חולין דף מט – ברכת כהנים

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף מ"ט עוסקת בנקב בקיבה. בדף מ"ט עמוד ב' מבואר שישנם מצבים שבהם החלב שעל גבי הקיבה עשוי לסתום את הנקב, וכהקדמה לעניין זה, עוסקת הגמרא באופן כללי יותר בהלכות החלב. הגמרא מצטטת מחלוקת תנאים בדינו של החלב שעל הקיבה: יש האוסרים אותו, ויש המתירים אותו. אם החלב שעל הקיבה אכן מותר – נמצאו הכהנים נשכרים, משום שכל השוחט בהמה מוסר לכהנים את הזרוע, הלחיים והקיבה, עם החלב שעליה.
הדעה המתירה את החלב שעל הקיבה ומזכה את הכהנים היא דעת אבותיו של ר' ישמעאל, והגמרא מגדירה: הכהנים המזכים את הכהנים. כלומר – ר' ישמעאל, שהוא נצר למשפחת כהנים, מביא את העמדה המשפחתית שלפיה החלב שעל הקיבה מותר באכילה.
בדף מ"ט עמוד א' מביאה הגמרא דוגמה נוספת לדרשה שאותה דורש ר' ישמעאל עצמו לטובת הכהנים:
"דתניא: 'כה תברכו את בני ישראל'; רבי ישמעאל אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו, כשהוא אומר 'ואני אברכם', הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים.
רבי עקיבא אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם, הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם".
למסקנת הגמרא גם ר' עקיבא מודה שהכהנים זוכים לברכה מאת ה' על כך שמברכים את ישראל. מהי, אם כן, הזכות הגדולה שבה מזכה ר' ישמעאל את הכהנים? על כך משיבה הגמרא:
"דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל".
ומסביר רש"י:
"דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר".
מדברי רש"י נראה שהברכה שהכהנים זוכים לה היא אותה ברכה שבה הם מברכים את ישראל. לשון אחרת: ברכת הכהנים מרעיפה שפע ברכה על ישראל, ובה בעת מרעיפה ברכה על הכהנים עצמם. מדוע ברכה כזו, המהווה חלק מן הברכה לישראל, אכן עדיפה על ברכה נפרדת שיזכו לה הכהנים מאת ה'?
נראה שהדברים קשורים להבנה יסודית בנוגע לברכת כהנים. הגמרא בסוטה (לח ע"א) קובעת שבשעת ברכת הכהנים יש לעמוד "פנים כנגד פנים". ברכת הכהנים היא מפגש, אשר משתתפים בו המברכים והמתברכים. אותו מפגש מהווה ביטוי להשראת השכינה בעולם, ולכן הוא מוגדר כ"דבר שבקדושה", וניתן לקיימו רק כשיש מניין של עשרה אנשים.
אחרונים רבים (ראה, למשל, שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן כ"ב; "מנחת אשר" להגר"א וייס שליט"א, במדבר, סימן י"א) ציטטו והתפלפלו בחידוש ידוע שחידש בעל ספר "חרדים", ולפיו ישנן שתי מצוות בברכת כהנים: מצוה המוטלת על הכהנים לברך, ומצוה המוטלת על ישראל להתברך. אם נעיין בלשונו של ספר חרדים, נמצא שייתכן שישנה כאן מצוה אחת בלבד:
"וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכינים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצווה".
לדעת ספר החרדים אין מדובר על מצוה עצמאית המוטלת על המתברכים, אלא על מצוה כללית אחת, המוטלת הן על הכהנים המברכים והן על הישראלים המתברכים. כאמור, עניינה של מצוה זו בכך שבשעת ברכת הכהנים מתקיים מפגש בין ישראל ובין אביהם שבשמיים; הכהנים, "שלוחי דרחמנא", מביאים את ברכת ה' אל עם ישראל, והעם כולו מתברך מאת ה'.
על דרך זו, ניתן לבאר היטב את דברי רש"י בסוגייתנו. יש לומר שלדעת ר' עקיבא הברכה שזוכים לה הכהנים הינה זכות עצמאית, וכעין ביטוי של הכרת הטוב על כך שבירכו את ישראל. עם זאת, ר' ישמעאל סבור שברכת הכהנים מהווה חלק בלתי נפרד מברכתם של ישראל. הכהנים מתברכים "עם השאר" משום שלמעשה מדובר על התרחשות אחת של השראת שכינה בישראל, באותה עמידת פנים אל פנים, היוצרת מפגש בין עם ישראל ובין אביו שבשמיים.