אחד מסימניו. לשיטה זו, שאין פסול עיקור סימנים, צריך להסביר כיצד מסתדרת איתה תקנת חכמים אשר השוותה שחיטת עוף לבהמה; הר"ן עומד על כך וכותב:
"טעמא דמכשרינן ביה עיקור טפי משאר דברים הפוסלין בשחיטה משום דעיקור לאו מהלכות שחיטה ממש הוא דתרי גווני עיקור איכא חד שנעקרו הסימנין שלא בשעת שחיטה או שנעקרו בסכין דרך שחיטתן, אבל שהייה דרסה הגרמה חלדה הגרמה דבשעת שחיטה בלחוד נינהו מקריין הלכות שחיטה ופסלי בעופות כיון שטעונין שחיטה, מיהו קי"ל דבשחיטה יש עיקור וכמו שכתב רשי ז"ל".
כלומר – חכמים השוו רק את השחיטה עצמה, ולכן שהייה ודריסה אסורות, אבל העיקור אינו חלק מכשרות מעשה השחיטה, אלא הוא רק דין בכשרות מקום השחיטה.